<h1>פירוש רבינו ישמעאל בן חכמון</h1>
<h2>דף טז:</h2>
גמרא דרש ר' נחמן משום רבינו שמואל חצר שתשמישה לאויר, פי' מקום שלא הוקף לדירה, כגון גנות ופרדסים, וכגון המקיף מקום מן הארץ לשמרו, ורבינו הרב הוא שפירש שתשמישה לאויר. ואינה מוקפת שתי וערב, ואינה אלא מחיצה רעועה. נותנין לו בית סאתים, כלומר יחיד מטלטל בכולה אם יש בה עד בית סאתים. שהן מאה על חמישים שעולה שבורן כשתכפול אותן חמשת אלפים אמה כמו שיתבאר [כ"ג ע"א]. ונקראת חצר, והיא עמודים ועליהם קלעים, פי' ועליהם יריעות ונקראין קלעים לפי שהן מעשה פתוח כדרך הולכי מדברות, שמעמידין עמודים ונותנין עליהם יריעות. הולכך יחיד ששבת בבקעה ועשה בה מחצה סביב לו אם יש בה עד בית סאתים מותר לטלטל בכולה ואם היתה יתר על בית סאתים אינו מטלטל בה אלא בארבע אמות, שנים נותנים להם בית סאתים בלבד כיחיד שלשה נעשו כשיירה ונותנין להן כל צרכן, כלומר כל שצריכין לו לטלטל בו אפילו כמה מילין.
<h2>דף יז.</h2>
אמר רב שלשה מותרין, במחצה שהיא שבע סאין ואסורין, במחצה שהיא חמש סאין, ופירשה רב אשי אמ' רבינו הרב הכי הוצרכו לבית שש סיאין להקיף להם מחצה שיבואו סאתים לכל אחד, והקיפו לשבע סיאין, מותרין שהרי לא נשאר פנוי כי אם בית סאה, לא הוצרכו לטלטל אלא בחמש סאין והקיפו לשבע, אף בחמש אסורין, שהרי בית סאתים פנוי שאין צריכין להן. ואקשינן אמרת אם לא הוצרכו לטלטל אלא בחמש והקיפו לשבע, אמרת אסורין אפי' בחמש, ואלא הא דקתאני וחכמים אומר' אחד יחיד ואחד שיירה נותנין להן כל צרכן ובלבד שלא יהא בית סאתים פנוי וכו', ופרקינן לאו פנוי דקא תאני מאדם, כגון שנתנו לכל אחד בית סאתים ונשאר בית סאתים פנוי שאין שם במה לתלותן, אלא האי דקא תאני פנוי מכלים הוא, ולפי' אסורין לטלטל בכל המחצה אפילו בחמש, אלא בארבע אמות בלבד הוא שמטלטלין דבטלה הקפתם.
אמר הר"ם במז"ל [פט"ז משבת הי"ב] ואין הקטן משלים לשיירה. היו שלשה והקיפו בית שש סיאין, שהיו צריכין להן וקנו שביתה ואחר כך מת אחד מהן, בשבת. מותרין לטלטל בכל השש כשהיו מותרין בתחלה בחיי חבירם שקנו עמו שביתה. ואם קנו שנים שביתה ביתר מבית סאתים, או שקנו שלשה שביתה בארבע סיאין והם אינם צריכין כי אם לשתי סיאין, ואחר כך נתוספו עליהם בני אדם, הרי הן אסורין כמעיקרא שהיו אסורין קודם שיתוספו עליהן, שהרי מחיצה בטלות הן אותן המחצות, מאי טעמא שבת גורמת להיתר או לאיסור, שאם נכנסה בהתר כשלשה שקנו שביתה בהתר ומת אחד מהן, ולא דיורין כו', ואם נכנסה באיסור כשנים שקנו שביתה ביתר מבית סאתים שאע"פ שנתוספו עליהן דיורין אסורין. פיסקה וחכמים אומר' אחד משני דברים, אקשינן חכמים שאמרו שתי או ערב, הינו תנא קמא דאמ' מקיפין שלשה חבלים ומקיפין בקנים, שהוא ערב בלא שתי ושתי בלא ערב, ואמרינן לא דברו בשיירה אלא בהווה, ופרקינן איכא ביניהו יחיד בישוב, אמ' רבינו הרב דרבנן בתראי שהם הגאונים שאחר התלמוד סברי יחיד בישוב וכו'.
תקנות שתקן יהושוע היא שמביא אדם עצים משדה חבירו כמו שנתבאר בפרק מרובה [ב"ק פ' ע"ב] תקנת יהושע אינה אלא במיני קוצים, אבל במחנה ישראל מותר להביא משאר עצים. אי נמי התם בתקנת יהושע לא התיר להביא עצים פחותים אלא בשהיו מחוברין לקרקע לא תלושין, במחנה ישראל מביאין אפילו תלושין ויבשין, ומביאין מכל מיני עצים. ופטורים מרחיצת ידים ומדמאי, כלומר ואוכלין דבר שהוא ספק אם הורמו ממנו חלקי גבוה אם לאו כגון תבואה שלקחה מעם הארץ, והיא מלה מורכבת דאי מאי. ולפי שהם כאכסניים התירו להם לאכל הדמאי, דתנן בפרק שלישי ממסכת דמאי [מ"א] מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניים דמאי. ומלערב, עירובי חצירות, אלא מותר להן לטלטל מאוהל לאוהל ומסוכה לסוכה, והוא שיקיפו כל המחנה מחצה גבוהה עשרה טפחים כדי שתהיה רשות היחיד.
<h2>דף יז:</h2>
פיסקה ופטורין מרחיצת ידים, אמ' אביי ל"ש אלא מים ראשונים, הואיל וטרודין הן לא חייבום חכמים משום דמדרבנן הן, אבל מים אחרונים חובה מפני הסכנה, מפני מלח סדומית, או מלח שטבעו כטבע סדומית שמסמא את הענים שיש באותו אוכל. אמר אביי ומשתכחא כי קורטא בכורא, פי' ובכל כור מלח תמצא גרגיר אחד. כל מיכל, פי' מדד המלח מדידה כדמתרגמינן וימודו בעומר [שמות ט"ז, י"ח] וכלו בעומרא, מאי, אמ' ליה לא מבעיא, כלומר אין אתה צריך לומר שצריך נטילת ידים.
פיסקא ומלערב, אמרי דבי ר' ינאי לא שאנו אלא עירובי חצירות הוא שפטורין אע"פ שהקיפו על כמה בתים, אבל עירובי תחומין חייבין, דתאני ר' חייה לוקין על עירובי תחומין דבר תורה. קשיא ליה לר' יונתן וכי לוקין על לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, דהא כתיב אל יצא איש, [שמות ט"ז, כ"ט] ודרשינן אל יוציא, דהיינו הוצאה מרשות לרשות שהיא אב מלאכה וממיתין עליה, והוה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין כלאו דלא תנאף וכיוצא בו, דלאזהרה הוא שבאו לאוין אילו ולא למלקות, דקימ' לן שלא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר כדאיתא בפרק יום הכפורים [יומא פ"א ע"א] ופלוגתא דר' ישמעאל, (ופלוגתא דר' ישמעאל) ור' עקיבה היא נמי במסכת מכות בפרק ואלו הן הלוקין [י"ג ע"ב] וקאמר ר' עקיבה כל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו, ואפי' לא הותרו בו למיתה אלא למלקות. ואקשי ליה רב [אשי] לר' יונתן מי כתיב אל יוציא איש, כי היכי דתימא דהוצאה מרשות לרשות היא, אל יצא איש כתיב, ואל יצא איש קרינן ולא יוציא, כלומר יציאה ברגלים בלבד היא ואין בה מיתת בית דין, אלא באזהרה בלבד היא, ולפי' לוקה עליה.
וקשיא לן אמ' הגאון היכי אמרינן הכא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה, ואנן קימא לן דליתה לדר' עקיבה דאמר בפרק (רביעי) [חמישי כ"ז ע"ב] ממסכת סוטה תחומין דאוריתא. ואשכחינן בגמרא דבני מערבא [ערובין פ"ג דגרסו] הגיעוך סוף תחומי שבת שאין מחורין דבר תורה כלומר שלא נתבארו שיעור תחומי שבת מן התורה ולא נתנה להם שעור. ר' מנא בעא ניחא חוץ לאלפים אמה אינו מחוור מן התורה שלוקה היוצא חוץ להם, ארבעת אלפים אמה מחוור דכתיב [במדבר ל"ה, ה'] ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה ואת פאת נגב אלפים באמה וגו'. ר' שמעון בר בסנא בשם ר' אחא אין לך מחוור מכל תחומי שבת אלא תחום שנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל שכך אמר להם משה לא תצאו חוץ למחנה. נמצא עכשיו לפי מה שכתוב בירושלמי דתחומי שבת מהן דרבנן ומהן דאוריתא, מאלפים אמה ולמעלה עד שנים עשר מיל לוקה עליהן מדרבנן מכת מרדות ולר' עקיבה לוקה עליהם מדאוריתא דכתיב [במדבר ל"ה, ד'] מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב וכתיב ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה וגו', אי אפשר לומר אלף הוא שיעור תחום שבת שכבר נאמר אלפים באמה וכו', אלא אלף אמה מגרש, פי' מגרש ריוח, כלומ' מקום חלק שנותנין סביב לעיר לנויי, שאינן רשאין לבנות שם בית ולא ליטע כרם ולא לזרוע זריעה. ואלפים אמה תחום שבת. ורבנן סברי אלף אמה מגרש ואלפים אמה שדות וכרמים הוא דאתא לאשמועינן, ולאוו שיעור תחום שבת ואינו לוקה על חוץ לאלפים מן התורה. והר"ם במז"ל [פי"ג משמו"י ה"ב] כתב שאלפים אמה הוא מגרש הערים, וכן נראה בקצת נוסחאות בפרק כיצד מעברין את הערים [נ"ו ע"ב]. ומשנים עשר מיל ולמעלה לוקין עליהן מן התורה לדברי הכל, דהא לא תצאו חוץ למחנה אמר להם משה רבינו כמו שביארנו.
יש קצת נוסחאות מהלכות רבינו הרב שכתוב בהן והאי תירוצא לא סליק אליבא דגמרא דילן וקושיין בדוכתיה קאי עד השתא שאין לנו עירובי תחומין אלא עד סוף אלפים אמה בלבד, ואם הניח עירובו חוץ לאלפים אין עירובו עירוב ואסור לו לצאת חוץ לאלפים אפילו אחת, ואם אסור זה מדרבנן הוא לא ילקה עליהן, דבר תורה אלא לדברי ר' עקיבה.
ודברים אלו אינם דברי הגאון ז"ל אלא תוספת בטעות הן ועירבוב דברים שאין בהן תועלת, משום דאיכא עליהו כמה פרכי, חדא דהא דאמ' וקשיין בדוכתיה קאיי, הא פירכיה רבינו מיהא דאיתי מגמרא דבני מערבא משום דמצינן למימ' דהא דאמר ר' עקיבה תחומין דאוריתא אחוץ לאלפים קאמר דאי חוץ לשנים עשר מודים חכמים ולא פליגי, ועוד זה שאמר שאין לנו עירוב תחומין אלא עד אלפים ואם הניח חוץ לאלפים אפיל' אמה אחת אסור לצאת, ליכא לאקשויי מינה דהאי איסורא דרבנן הוא ולאו דאוריתא כדמוכח בפרק מי שהוציאוהו גוים, [מ"א ע"ב] וכיון דלא סברי רבנן איסורא דאוריתא מאי קשיא איכא. ועוד הא דקאמר ואם אסור זה מדרבנן הוא לא ילקה עליהן דבר תורה אלא לדברי ר' עקיבה — דבר ידוע וברור הוא ומה בא להשמיענו. ומי שחס על כבודו של גאון לא יניח לו דברים אלו בהלכותיו.
עושין פסין לביראות של מים חיים שברשות הרבים, כדי לעשותן מחצה סביבות הבאר להכשירו לטלטל המים ממנו להוציאו לחוץ ולהכניס בהמתו בין הפסין להשקותה. ארבעה דיומדין, פי' ארבעה פסין מחוברין זוגות זוגות שהן שמנה פסין שכן קורין בלשון יון לשנים דיו. ורוצה לומר שני פסין עומדים שמחברים קצותיהן ומעמידין אותן על ארבע רוחות של באר, ואע"פ שהפרוץ מרובה על העומד בכל רוח ורוח, הואיל וארבע הזויות עומדין, מותר למלאות מן הבאר ולהשקות הבהמה דברי ר' יהודה, ר' מאיר אומ' שמנה פסין צריך להניח שנראין כשנים עשר, ארבעה דיומדין, שמניח בארבע רוחות כמו שביארנו, וארבעה פסין פשוטין, שמניח פס פשוט בכל רוח בין השני דיומדין כגון זה, ובגמרא מפרש דמעשר אמות עד ארבע עשרה הוא דקאמ' ר' מאיר דבעינן פשוטין. גבהן עשרה טפחים, שהן שיעור מחצה. ורחבן ששה טפחים שיעור משך מבוי ועבין כל שהוא. וביניהן כמלא שתי רבקות של שלש שלש בקר, פי' אמרינן בגמרא [י"ט ע"א] כמה ראשה ורובה של פרה שתי אמות, וכמה עוביה אמה ושני שלישי אמה דהוו להו עובין של שתי רבקות של שלש שלש פרות עשר אמות דברי ר' מאיר, ר' יהודה [אומר] שתי רבקות של ארבע ארבע פרות, שנמצא עביין שלש עשרה אמה ושליש. קשורות ולא מותרות, פי' ויהיו הפרות של רבקות קשורות זו בצד זו כדי למעט ריוח שביניהן. ובגמרא מתמה כיון דקשורות מכלל דלאו מותרות נינהו, ואמאי קתאני מותרות, ופשטינן כעין קשורות בעינן ולא מותרות. אחת נכנסת, פי' רבקה מהן נכנסת. ורבקה יוצאה פי' קולא הוא דאתא לאשמועינן דלא בעינן בין הפסין עשר אמות מצומצמות אלא שוחקות, ושיעור רוחב זה אין יתר על שלש עשרה אמה ושליש, וכן הלכ'. מותר להקריב הדיומדין האילו לבאר ולעשות הקף קצר, ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה, שהן אמות בפנים מן הפסים ושותה, אבל בפחות מראשה ורובה בפנים לא. ואסור (להקשות) [להשקות] שם אפי' גדי שנכנס כולו בפנים שמא ימשך אחר בהמתו ויבא להוציא הדלי חוץ למחצה, ונמצא שמטלטל מרשות היחיד לרשות הרבים. וכשהיה שיעור ראשה ורובה של פרה בפנים שצוארו ארוך ויכול לעקם ראשו כשיתקפנו עד שיגיע לרשות הרבים, ואין צריך לאחוז ראש הבהמה עם הכלי שבו המים.
<h2>דף יח.</h2>
מותר להרחיק הדיומד' מהבאר כ"מ שהוא רוצה ובלבד שירבה בפסין פשוטין שמניחים ברוח שבין הדיומדין כדי שלא יהא בין פס לחבירו יתר על שלש עשרה אמה ושליש.
מתניתין ר' יהודה אומר יכול להרחיק עד בית סאתים הפסין מן הבאר, אבל יתר מבית סאתים אינו יכול להרחיק, דיותר מבית סאתים אדם נותן עיניו במחצתו ויבוא ללמוד ממנה יותר במקום שלא הוקף לדירה שיתיר בו יתר מבית סאתים, ואפי' לא הרחיק הפסין מן הבאר אלא שתי אמות בלבד כשהיה הבאר רחב אם יהיה יתר מבית סאתים, ממחצתו ילמד להתיר בהקף שאינו לשם דירה ולא מבורו. אמרו לו לא אמרו בית סאתים אלא בגינה ובקרפף מפני שלא הוקפו לדירה ותשמישן לאויר הוא, שהקרפף לשמור מקומו נעשה ואין מטלטלין בהן אלא כשיהיו בית סאתים או פחות, אבל אם היו יתר מבית סאתים אפי' אחת אסור לטלטל בהן כי אם בארבע אמות ככרמלית כמו שביארנו [לעיל ט"ז ע"ב]. ואע"פ שהן כרשות היחיד לחייב המוציא והזורק והמושיט מהן לרשות הרבים או מרשות הרבים לתוכן לא למדו לבית סאתים במקום שתשמישו לאויר אלא מחצר המשכן, וחצר המשכן בית סאתים היה כמו שיתבאר [כ"ג ע"ב]. אבל אם היה דיר, והוא מקום שהוקף להכניס שם בהמות לשמרן ולקבץ בו הזבל שלהן. או סהר, והוא בית הכלא וחצר, והוא מילוסה של חצר כלומר המקום שמקיפין לפני הבתין, אפילו בית חמשת כורין אפילו בית עשרת כורין מותר לטלטל בכולו מפני שהוקפו לדירה, וכל מקום שהוקף לדירה אפילו היו בה כמה מילין מותר לטלטל בכולו. ומותר להרחיק כל שהוא ובלבד שירבה בפסין, פי' חוזר הוא על פסי ביראות, ודברי חכמ' הם שאמרו לר' יהודה לא אמרו בית סאתים אלא בגנה ובקרפף. ואין הלכה כר' יהודה.
<h2>דף כ:</h2>
גמרא אמ' ר' יצחק בר אדא לא הותרו פסי ביראות אלא לעולי רגלים בלבד, בארץ ישראל, להכשיר בפסין באר של רבים לעולי רגלים, אבל במקום אחר לא. ואקשינן והא תניא לא הותרו פסי ביראות אלא לבהמה בלבד, ופרקינן מאי בהמה בהמת עולי רגלים, אבל אדם אינו יכול לדלות ולשתות בין הפסין אלא אם רצה לשתות, מטפס ויורד מטפס ועולה פי' מטפס מסתרך בכתלים בידיו ורגליו ויורד ושותה ומטפס ועולה, תרגום נאות לכם [בראשית ל"ד] נטפס לכון. ובגמרא אסיקנא שאם היה הבאר רחב הרבה שאין אדם יכול לירד בו מותר לו לדלות ולשתות בין הפסין.
<h2>דף כא.</h2>
גמרא אמ' רב אין בורגנין ולא פסי ביראות מצויין לא בבבל ולא בשאר ארצות, פי' בורגנין כעין שובכין ובלשון ישמעאל אבראג. בורגנין בבבל לא, דשכיחי בדקי דמיא, פי' לפי שמצויין נחלי מים וכיון שעולין ושוטפין ומחלחלין את הקרקע ונופלין הבורגנין אינם חשובים כדי לבנותן בשאר ארצות לא דשכיחי גנבי ואין אדם יכול לגור בבורגנין לפי שבאין הגנבים ולוקחים מה שיהיה שם או כסות הדר שם, אינם ראוים לבית דירה, פסי ביראות בבבל לא דשכיחי מיא, בכל מקום להשקות הבהמות ואין שם דוחק כדי שנצטרך לפסי ביראות, בשאר ארצות לא דלא שכיחי מתיבתא להיות התלמידים הולכין מעיר לעיר ללמד תורה, כדי שנתיר לדבר מצוה כמו שהתרונו לעולי רגלים. אמר ליה רב חסדא למארי בריה דרב הונא בריה דר' ירמיה בר אבא, אמרי כי אתיתון מביביש שהוא שם מקום. לכנישתא דדניאל שהיה מתפלל בה, כדכתיב [דניאל ו'] וכוין פתיחן ליה בעיליתיה נגד ירושלם. תלתא פרסי, שהן שנים עשר מיל. אמאי קא סמכיתו אבורגנין, שיש בין ביביש לכנישתא דדניאל שאין ביניהן יתר משבעים אמה ושני שלישי אמה. והא אמר אבוה דאבוך שהוא רבי ירמיה בר אבא אין בורגנין בבבל. נפק אחוי ליה להנהו מתואתא, פי' יצא והראה לו אותן עיירות חריבות שבין ביביש וכנישתא דדניאל. דהוו מיבלען בשבעים אמה ושיריים, שהוא צלע בית סאתים. ואע"פ שהיו העיירות חריבות, היו המחצות של בתים קיימות, בפרק כיצד מעברין את הערים [נ"ב ע"ב] היו שם גדודיות גבוהות עשרה טפחים, והם שלש מחצות ואע"פ שאין עליהם תקרה ויש בהן ארבע אמות על ארבע אמות מתעברות עם העיר.
<h2>דף כב.</h2>
ר' יהודה אומר אם היתה דרך הרבים מפסקתן לפסין שעוברין ביניהן. יסלקנה לצדדין. כלומר חוץ לפסין, מפני שדריסת רבים שם מבטלת המחצות. וחכמים אומרין אינו צריך, משום דהויא לה כחצר שהרבים בוקעין בה שאין מחצותיה מתבטלות.
<h2>דף כב:</h2>
אחד באר הרבים, שהוא מים חיים שאין פוסקין ובור הרבים, שהוא מים מכונסים ובאר היחיד שאין לחוש שמא יפסקו המים ממנו, שהרי מים חיים הם. עושין להן פסין ומותר להשקות הבהמה במחצתן. אבל בור היחיד, שיש בו שני דברים לגירעון שהרי פוסקין המים ושוכח ויבא לטלטל בתוך הפסין, מה שאין כן בבור הרבים כיון שהן רבים מזכירין זה את זה ולא יבואו לטלטל. עושין לו מחצה מוקפת עליו גבוהה עשרה טפחים, ויעמוד בתורה וידלה. דברי ר' עקיבה. ר' יהודה בן בבא אומר אין עושין פסין אלא לבאר הרבים בלבד, מפני שיש בו שני דברים לעילוי, שאין פוסקין המים ממנו ומזכירין זה את זה כיון שהן רבים. ולבהמת עולי רגלים הוא שהתירו לטלטל בפסין בלבד כמו שביארנו [לעיל כ' ע"ב], ולשאר שהן באר היחיד או בור הרבים, עושין חגורה גבוהה עשרה טפחים ומוקפת על בור, ואח"כ יהיה מותר לדלות ממנו.
<h2>דף כג.</h2>
ובגמרא מתמהינן ר' עקיבה היינו תנא קמא שהם רבנן דבמתניתין דלעיל [י"ח ע"א] שאמרו לר' יהודה לא אמרו בית סאתים אלא בגנה בקרפף, ופשטינן איכא בניהו דר' יהוד' בן בבא ור' עקיבה דבר מועט, דתניא ר' יהודה אומר דבר מועט יש חוץ לשבעים [אמה] ושירים ולא נתנו בו חכמים שיעור כלומר זו היא המחלוקת שבין ר' יהודה בן בבא ור' עקיבה יתר על המחלוקת שביניהם בשומירה או בית דירה, שר' יהודה מדקדק בחשבון השבעים אמה ושירים על שבעים אמה ושירים שעושה השירים חמשה שביעי אמה או יתר מעט ועולה מחשבונו חמשת אלפים אמה וחצי אמה בקירוב, שהרי כשתכפול שבעים בשבעים יעלו ארבעת אלפים ותשע מאות אמה כמו שביארנו. וכשתכפיל חמש שביעיות בשבעים יעלו בידך שלש מאות וחמישים שביעיות, וכשתחזור כמו כן ותכפול חמש שביעיות בשבעים כמו שאתה צריך לעשות — יעלו כמו כן שלש מאות וחמשים שביעיות, נמצא שעלה מהשבע מאות שביעיות מאה אמה, כללנו אותם עם הארבעת אלפים ותשע מאות אמה — הרי לך חמשת אלפים אמה. והרי נשאר לנו כפל חמש שביעיות בחמש שביעיות יעלה מהן חמשה ועשרים חלקים שכל שבעה חלקים מהן שביעית כמו שביארנו ששיבור היוצא משבור הוא שבור השבור. נמצא שעלה מהחמשה ועשרים חלקים שעלו מכפל השבעיות בשבעיות — חצי אמה וחצי שביעית של שביעית. ור' עקיבה אינו מדקדק כל כך אלא מחשב השירים שני שלישי אמה או קרוב מזה, ויהיה שיבור ריבוע של ר' עקיבה פחות מבית סאתים מעט לפי חשבון שפירשנו ראשון. ולפי מה שכתוב בתלמוד טול חמישים וסבב בחמישים, בדרך אחרת מתפרשת זאת השמועה שחותך הבית סאתים רצועות ומרבע ולא הוצרכנו לו. ר' אליעזר אומ' אם היה אורכה יתר על רחבה אפי' אמה אחת אין מטלטלין בתוכה, ר' יוסי אומ' אפי' אורכה כשנים ברחבה מטלטלין בתוכה, דר' יוסי לא חייש לאלכסון אע"ג דהוי טפי משנים ברחבה.
מתניתין אמר ר' אלעאי שמעתי מר' אליעזר אפי' היא, אותה הקפה שהקיפו שלא לשם דירה בבית כור, שהוא מזרוע שלשים סאה, מטלטלין בכולה. וכן שמעתי ממנו אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא ערב עמהם ולמחר בטל להם רשותו סתם, דהכי מתוקמה מתניתין [ס"ט ע"ב] (מתניתין) דאי לא בטיל כלל, אף בחצר הן אסורין מפני שחלקו שיש לו עמהן בחצר אוסר עליהם. ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו, פי' אסור לאנשי החצר שבטל להם רשותו להוציא מביתו לחצר או להכניס מהחצר לביתו לצרכו הוא, אבל לצרכיהם הם מותר לטלטל מהחצר לביתו, אע"פ שלא ביטל אלא סתם דסבר ר' אלעאי שהמבטל רשות חצירו — רשות ביתו נמי בטל ואע"פ שמותר להם לטלטל מביתו לחצר ולבתיהם דהא הוה ליה אורח גביהו, כדאיתא בפרק הדר עם הנכרי בחצר אסור לו הוא להוציא מביתו לחצר אע"ג דהוה ליה ביתו כבתיהם דתנן נמי התם נתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד הרי זה אסור שהרי חזר והחזיק ברשותו. וכן שמעתי ממנו שיוצאין בעקרבנין בפסח, משום מרור. והוא עשב שנקרא בלשון ישמעאל אל עקרבאן, ואמר הרב רבינו האיי גאון ז"ל שהוא עשב עבה ובראשו כמו מחטין. וחזרתי על כל תלמידיו ובקשתי לי חבר, כלומר אם יש מי ששמע ממנו כמו ששמעתי אני ולא מצאתי. ואין הלכה כר' אליעזר שמקום שלא הוקף לדירה אין מטלטלין בו כי אם עד בית סאתים בלבד. ומי שבטל רשותו סתם רשות חצירו הוא שבטל רשות ביתו לא ביטל, ואסורין הן בטלטול ביתו ואע"פ שמותרין לטלטל מבתיהם לחצר. ועקריבנן לאו מרור נינהו, ואין אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח.
מתניתין ועוד אמר ר' יהודה בן בבא, פי' אמרי' בגמ' אידי דתנא ר' יהודה בן בבא חדא לחומרא, דתאני אין עושין פסין אלא לבאר הרבים בלבד, תנא נמי אחריתי לחומרא ומשום הכי תנא ועוד. הגנה והקרפף, שהן מקומות שלא הוקפו לדירה כמו שביארנו [לעיל י"ח ע"א], ותנן בפרק המביא כדי יין [ביצה ל"א ע"א] איזה הוא קרפף כל שהוא סמוך לעיר. שהן שבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים, שהן רבוע חמשת אלפים אמה של חצר המשכן, כשתכפול מאה בחמישים כדכתיב [שמות כ"ז, י"ח] אורך החצר מאה באמה ורוחב חמישים בחמישים, יעלה בכל צלע מהארבע צלעות של מרובע, שבעים אמה ותוספת שייורין, וזהו ששנינו ושיריים. ופי' התלמוד [ירושלמי הלכה ה'] שהשירים הללו הן שני שלישי אמה בכל צלע והשני שלישי אמה שאמרנו הם ששה חלקים מתשע באמה, כיצד כפלנו שבעים אמה בשבעים אמה עלה שיבורן ארבעת אלפים ותשע מאות אמה, כפלנו כמו כן השש תשיעיות שהן השני שלישי אמה שאמרנו בשבעים — עלו ארבע מאות ועשרים תשעיות, חזרנו וכפלנו השש תשיעיות האחרות בשבעים — עלו כמו כן ארבע מאות ועשרים תשיעיות, הרי בידינו שמנה מאות וארבעים תשיעיות, חלקנום תשעה תשיעיות לכל אמה — עלו מהן שלש ותשעים אמה ושליש אמה שהוא שלש תשיעיות, נשאר לנו לכפול שש תשיעיות בשש תשיעיות עצמן, כפלנו אותם עלו ששה ושלשים. ויש לידע שכפל שבר בשבר יהיה המחובר פחות מאותו שבר, שכפל השברים לגרעון הם ולא לתוספת, כמו שנתבאר בחכמת המספר, לפי' אלו שעלו מן התשיעיות הם תשיעיות התשיעיות, נמצא שאלו הששה ושלשים שעלו מכפל השש תשע תשיעיות בשש כמותן, ארבעת תשיעיות כללנו אותם עם השלש תשיעיות העודפות שעלו מן התשיעיות. נמצא שעלה חשבון שבעים אמה ושני שלישי אמה בשבעים אמה ושני שלישי אמה — ארבעת אלפים ותשע מאות ושלשה ותשעים אמה ושבע תשיעיות. וזה שתמצא חשבון החמשת אלפים חסר שש (מאות) [אמות] ושתי תשיעיות, או שיוסיף על חמשת אלפים כשתוסיף על חשבון זה, ולא יבוא בשוה מפני שהחשבון זה וכיוצא בו לא יתכן שיהיה בו רבוע שלם לעולם אלא בקירוב (לפי שאין לו גדר שנקרא בלשון ישמעאל גדר). מוקפת גדר, פי' אם היתה אותה הבית סאתים מוקפת גדר גבוהה עשרה טפחים מטלטלין בתוכה כמו שהיו מטלטלין בחצר המשכן. ובלבד שיהא בה שומירה, כגון סוכה שעשויה לשמירה דהוה ליה מקום שהוקף לדירה. או בית דירה או שתהא סמוכה לעיר, פי' שכיון שהיא סמוכה לביתו דעתו להשתמש בה וכהוקף לדירה דאמי. ר' יהודה אומ' אפי' אין באותה הבית סאתים שלא הוקפה לדירה, אלא בור או שיח או מערה מטלטלין בתוכה, שאחד מאילו מכשירה לטלטול. ואמרינן בפרק שור שנגח את הפרה [ב"ק נ' ע"ב] בור עגול שיח ארוך וצר מערה מיטללא. ר' עקיבה אומר אפי' אין בה אחת מכל אלו מטלטלין בתוכה, ובלבד שתהא שבעים אמה ושירים על שבעים אמה ושירים, לא יתר.
<h2>דף כג:</h2>
גמרא אקשינן על הא דתנא רבי אליעזר במתניתין, ואמרינן והא תניא ר' אליעזר אומ' אם היה ארכה יתר משנים ברחבה, ופרקינן אמ' ר' ביבי בר אביי כי תנן נמי במתניתין יתר משנים ברחבה תנן אליבא דר' אליעזר. תו אקשינן אי הכי הינו דר' יוסי, דר' יוסי נמי לא מכשר אלא בארכה כשנים ברחבה אבל טפי לא, ופרקינן איכא ביניהו ריבוע דרבנן, דמכשרי כדי שיהא נשכר את הזויות, ור' אליעז' לא באעי הכא רויחת זויות, ומשום הכי קאמ' שאם היה אורך האלכסון יתר על שנים ברחבה אפי' אמה אחת אין מטלטלין בתוכה. אמ' הר"ם במז"ל [בפי' המשנה] לדברי ר' אליעזר יהיה האורך שלשה ותשעים אמה ושליש תשיע, והרוחב שלשה וחמישים ושלשה רבעי אמה, והאלכסון מאה ושבעה וחצי, דהוה ליה ארכה פי שנים ברחבה וזה החשבון בקירוב הוא. ור' יוסי לא חייש לזויות כסברא דרבנן. פי' אמר רבינו הרב הא דתנן בפרק מי שהוציאוהו גוים או רוח רעה [מ"ט ע"ב] אם אינו מכיר או אינו בקי בהלכה ואמר תהא שביתתי במקומי, זכה לו מקומו ויש לו אלפים אמה לכל רוח, עגולות דברי ר' חנינה בן אנטיגנס, וחכמים אומ' מרובעות כטבלה מרובעת כדי שיהא נשכר את הזויות. לר' אליעזר דאמ' אם היה ארכה יתר על שנים ברחבה אפי' אמה אחת אין מטלטלין בתוכה משח לה באלכסון, וכו' דילפינן אלפים אמה תחום שבת בגזירה שוה מהאי קרא [במדבר ל"ה] ומדותם מחוץ לעיר וגו'. דאמרי' התם [נ"א ע"א] הני אלפים אמה היכא כתיבן, ומהדרינן כדתניא שבו איש תחתיו [שמות ט"ז, כ"ט] אילו ארבע אמות אל יצא איש ממקומו אילו אלפים אמה. ואמרינן מנא לן, ואמר רב חסדא למדנו מקום ממקום, ומקום מניסה, וניסה מניסה, וניסה מגבול, וגבול מחוץ, וחוץ מחוץ. פי' פסוק שנאמר בו מקום ולא נאמרה בו ניסה דנין אותו מפסוק שנאמרו בו מקום וניסה, כגון אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, דנין אותו מושמתי לך מקום אשר ינוס שמה [שמות כ"א], מה להלן כתיב ניסה דכתיב אשר ינוס, אף בקרא דאל יצא איש ממקומו מרבינן ניסה ביה, והוי כמאן דכתיב ביה ניסה. והדר דנין ניסה מניסה וניסה מגבול, כלומ' דנין ניסה זו שלא נאמר בה גבול, מניסה שנא' בה גבול, דכתיב [במדבר ל"ה] מגבול עיר מקלטו אשר ינוס שמה, ומרבינן נמי בקרא דאל יצא איש גבול, כמה דאיתרבי ביה ניסה. והדר דנין גבול מגבול וגבול מחוץ, כלומר דנין גבול זה שלא נאמר בו חוץ, מגבול שנאמר בו חוץ, דכתיב [שם] ומצא אותו גואל הדם מחוץ לגבול, ומרבינן חוץ מגזרה שוה להאי גבול דארבינן לקרא דאל יצא איש ממקומו. והדר דנין האי חוץ מחוץ דומדותם מחוץ לעיר [שם] דכתיב ביה אלפים אמה וכתיב ביה פיאות דהיינו רבוע דמשמע הן (הן) ואלכסונן. ואמרינן נמי התם ר' חנינה בן אנטיגנס אי אית ליה גזירה שוה ניבעי פיאות ואי לית ליה גזרה שוה אלפים אמה לכל רוח מנא ליה, ואמר רבה לעולם אית ליה גזרה שוה ושאני התם דאמר קרא זה יהיה לכם מגרשי הערים, לזה שהם מגרשי הערים אתה נותן פיאות ואין אתה נותן פיאות לשובתי שבת. ואלפים אמה של תחום — עגולות הוא שנותנין לו ולא מרובעות, וכן המעביר ארבע אמות ברשות הרבים משיעביר ארבע אמות חייב. ורבנן סברי כזה יהו כל שובתי שבת, כלומ' כזה תתן פיאות לכל שובתי שבת, ואלפים אמה מרובעות יהבינן ליה, וכן המעביר ארבע אמות ברשות הרבים אינו חייב עד שיעביר חמש אמות ושלשה חומשי אמה דקימא לן [נ"ז ע"א] דכל אמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונא. אמר שמואל הלכה כר' יוסי ואמר שמואל הלכה כר' עקיבה ותרויהו לקולא, וצריכה להני תרתי דשמואל, דאי אמר הלכה כר' יוסי בלחוד הוה אמינא עד שיהיה בה שומירה או בית דירה, כר' יהודה בן בבא. ואי אמר הלכה כר' עקיבה לחוד, הוה אמינא אריך וקטין לא, כלומר שאורכו יתר על רוחבה אין מטלטלין כר' עקיבה דבעי מרובעת, קמ"ל הלכה כר"י דאפילו אריך וקטין, כלומר אפי' אורכה כשנים ברחבה מטלטלין בתוכה.
<h2>דף כד.</h2>
אמר שמואל קרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה, פורץ בו יתר מעשר אמות, כי היכי דתהוי פרצה ולא פתח, וגודרו ומעמידו על עשר לשם דירה ודיו, דדאמי נמי שהוקף כלו לדירה וכו'.
<h2>דף כו.</h2>
גמרא אקשינן והא תנן בפרק הדר עם הנכרי בחצר אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב, ביתו אסור לו להן והיכי תאני הכא אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב ביתו אסור מלהכניס לו אבל להם מותר, ופרקינן אמר רב הונא מתניתין דהכא ר' אליעזר היא ומתניתין דהתם רבנן.
<h2>דף כו:</h2>
אמר רב ששת כשתמצא לומר לדברי ר' אליעזר, שמכשיר להם הטלטול בביתו, המבטל רשות חצירו סתם, כלומר המבטל רשותו סתם, רשות ביתו בטל כמו כן, ואע"פ שלא פירש שביטל רשות ביתו, ולדברי חכמים המבטל רשותו סתם רשות ביתו לא ביטל, עד שיפרש שבטל רשות ביתו, לפי שביתו מיוחדת הוא לו ואינה כרשותו שבחצר יד כולן שוה בו. והיכי דאמי הא דאמ' רב ששת כשתמצא לומר והא פשיטא היא ולמה הוצרך לומר כשתמצא לומר, ומהדרינן כגון דחמשה ששרויין בחצר אחת ושכח אחד מהן ולא עירב, לר' אליעזר כשהוא מבטל רשותו אינו צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד מהם, ולרבנן כשהוא מבטל רשות צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד.
כתוב בהלכות רבינו הרב ואי גלי אדעתיה ואמ' בטילת רשות ביתי ורשות חצירי ואפי' לרבנן כיון דגלי גלי, היו מבוטלין. ולא היבנתי לזה טעם לפי שלא עלה לדעת רבנן שהמבטל רשות ביתו בפירוש מכלל שאם פירש לית דין ולית דיאנא שבטל. ואם רוצה לומר דאי לא ניתבטלה, והרי מחלוקתם עם ר' אליעזר אינה אלא כשבטל סתם, מכלל שאם פירש לית דין ולית דיאנא שבטל ואם רוצה לומר דאי גלי דעתיה שבטל רשות חצירו ורשות ביתו לכל אנשי החצר אינו צריך לבטל לכל אחד ואחד, ויאמרו חכמים שצריך לבטל לכל אחד ואחד בפירוש. וכן כתב הר"ם במז"ל [פ"ב מערובין ה"ב] צריך לבטל לכל אחד ואחד בפירוש ויאמר רשותי מבוטל לך ולך ולך, ומכל מקום לישנא דלא דייק הוא ותוספת היא על דברי הגאון.
בכל מערבין ומשתתפין, פי' בכל האוכלין והמשקין. מערבין עירובי תחומין ומשתתפין שיתופי מבואות, והוא השיתוף שמשתתפין בני המבויי לטלטל לחצירות דרך מבוי כמו שיתבאר בפרק (שמיני) [שביעי ע"ט ע"ב] אבל עירובי חצירות הא אוקמינא בפרק חלון [פ"א ע"א] שאין מערבין אלא בפת. חוץ מן המים ומן המלח, דלאו מידי דזיין נינהו ואנן בעינן לעשות עירובי תחומין בדבר הזן, וכיון שנותן מזון בסוף התחום נמצא שהוא כמו שדר שם, לפי שדעתו של אדם להיות דירתו במקום מזונותיו, לפיכך יש לו אלפים אמה לכל רוח. והכל נלקח בכסף מעשר, שיני שמוציאין בכל שנה אחר שמוציאין מעשר ראשון, שדינו להאכל בירושלים, דכתיב [דברים י"ד] ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר י"י אלהיך בו [שם] ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך ואכלת שם לפני י"י אלהיך וגו'. חוץ מן המים ומן המלח, ופריש גמרא משום דבעינן פרי מפרי וגדולי קרקע, כלומר גידולי הארץ כבקר וצאן שכרין מגידולי קרקע, ואע"פ שאינן מחוברין לקרקע, שהרי פרטן הכתוב או מאכל אדם שגידוליו מן הקרקע, והמים והמלח אינם גדולי קרקע, שהמים והמלח יסוד פשוט הן ואינן מגידולי קרקע, והמלח שריפה הוא בלבד, כלומר מקום שהמים נמשכין שם והחמה שורפתן והן ביצת ארץ מליחה. ולפי' אסור לקנות פירות מחוברין לקרקע או פירות שאינן יכולין להגיע לירושלים, לפי שאנו צריכין הדמה לבקר וצאן ויין ושכר כמו שפירש הכתוב בכלל ופרט וכלל שאין אתה דן אלא כעין הפרט. הנודר מן המזון, פי' אוקימנא דהנודר מן הזן הוא, אבל הנודר מן המזון אינו אסור כי אם בחמשת המינים שהן חטה ושעורים וכוסמין ושיבולת שועל ושיפון, שאילו הן המזון תחיה המדבר משום דזיני וסעדי ליבא, אבל כל מילי אע"ג דזיני, כלומר אע"פ שמשביעין לא סעדי ליבא — אינן מסעדין וסומכין את הלב כמו חמשת המינין. ותנן בנדרים בפרק הנודר מן הירק [נ"ה ע"א] הנודר מן התבואה אינו אסור אלא בחמשת המינין, מכלל דלא איקרי מזון אלא הני.
מערבין לנזיר, עירובי תחומין. ביין, דאע"ג דלא חאזי לדידיה חאזי לאחריני. ולישראל בתרומה, דהא חזיא לכהנים. סומכוס אומר בחולין, הוא שמערבין לישראל, דמידי דחאזי ליה בעינן. והאי דפליג סומכוס בתרומה לישראל ולא פליג לנזיר ביין, משום דנזיר איפשר ליה לשיולי לחכם עליה ולישתרי ביה, כגון שיפתח בחרטה לא לכך נתכוונתי ולא לכך נתכוונתי, ותנן בנזירות בפרק שלישי [ל"א ע"א] הקדש בטעות כגון שאמר שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש, ויצא לבן, או דינר זהב שיעלה בידי ראשון הרי הוא הקדש, ועלה של כסף אינו הקדש. אבל תרומה אע"ג דמצי מתשאיל עלה אי אפרשה בטיעות ולא הויא תרומה אי איתשאיל עלה, (לבטלה) [לטבלה] הדרה, (ובטל) [וטבל] אינו ראוי לאכילה, לפי שאסור לתקן טבלים בשבת ויום טוב כדתנן בבמה מדליקין [שבת ל"ד ע"א] שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו מערב שבת עם חשכה עשרתם וכו'. ותנן ביום טוב בפרק משילין [ביצה ל"ו ע"ב] ואין מגביהין תרומות ומעשרות. ותנן בתרומות בפרק שני [מ"ג] המעשר בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל. ולכהן בבית הפרס, פי' בית הפרס שדה שנחרש בה קבר ונתערבו העצמות בעפר על ידי דקדוקן ומיעוטן ונתפזרו בכל השדה, כדתנן באהילות בפרק שבעה עשר [מ"א] החורש את הקבר הרי זה עושה בית הפרס, עד כמה הוא עושה מלא מענה מאה אמה, אבל ממאה ולחוץ טהור שאין עצמות הקבר מגיעות ליתר ממאה, וחזקת העצמות המגולות שהן של בהמה עד שיודע לך שהן של אדם, ואפילו חרש על גבי הארון ואפי' היה משוקע ברובדים ואבנים, ואפי' היה על גבי הארון כנס שתי קומות הואיל וחרש נעשה בית הפרס. ועפרו מטמא במגע ובמשא והחורש קבר בשדה שאינה שלו אינו עושה בית הפרס שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ופי מענה, הקו שיחרוש השור בשיעור שירצו ואחר כך יחזור ויעשה אחר, ובלשון ישמעאל אל כט אלדי יכטה אלחרת. ופי' רובדין, מצבות של אבנים ובלשון ישמעאל דכאן תגארה. ואע"פ שאנו צריכין שיהיה העירוב במקום שיכולין הבעלים ליכנס אליו ולאכלו בבית הפרס לכהן מותר מפני שטומאתו ספיקא דרבנן, ואיפשר לו ליכנס על ידי ניפוח. כלומר שיפיח אותו מקום שיהלך עליו, ויחפש אותו כדי שלא יהיה בו עצם כשעורה, וכשמנפח אדם לפני רגליו אם יש שם עצם גדול הוא נראה מאיליו ועצם קטן נדחה מפני נפיחה, ואח"כ יכנס, או שיכנס במגדל הפורח. ר' יהודה אומ' אפי' בבית הקברות, מותר להניח עירובו של כהן. מפני שהוא יכול לחוץ ולאכל, פי' לחוץ, לעשות מחיצה. כגון שיכנס בשדה או תיבה או מגדל או מגדל הפורח באויר ויאכל. ותנן בסוף טהרות [אהלות פי"ח מ"ו] המהלך בבית הפרס על אבנים שאינו יכול להסיטן, כלומר שאינו יכול לנדנדן בהלוכו — טהור.
<h2>דף כז.</h2>
גמרא אמר ר' יוחנן אין למדין מן הכללות, כלומר היכא דתנן כלל לא אמרינן דוקא הוא, משום דאיכא כלל דלא דק במילתיה ואיכא מילי דליתינהו בההוא כלל, כי הך דמפרשי בגמרא דאיתה בפרקא קמא דקדושין [כ"ט ע"א]. ואפי' במקום שנאמר בהן חוץ, מדבר פלוני, דאיכא למימר מדאפקה להא מלתא מיכלליה כללא דוקא הוא, אלא חישינן דילמא שייר ולא אפיק כל מאן דבאעי. אמר רבינא ואיתימא רב נחמן בר יצחק אף אנן נמי תנינא בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח, והא איכא כמהין ופטריות דאין מערבין בהן ופי' כמהין ופטריות, פקעיות שגדילין משומן הארץ ויונקין מהאויר כמו שנתבאר בפרק כיצד מברכין על הפירות [ברכות מ' ע"ב], ונקראית בלשון ישמעאל אל כמה ואל פטר. פיסקה חוץ מן המים ומן המלח, ודוקא מים בפני עצמן ומלח בפני עצמו, אבל מים ומלח כאחד מערבין, דהוה ליה כמורייס וראויין הן לטבל בהן פתו.
<h2>דף כט.</h2>
תנן במסכת מעילה בפרק רביעי [י"ז ע"א] כל האוכלין, המיוחדין למאכל אדם כגון לחם ובשר וזתים וענבים וכיוצא בהן משאר האוכלין, או שאינו מאכל אדם וחשב עליו ויחדו למאכל אדם, מצטרפין לפסול את הגויה בכחצי פרס, פי' כשיצטרף מכל אוכל מעט עד שיהיה בהן שיעור ביצה ומחצה שהוא חצי פרוסה של ככר כדתנן בכיצד משתתפין [פ"ב ב'] גבי שיעורו של עירוב, היו אוכלין טמאין ואכלן אדם נטמא, ואם נגע בתרומה טמאה, וכמזון שתי סעודות, שהן ששה ביצים. לעירוב, כלו' לשיתוף לכל בני המבוי או בני המדינ' כשהיו יתר משמנה עשר אפי' יהיו אלפים ורבבות, אבל שמנה עשר או פחות צריכין כגרוגרת לכל אחד ואחד כמו שיתבאר לפנינו בפרק חלון [פ' ע"ב]. וכביצה לטמא טמאת אוכלין, פי' ושיעור אוכל טמא לטמא טומאת אוכלין אחרים או משקין כביצה בלא קליפתה, שהקליפה אינה אוכל כדי לשער בה כדאיתה בכיצד משתתפין [לקמן פ"ג ע"א]. וגרסינן בפרק יום הכפורים [יומא פ' ע"א] טמאת אוכלין מנא לן, אמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר אמר קרא [ויקרא י"א] מכל האוכל אשר יאכל, אוכל הבא מחמת אוכל באותו שיעור מטמא, ואיזו זו זו ביצה של תרנגולת ולפי ששנה הכתוב במשמעו שנו חכמים בשיעורו.
תניא ר' שמעון בן אלעזר אומ' עוכלא תבלין, פי' שמשתתפין במבוי אפי' היו מרובין די להם בשיעור עוכלא אם נשתתפו בתבלין. ושיעור עוכלא נחלקו בו רבותינו הגאונים ז"ל וכל אחד מהן כתב לפי גרסתו בתלמוד, שכיון שאמרנו בסוף פרק המוכר את הספינה [בבא בתרא פ"ט ע"ב] לא יעשה אדם מדה חסירה ומדה יתירה בתוך ביתו אפי' עביט של מימי רגלים, אבל עושה הוא סאה ותרקב וחצי תרקב קב וחצי קב רובע וחצי רובע תומן ועוכלא, שאל התלמוד וכמה עוכלא, כתבו בקצת נוסחאות אחד מחמשה ברובע הקב שהוא ביצה וחומש, וזו היא גירסת רבינו הרב וגרסת תלמיד הרב רבינו יוסף הלוי זכר צדיקים לתחיה ולברכה. ובנוסחאות אחרות כתוב אחד משמונה ברובע הקב שהוא ביצה פחות רביע, והוא חצי תומן הנקרא רביעית, וזו היא גרסת הר"ם במז"ל [פ"ז מגניבה ה"ז], ולפי' כתב בהלכותיו בפרק ראשון מהלכות עירובין [הי"ב] ועוכלא חצי רביעית. ומכל מקום שעוכלא פחותה היא מחומש הרובע שהיא ביצה וחומש שהרי אמרנו בפרק ראשון ממסכת סוטה [ח' ע"ב] סאה תרקב וחצי תרקב קב וחצי קב רובע וחצי רובע תומן וחצי תומן ואפילו עוכלא, הרי נתבאר שהעוכלא פחותה היא מביצה וחומש, ואע"פ שנראה מיכאן שפחותה היא מביצה חסר רביע, שמא סברת ר' מאיר היא כמו שנתבאר שם, ולפי' שאלו עליה בסדר נזיקים שהוא אחר סדר נשים ואמרו וכמה עוכלא, והראיה שהיא חצי תומן מה שפרט בסאה ובקב שפיחת בכל מידה החצי בלא פחות ולא יתר.
וליטרא ירק, פי' הר"ם במז"ל [ערובין פ"א הי"ב] שהליטרא האמורה בכל מקום מלא שתי רביעיות והרביעית מחזקת מן המים או מן היין משקל שבעה עשר דינרין וחצי דינר בקירוב, נמצאת הליטרא משקל חמשה ושלשים דינרין, והעוכלא שהיא חצי רביעית משקל ט' דינרין פחות רביע. ועשרה אגוזין, ובהלכות הר"ם במז"ל [שם הי"א] כתוב וחמשה אגוזין, וכל ספר שהגיע לידי חמשה אגוזין מצאתי כתוב בו, ותמה הוא זה בתלמוד כתוב ועשרה אגוזין. וחמשה אפרסקין וכו', והקשו הני נמי נהוו כי אפרסקין וחמשה אגוזין מספיקין ופירקו אפרסקין חשיבי הני לא חשיבי. ופי' אפרסקין בלשון ישמעאל אל כון. פי' אמר רבינו הרב האי דתניא עוכלא תבלין, וכל השיעורין שבאותה הבריתה. לענין ששנינו במשנתינו, בסוף מסכת פיאה [פ"ח מ"ה]. אין פוחתין לעניים בגורן, פי' עני שעבר על בעל הגורן ויש לבעל הגורן מעשר עני לא יפחות לו ממנו מחצי קב חטים וקב שעורים קב וחצי קב כוסמין וקב גרוגרות או מנה דבילה וחצי לוג (שמן) יין ורביעית שמן, ושאר כל הפירות אמ' אבא שאול כדי שימכרם ויקח מהן מזון שתי סעודות. והלכה כאבה שאול דאמר קרא [דברים כ"ו] ואכלו בשעריך ושבעו תן לו כדי שבעו. ואם נתן לו ירק נותן לו לטרא, ושאר השיעורין שאמרנו באותה בריתא כלומ' עשרה אגוזין וחמשה אפרסקין ושתי רימונים ואתרוג אחד. בד"א כשנתן לו בגורן שלא יפחות לו משיעורין אלו, ואם באו עניים מרובין ואין לו מה שמגיע לכל אחד כשיעורין שאמרנו מניח לפניהם והן מחלקין ביניהן, ואם יש לו מעשר עני בבית מחלקו כשירצה לכל העניים אע"פ שאין מגיע לכל אחד אלא כזית, ואם רצה נותנו לכל עני שירצה. ופי' דבלה תאנים שמעמלין אותן ביד ופותחין אותן כמו ככר ומחברין אותן זו על זו עד שיעשו עיגול גדול, ונקרא בלשון ישמעאל שריחתתין. והמנה הוא משקל מאה דינרין, והדינר שש מעין והמעה משקל שש עשרה שעורות. ותבלין אין מערבין בהן, וכי אמרינן וכן לעירוב, אשארא דבההיא עירוב בריתא אמרינן כתוב בהלכות רבינו הרב. וטיעות היא אלא מערבין בתבלין דהא אותובי קא מותבינן מההיא בריתא, וקימא לן לא מותבינן אלא מהילכתא, וכן פסק הר"ם במז"ל [שם הי"א] שמערבין בתבלין.
סבר רב יוסף למימר הא דתניא וכמזון שתי סעודות לעירוב, לאו דמצטרפין אוכלין מרובין לשיעור שתי סעודות קא אמר, אלא עד דאיכא סעודה שלימה מאוכל אחד, וסעודה שלימה מאוכל אחר הוא שמצטרפין לעירוב, דהא וכמזון שתי סעודות קאמ', אמר ליה רבא אפי' למחצה ולשליש ולרביע, כלומ' אפי' חצי סעודה או שלישה או רביעה מכל מין, דלא בעינן סעודה שלימה ממין אחד, אלא כל האוכלין מצטרפין לשיעור שתי סעודות וכן הלכה. אמר ליה ההוא מרבנן לרבא תפוחין בכמה שיעורן לעירוב, ואסיקנא אמ' רב נחמן תפוחין בקב, דרבא לא הוה ידע דמערבין בתפוחין.
תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר יין כדי לאכל בו שתי סעודות, חומץ כדי לטבל בו, שתי סעודות. ויין דאמרן יין מבושל, דהוה ליה כבשר צלי וחומץ וזתים וכיוצא בהן. אבל יין שאינו מבושל, דלאו לפתן הוא משתתפין כלן בשתי רביעיות ממנו. ובצלים נמי דאמרין שמערבין בכדי אכילת שתי סעודות בהן, לא אמרן אלא באמהות שהן ראשי הבצלים. אבל בעלין לא, ועלין דאמרן אין מערבין בהן, לא אמרן אלא דלא איבציל זרתא זרתא, כלומר בשלא נעשה אורך כל עלה מהן זרת, לפי שאינו חשוב ללפת בו דלאו אוכל הוא, אבל איבציל זרתא זרתא לית לן בה ושיעורן כדי לאכל בהן שתי סעודות.
<h2>דף ל.</h2>
מערבין בבצים חיות, מפני שראויין לגמען. וכמה אמר רב נחמן בר יצחק סיני אמר שתים, פי' סיני רב יוסף לפי שהיה בקי במשניות ובריתות כאלו קבלם מהר סיני כדאיתא בסוף גמרא דברכות [ס"ד ע"א]. ואמרינן בגמרא נמי (שהשבע) [שהנשבע] על ככר שלא יאכלנה ואפי' נדר עליה שלא יאכלנה מערבין לו בה ומשתתפין, שאם אינה ראויה לו ראויה היא לאחר, וכן הילכתא.
<h2>דף לא.</h2>
מתניתין מערבין בדמאי, אע"ג דלא חאזי למכליה, כיון דאלו מפקר להו לנכסיה והוה עני חזי הוא ליה למיכליה, השתא נמי חזי ליה, כדפרישנא שמאכילין את העניים דמאי, כדי להקל על נותני צדקה, ואת האכסניים דמאי, כדי להרגיל במצות אכסניא. ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו, פי' אמרינן בגמרא [ל"א ע"ב] פשיטא דאם נטלה ממנו תרומתו שהוא מעשר מן המעשר שחייב הלוי להפריש ממנו וליתנו לכהן, שהשאר חולין הוא ומותר אפי' לישראל ונאכל בטומאה לפי שאין בו קדושה כלל, שנאמ' [במדבר י"ח] ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלואה מן היקב, מה גורן ויקב חולין לכל דבר אף מעשר ראשון חולין לכל דבר, ומהדרינן לא נצרכה אלא שהפריש ממנו תרומת מעשר שהיא מעשר מן המעשר ולא הפריש ממנו תרומה גדולה שהיא חלק מחמשים, שצריך להפריש מהזרע אחר דישה וזריה ומירוח ונותנו לכהן, שנאמר [דברים י"ח] ראשית דגנך ותירושך ויצהרך וגו', כגון שהקדימו למעשר ראשון והוציאו מהשבלים קודם שתחזור התבואה דגן ונתנו ללוי, שהוא פטור מתרומה גדולה דכתיב ראשית דגנך, והאי לא אידגן, וכי לא אידגן לא נעשה טבל לתרומה, דאמ' ר"ל מע"ר שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה, ואין הלוי חייב להפריש ממנו תרומה גדולה וליתנה לכהן שנ' [במדבר י"ח], והרמותם ממנו תרומת י"י מעשר מן המעשר, מעשר מן המעשר חייב הלוי להרים ולתת לכהן ולא תרומה גדולה ומעשר מן המעשר. ומעשר שני והקדש שנפדו, פי' אמרינ' בגמרא [ל"א ע"ב] נמי פשיטא דכיון דנפדו מאי עכבא איכא, ואוקימנא לא נצרכה אלא בשנתן את הקרן ולא נתן החומש שחייב להוסיף כשפדאו לעצמו, וקא משמע לן דאין החומש מעכב.
אבל לא בטבל, פי' דבר שגידוליו מן הארץ שחייב בתרומות ומעשרות נקרא טבל, ומלה מורכבת היא טבלא כלומר אינו מתוקן, ואע"ג דפשיטא דכיון שאינו ראוי לא לו ולא לאחרים שאין מערבין בו, אוקימנא דבטבל טבול דרבנן עסיקינן כגון שנזרע בעציץ שאינו נקוב כלומר בשמלא כלי בעפר וזרע בו זרעים, שמן התורה אינן חייבין בחלקי גבוה שהן התרומות והמעשרות עד שיהיו בכלי נקב ששיעורו כדי שיצא ממנו שורש קטן אז יהיה דינו כמו שנזרע בקרקע, ופיר' עציץ בלשון ישמעאל קצריה. ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, פי' שלא ניטלה ממנו חלקו הראוי לו מתרומה גדולה כשהרימו מהדגן והקדימו בכרי, אבל כשלא הרים ממנו מעשרו שמרים הלוי ונותנו לכהן אין צריך לומר לפי שהוא קודש, וזר שאכל ממנה כזית חייב מיתה בידי שמים כתרומה גדולה, ורשאי הוא ישראל להפריש אותה תרומת מעשר וליתנה לכהן ויתן המעשר בלבד ללוי. ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו, פי' אמרינן בגמרא פשיטא, ומהדרינן לא צריכה אלא אע"פ שנפדו ולא נפדו כמצותן, כגון שפדה מעשר שני על גב אסימון, והוא מטבע שאין עליו צורה דרחמנא אמ' [דברים י"ד] וצרת הכסף בידך, דבר שיש עליו צורה הוא דבעינן כלומר מטבע. והקדש כגון שפדאו על גבי קרקע, דרחמנא אמ' ונתן לכהן את הכסף וקם לו, יצא קרקע שאינו ניתן מיד ליד. וכבר פירשנו את המשנה בפרק שלשה שאכלו כאחת [ברכות מ"ז ע"א] ובפרק במה מדליקין.
<h2>דף לא:</h2>
השולח את עירובו ביד חרש שוטה וקטן, להניחו במקום שרוצה לקבוע שם סעודתו שביתתו, או ביד מי שאינו מודה בעירוב, כגון צדוקי או כותי. אינו עירוב, שחזקתן שאין עושין שליחותן, שהחרש והשוטה והקטן אינן בני דעת, והצדוקי והכותי אינם מודים בתורת העירוב. ואם אמר לאחר לקבלו ממנו, פי' ואם אמ' לאחר לקבלו מאחד מאלו הפסולין ולהניחו במקום קביעת שביתתו. הרי זה עירוב, כיון שהמקבלו כשר. ואמרינן בגמרא נתנו על הפיל או על הקוף שהן בני תרבות להוליכו, לפי שיש להן הכירא והיו מגדלין אותן לעשות להם צרכיהם, והוליכוהו לאדם כשר להניחו במקום שביתתו הרי זה עירוב. גמרא אוקימנא דבעירובי תחומין, הוא דקאמרינן השולח עירובו ביד קטן דלא הוי עירוב, דהא אקנוי תחומא הוא וקטן לא אלים למקני, אבל בעירובי חצירות השולח ביד קטן האוי עירוב דהא ליכא אלא עירוב רשויות בלבד, דקימא לן כרב הונא דאמ' רב הונא קטן זוכה את העירוב, מבני החצר ומערב עליהם, כלומר ומברך ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב, ואומר בזה העירוב מותר לכל בני החצר להוציא ולהכניס מבית לבית בשבת. פיסקא ואם אמר לאחר לקבלו ממנו הרי זה עירוב, אקשינן וליחוש דלמא לא ממטי ליה, האי פסול לידא דכשר, ופרקינן בעומד ורואהו, עד שהגיע אצל הכשר. תו אקשינן ומה הועיל יש כשראהו שהגיע אצל הכשר, דילמא לא שקיל כשר מיניה, ופרקינן חזקת שליח עושה שליחותו, ואע"פ שלא ראהו שקיבלו ממנו כיון שראהו שהגיע אצלו הרי זה עירוב.
<h2>דף לב:</h2>
מתניתין נתנו לעירוב באילן והוא והאילן עומדים ברשות הרבים, מפרש גמרא. למעלה מעשרה טפחים, באילן שיש בו ארבעה על ארבעה, אינו עירוב, דהוה ליה הוא ברשות הרבים ועירובו ברשות היחיד שאסור לטלטל מזו לזו. למטה מעשרה טפחים הרי זה עירוב, דהוה ליה מקום עירובו כרמלית, ובשעת קניית העירוב מותר להשתמש מהכרמלית לרשות היחיד ולרשות הרבים. נתנו בבור העומד בכרמלית כדאמרינן בפרק יציאות השבת [שבת ו' ע"א] אבל ים ובקעה והאסטונית והכרמלית אינן לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים. אפילו עמוק מאה אמה הרי זה עירוב, ואע"פ שהבור רשות היחיד, כיון שהוא עומד בכרמלית הרי הוא כרמלית ואפילו היה רחב כל שהוא.
נתנו במגדל, פריש גמרא מגדל של עץ שמצניעין בו הבגדים ושנקרא בלשון ישמעאל כזאנת אל עוד. ונעל בפניו ואבד המפתח הרי זה עירוב ואוקימנא במנעול שקשור בחבלים או חוטים שעשאום בדלת במקום הטבעות שעושין למנעול עסיקינן שיכול לחתוך ולהוציאו, דגרסינן בפרק המביא כדי יין [ביצה ל"א ע"ב] אמר שמואל חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך, ושבכלים מתיר ומפקיע וחותך אחד שבת ואחד יום טוב. ר' אליעזר אומר אם אין ידוע שהמפתח במקומו אינו עירוב, לפי שאינו יכול ליטול הסכין לחתוך בו החבלים או החוטין שתולין בהן המנעול במקום הטבעות. גמרא האי אילן היכא קאיי, פי' כיון דקיימא לן דכל גדר שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה אפי' ברשות הרבים — רשות היחיד הוא, וכן אילן נמי כמו שנתבאר בפרק יציאות השבת [שבת ו' ע"א]. וקימא לן נמי דהמערב עירובי תחומין צריך לעשות עירובו במקום שיכול ליטלו בין השמשות ולהביאו אצלו, ואם עשאהו במקום שאינו יכול ליטלו אינו עירוב, שאל התלמוד על זה האילן אנא הוא עומד. אילימא דקאיי ברשות היחיד מה לי נתנו למעלה מעשרה מי לי נתנו למטה מעשרה רשות היחיד עולה עד לרקיע, כלומר מקום שיש בו תנאיי רשות היחיד — בדין רשות היחיד עומד בטלטולו אפי' עד לרקיע. ואלא דקאיי ברשות הרבים דנתכוון לשבות היכא אילימא דנתכוון לשבות למעלה באילן הוא ועירובו במקום אחד הוא, ואמאי אינו עירוב, ואפי' הניחו למעלה מעשרה, ואלא דנתכווין לשבות למטה, ברשות הרבים ועירובו באילן, אפי' למטה מעשרה ליתסר דהא קא משתמש באילן, ותנן בפרק אין משילין פירות [ביצה ל"ו ע"ב] אילו הן משום שבות לא עולין באילן וכו'. ומהדרינן לעולם דקאיי אילן ברשות הרבים, ונתן עירובו למטה מעשרה דהיינו כרמלית, ונתכוון הוא לשבות (למעלה) למטה, דהוה ליה הוא ברשות הרבים ועירובו בכרמלית, והא מני רבי, כלומר כר' איתוקמא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, לא במקום מצוה ולא במקום דוחק הולכך אפי' נותן את עירובו בכרמלית מותר להוציאו ממנה בין השמשות בין לרשות הרבים בין לרשות היחיד כמו שביארנו, וכן היל'.
<h2>דף לד:</h2>
נתנו בראש הקנה או בראש הקנטס, פי' קנטס עץ ארוך כעין רומח, וקנטס וקנדס אחד הן. כל זמן שהוא תלוש, ממקום חבורו מן הקרקע, ונעוץ, בקרקע שאין לחוש שמא יתלוש, אפילו היה גבוה מאה אמה הרי זה עירוב, דהוה ליה מקום פטור, ומקום פטור מותר להכניס ממנו לרשות היחיד ולרשות הרבים אפי' בשבת ואין צריך לומר בין השמשות.
פיסקה נתנו בראש הקנה וכו'. גזירה שמא יקטום, הקנה או הקונטם מחבורו כשיבוא ליטול את העירוב מעליו, דקנה וקנטס בני קטימא נינהו משום דרכיכי וניחי למקטם, ומיחייב משום קוצר, אבל אילן קשה הוא וליכא למיחש להכי, ואי איכא למיחש שמא יעלה ויתלוש כיון דבין השמשות הוא ליכא למיחש להכי.
<h2>דף לה.</h2>
פיסקה נתנו במגדל וכו', ובעי סכינא השתא למפסקיה, ור' אליעזר סבר לה כר' נחמיה דאמר אפי' תרווד אפי' טלית אין נוטלין אלא לצורך תשמישן, פי' תרווד מגריפה קטנה ונקראת בלשון ישמעאל מלעקא. ואפי' דבר שמלאכתו להתר אינו נטל אלא לצורך תשמישו, ועיקר תשמישו של שסכין לאו לחתוך בו כלום הוא, אלא לחתוך בו לחם ובשר ואוכלין, ואע"ג דהכא אוכל הוא ואמרינן התם [ביצה ל"א ע"ב] חותם שבקרקע אסור לחתוך משום דמחזי כי סותר, ואע"ג דלא סותר בנין ממש הוא, דהא פתיחת דלת בעלמא הוא ושבות הוא דאיכא, ובין השמשות במקום מצוה לא גזרו, לצורך תשמישו בעי ר' נחמיה אינו עירוב, ורבנן סברי כל הכלים ניטלין בין לצורך תשמישן בין שלא לצורך תשמישן כדאיתה בפרק כל הכלים [שבת קכ"ד ע"ב].
מתניתין נתגלגל חוץ לתחום, פי' מי שהניח עירובו בסוף אלפים אמה, שנמצא שאין לו כי אם הארבע אמות שעירובו בתוכן, ונתגלגל העירוב ויצא לו חוץ לשתי אמות והרי נעשה חוץ לתחום, מפני שאינו יכול להגיע לעירובו ממה נפשך דכל היכא דקני שביתה אי בביתו אי במקום עירובו לא מצי למישקליה. ונפל עליו גל, פי' או שנפל עליו גל של אבנים ועפר ועדיין הוא במקומו שהניחו שם שנמצא שצריך קרדום וכיוצא בו לחפור עליו לפנות הגל, שנמצאת מלאכה ואינה שבות דרבנן שהוא טלטול אבנים ועפר בלא חפירא, ודבר שהוא מלאכה אסור הוא בין השמשות. או נשרף העירוב או אבד או שהיה העירוב תרומה ונטמאת, שנמצא שאינה ראויה לא לו ולא לאחרים, אלא לשריפה. ואם אירע לו זה מבעוד יום אינו עירוב, לפי שאינה קניית העירוב, ואין כאן עירוב כלל. משחשכה הרי זה עירוב, שכבר קנה העירוב בין השמשות. ואם ספק שאירעו אחד מהמורעות שאמרנו מבעוד יום או משחשכה. ר' מאיר ור' יהודה אומ' הרי זה חמר וגמל, הרי זה כמי שמושך חמור ומנהיג גמל שאין אחד מהן יכול להלך מפני האחר. שהגמל דרכו במשיכה והחמור דרכו בהנהגה, וזה שנולד לו ספק בעירובו אינו יכול לילך למקום שעירב עליו שמא ההפסד נולד בעירובו מבעוד יום ועירובו אינו עירוב, ואינו יכול לילך כמו כן אלפים אמה לכל רוח מביתו כשהיה קודם עשיית העירוב שמא ההפסד לא נולד בעירוב אלא משחשכה וכבר קנה לו עירובו בין השמשות ונמצא שאינו יכול לילך כי אם למקום שעירב עליו ולחומרא דינינן ליה, כלומ' שאם עירב לרוח מזרח שילך שם שלשת אלפים אמה שנמצא שלא נשאר לו לילך לרוח מערב כי אם אלף אמה כמו שיתבאר [לקמן ס' ע"א], אינו יכול לילך לרוח מזרח כי אם אלפים אמה כמו שהיה קודם העירוב, וכן אינו יכול לילך לרוח מערב כי אם אלף אמה שמא עירובו עירוב הוא ונמצא שעקר אלף אמה מהאלפים שיש לו ברוח מערב והחזירם לרוח מזרח. ר' יוסי ור' שמעון אומ' ספק העירוב כשר, פי' דקא סברי תחומין דרבנן נינהו ולא דאוריתא וכיון דספיקא דרבנן לקולא העמד העירוב על חזקתו ויהיה ספיקו כשר. אמר ר' יוסי העיד אבטלס משום חמשה זקנים שספק העירוב כשר, פי' וקימא לן דכל העיד הלכה היא.
גמרא אמר רבא לא שאנו אלא שנתגלגל חוץ לארבע אמות, הוא דלא הואי עירוב, אבל נתגלגל לתוך ארבע אמות, אפי' מבעוד יום עירובו עירוב וכאלו לא יצא ממקומו הוא. שכל המניח את עירובו במקום יש לו ד' אמות, הואיל ונתכוון לשבות שם. אמר הר"ם במז"ל [ערובין פ"ו הי"א] כל המניח עירובו במקום יש לו במקום עירובו ארבע אמות, לפי' המניח עירובו תחומין שלו בסוף התחום ונתגלגל ויצא חוץ לתחום בתוך שתי אמות הרי זה עירוב וכאלו לא יצא ממקומו, ואם יצא חוץ לשתי אמות אינו עירוב שהרי יצא חוץ לתחום מפני שאינו יכול להגיע לעירובו נתגלגל העירוב ויצא שתי אמות חוץ לתחום מבעוד יום אינו עירוב.
<h2>דף לו:</h2>
מתניתין מתנה אדם על עירובו ואומ', פי' כיון דקימא לן דתחום שבת אלפים אמה הוא. ויש לו לאדם אלפים אמה לכל רוח שירצה ממקום שביתתו, וקימא לן נמי דהמערב לרוח מהארבע רוחות אינו אלא מעתיק מהרוח שכנגדה מן האלפים שיש לו להלך בה ונותן ברוח שהניח עירובו בה, נמצא שהמניח עירובו בסוף אלפים אמה לרוח מזרח שאסור לו לילך לרוח מערב אפי' אמה אחת שכבר העתיק האלפים שהיו לו ברוח מערב לרוח מזרח כמו שביארנו. וקימא לן שהנותן עירובו במקום חוץ למדינה נעשה כמי שהעתיק שכונתו מן המדינה וקנה שביתה במקום עירובו [לקמן כ' ע"א]. הוא ששנינו כאן שמי [ש]שמע כי הגוים באים הם למדינה ורצה לברוח מפניהם שמא יענישוהו כגון שבאין לגבות המס מאנשי המדינה ואינו יודע מאי זו רוח יבואו אם מרוח מזרח או מרוח מערב, אמ' כאן שמתנה אדם על עירובו, כלומ' (כלומר) שיש לו לעשות שני עירובין מערב שבת ולהניחו בשתי רוחות כגון אחד למזרח ואחד למערב בריחוק מה שרוצה להעתיק מרוח לרוח אם אלף אמה או פחות או יתר על אלפים. ומתנה ואומר אם באו גוים מן המזרח עירובי למערב ועליו אני סומך ויש לי לילך למערב כל מה שהעתקתי לי מרוח מזרח והעירוב שברוח מזרח אינו כלום. ואם באו מן המערב עירובי שהנחתי ברוח מזרח עליו אני סומך ועירובי שברוח מערב אינו כלום. ואע"פ שאין הגוים באין אלא למחר יש ברירה לקנין עירובו, ואע"פ שלא גמרה דעתו לילך לאותה רוח אלא בשבת קנה לו עירובו דקימא לן דבין השמשות קונה עירוב, שכל דבר שהוא מדברי סופרים יש בו ברירה.
באו מיכאן ומיכאן כלומ' מהשתי רוחות שנתן בהן עירובו, למקום שארצה אלך, ועל העירוב שיש באותה רוח אני סומך והעירוב שברוח שכנגדה אינו כלום. לא באו לא מיכאן ולא מיכאן, הרי אני כבני עירי ויש לי אלפים אמה לכל רוח מחוץ לחומה ועירובי אינו כלום ולא יקנה לי שביתה כלל. בא חכם מן המזרח, פי' וכן אם אמרו לו שיבוא חכם למחר למדינה על ידי עירוב ולא ידע מאי זו רוח יבוא, והוא רוצה ללכת אליו להקביל פניו וללמוד ממנו תורה מניח שני עירובין בשתי רוחות ומתנה. בא מיכאן ומיכאן, כלומר באו שני חכמים מהשתי רוחות שעירב להם, למקום שארצה, כלומר לאיזה מהם ארצה אלך ועל העירוב שבאותה רוח אני סומך והעירוב שברוח שניה אינו כלום. וכן מניח שני עירובין בשתי רוחות ואומ' אם אירע לי דבר מצוה למחר או הוצרכתי לרוח זו על העירוב שבה אני סומך והעירוב שברוח השנית אינו כלום. ר' יהודה אומר אם היה אחד מהן רבו ילך לו אצל רבו, פי' עירובו שברוח שבא ממנו רבו הוא דהוי עירוב ועליו יש לו לסמוך ולא על העירוב שברוח השנית, ולא ילך אלא אצל רבו דאומדן דעתא הוא דבהכי ניחא ליה, דכי מהני ליה תנאה לילך למקום שירצה הני מילי היכא דשניהם רבותיו או שניהם חביריו, אבל בזמן שהאחד מהן רבו אינו רשאי לילך אלא אצל רבו. גמרא ורבנן דתנא קמא דפליגי בהדי ר' יהודה ואמרי דאפי' אחד מהם רבו למקום שארצה ילך, אמרי זימנין דניחא ליה לאיניש בחבריה טפי מרביה, ורוצה להקביל פני חבירו יותר מרבו, ואין הלכה כר' יהודה.
<h2>דף לז:</h2>
לפי' המערב לשבתות של כל השנה יאמר אם רציתי אלך ואם רציתי לא אלך אלא אהיה כבני עירי, כל שבת שירצה ילך אע"פ שלא רצה אלא משחשכה.
<h2>דף לח.</h2>
מתניתין ר' אליעזר אומר יום טוב הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה, פי' בין שהיה יום טוב ערב שבת בין שהיה באחד בשבת בין בשני ימים טובים של גליות. מערב אדם מערב יום טוב שני עירובין, אחד ליום טוב ואחד לשבת ויניח אחד למזרח ואחד למערב, וסומך על אחד מהן ליום ראשון ועל השני ליום שני, ומתנה ואומר אם עירובי בראשון יהיה זה שעשיתי למזרח יהיה השיני שעשיתי במערב ליום שני, ואם עירובי בראשון יהיה זה שבמערב יהיה זה שבמזרח ליום שני. ואם עירובי בראשון, פי' וכן מערב לרוח אחת עירוב אחד וסומך עליו לאחד מהשני ימים, ומתנה ואומר אם הוצרכתי לעירובי זה ביום ראשון — ביום שני אהיה כבני עירי ויש לי אלפים אמה לכל רוח, ואם לא הוצרכתי לעירובי זה אלא ביום שני — ביום ראשון הרי אני כבני עירי. ור' אליעזר סבר דשתי קדושות הן וכיון שהן שתי קדושות יש לו להתנות ולהקנות שביתה ביום ראשון במזרח וביום שיני במערב. וחכמים אומרין או מערב לרוח אחת או אינו מערב כל עיקר, דקדושה אחת הן וכיון שהן קדושה אחת אינו רשאי להתנות ולקנות שביתה ביום ראשון לרוח אחת וביום שני לרוח אחרת. או מערב לשני הימים לרוח אחת או אינו מערב כל עיקר.
כיצד הוא עושה, לזה העירוב שעשה ליום טוב ושבת או לשני ימים טובים של גליות. מוליכו בראשון, כלומר מוליך את עירובו בערב יום טוב שהוא יום חמישי לסוף אלפים. ומחשיך עליו, כדי שיקנה שם שביתה ויהיה יכול לילך לעירו ביום טוב וביום השבת שאחריו ומעירובו ולהלן אלפים אמה. ונוטלו ובא לו, פי' כיון שקנה שם שביתה, נוטל עירובו ובא לו, שהמערב לשבת ויום טוב או לשני ימים טובים של גליות אע"פ שהוא עירוב אחד לרוח אחת לשני הימים צריך שיהא העירוב מצוי במקומו בין השמשות בראשון ובשני. ובשני, שהוא יום טוב והוא ערב שבת. מוליכו נמי לאותו מקום, כדי שיקנה שם שביתה. ומחשיך עליו מפני שהוא שבת ומחשיך עליו. ואוכלו ובא לו, נמצא משתכר בהליכתו, שקונה שם שביתה בעירובו שמוליך, ומשתכר בעירובו, שאוכלו. בד"א כשהיה יום טוב ערב שבת הוא שאפשר להחשיך עליו ולהביאו, אבל כשהיה יום טוב אחר שבת אי אפשר להביאו אלא מניחו עד מוצאי שבת.
אמר להם ר' אליעזר אי אתם מודים בהא דתניא שאם עירב ברגליו בראשון שמערב ברגליו בשני, נאכל עירובו בראשון אינו יוצא עליו בשני, אמרו לו אבל, כלומר אמת הוא זה שאמרם, אמ' להם הא לאו שתי קדושות הן עכשיו, שאלו היה קדושה אחת אפי' נאכל עירובו בראשון יוצא עליו בשני, ומדקא אמריתו אין יוצא עליו בשני קא מודיתו לי שהן שתי קדושות. ורבנן ספוקי קא מספקא ליהו אי קדושה אחת הן אי שתי קדושות נינהו ונקיטי במילתא הכא לחומרא והכא לחומרא ומשום הכי פליגי עליה דר' אליעזר בשני עירובין ושתי רוחות דחייש דילמא קדושה אחת הן וכיום אחד דמיאן, וכי היכי דאין מערבין ליום אחד לשתי רוחות כך אין מערבין לשני ימים לשתי רוחות, אלא או מערב לשני ימים לרוח אחת או אינו מערב כל עיקר, ולגבי נאכל עירובו בראשון אינו יוצא עליו בשני חיישי דילמא שתי קדושות הן, וקא מצרכי להיות עירובו קיים עד שיקדש עליו היום ליל שני. אמרו לו לר' אליעזר, לדבריך שאתה אומר שתי קדושות הם שבת ויום טוב, אי אתה מודה שאין מערבין מיום טוב לשבת אמר להם אבל, אמרו לו הא לאו קדושה אחת היא, כיון שאתה מודה שאין מערבין מיום טוב לשבת וכיום אחד דמיאן. ור' אליעזר התם משום הכנה, פי' אמר לך ר' אליעזר לעולם אימא לך דשתי קדושות הן והאי דאין מערבין מיום טוב לשבת משום שאין יום טוב מכין לשבת ולא משום דקדושה אחת הן.
נאכל בראשון, פי' נאכל עירובו בליל ראשון ואינו מצוי כדי להחשיך עליו בליל שני ולקנות בו שם שביתה, עירובו ליום ראשון הוא ואינו עירוב ליום שני. אמר להם ר' אליעזר הואיל ואתה מצריכין אותו שיהא עירובו מצוי אף בליל שני, ואם נאכל בליל ראשון [לראשון] בלבד הוא ואינו עירוב לשני, מודים אתם לי שהן שתי קדושות, שאלו היה קדושה אחת היה עירוב אף לשני. גמרא לרוח אחת מאי ניהו לשני ימים לשני ימים מאי ניהו לרוח אחת, פי' האי דקאתני וחכמים אומר' או מערב לרוח אחת לשני הימים או אינו מערב כל עיקר, והדר תאני או מערב לשני ימים או אינו מערב כל עיקר, פשיטא היא דלרוח אחת לשני הימים קאמרי ולשני הימים דקא אמרי נמי לרוח אחת היא ותרתי למה לי הינו קמיתי. ומתרצינן הכי קאמרי ליה רבנן לר' אליעזר, האי דקא אמרת שיכול אדם לערב שני עירובין לשני ימים לשתי רוחות, אי אתה מודה שאין מערבין ליום אחד חציו לצפון וחציו לדרום, כלומר חציו של יום לילך בצפון וחציו של יום לילך בדרום, וכיון שאי איפשר לחלוק היום לשני עירובין, הכי נמי יום טוב ושבת לדידן שהן קדושה אחת אי אפשר לערב בהן שני עירובין לשתי רוחות שכדין יום אחד. אמר להם אבל, פי' אמת אמרתם, תרגום אבל שרה אשתך [בראשית י"ז] בקושטא, ומודה אני לכם שאין מערבין ליום אחד חציו לצפון וחציו לדרום דיום אחד קדושה אחת היא ואינו רשאי לחלוק אותו, הכא בשבת ויום טוב או בשני ימים טובים של גליות שתי קדושות הן.
<h2>דף לח:</h2>
אמ' רב הלכה כד' זקנים ואליבא דר' אליעזר שאמר ב' קדושות הן ומערב אדם שני עירובין, ופירש התלמוד שהארבעה זקנים אילו הם רבן שמעון בן גמליאל ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה ור' אלעזר ב"ר שמעון סתימתאה ור' יוסי ב"ר יהודה סתימתאה, ואיכא דאמרי דחד מיניהו ר' אלעזר בן שמוע סתימתאה. זה שנקראו קצתם סתימתאה לפי שכל מי שראה דבריו במקומות הרבה ושנאן במשנה סתם קורא לו סתימתאה ולא אמרינן דההוא סתם משנה לר' מאיר הוא כדאמרינן בפרק אילו הן הנחנקין [סנהדרין פ"ו ע"א] סתם מתניתין ר' מאיר, סתם תוספתא ר' נחמיא, סתם ספרא ר' יהודה, סתם ספרי ר' שמעון, וכולהו אליבא דר' עקיבה. ואקשינן ומי אמר רב הכי, דהלכה כארבעה זקנים ואליבא דר' אליעזר דסבר שתי קדושות הן והא קשיא דידיה אדידיה, והא איתמר התם בפרקא קמא דיום טוב שבת ויום טוב רב אמ' ביצה שנולדה בזה אסורה בזה, אלמא קסבר רב דקדושה אחת הן, ופריק לה רבא ואמר התם לאו משום דסבר רב דקדושה אחת הן הוא דאמ' נולדה בזה אסורה בזה, אלא משום הכנת יום טוב לשבת הוא דאסר, מאי הכנה כדתניא והיה ביום הששי והכינו, חול מכין לשבת, וכו' ולעולם קסבר רב הלכה כארבעה זקנים ואליבא דר' אליעזר. ואקשי ליה אביי לרבה אלא הא דתנן ר' אליעזר אומר יום טוב הסמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה מערב אדם שני עירובין, ומניח אחד לרוח מזרח ואחד לרוח מערב ואומר עירובי הראשון למזרח והשני למערב, והלא ביום ראשון אין לו להלך כי אם לרוח מזרח שהוא מקום עירובו אבל לרוח מערב אינו יכול לילך אפי' אמה אחת שהרי כשהניח עירובו בסוף אלפים למזרח העתיק כל האלפים שיש לו ברוח מערב, והא קא בעינא סעודה הראויה לו ביום שני מבעוד יום וליכא דהא כיון דאנח ליה לעירובא דיומא קמא בסוף אלפים למזרח לא מצי ממטי לעירובא דיום שני ביום ראשון ונמצא שהוא במקום אחד ועירובו במקום אחד. ופריק רבה מאי סברת, הא דתנן מערב אדם שני עירובין לשתי רוחות אליבא דר' אליעזר, דמנח ליה בסוף אלפים לרוח מזרח הוא כדי שנאמר שהעירוב שברוח מערב אינו סעודה הראויה לו מבעוד יום משום דלא מצי אזיל לה, לא, דלאו הכין היא מילתא אלא מתניתין דמנח ליה לעירוב בין שברוח מזרח בין שברוח מערב בסוף אלף אמה או פחות או יתר מעט, כללו של דבר שיהיה איפשר לו שיגיע להם שניהם ביום ראשון כדי שיהו סעודה הראויה לו מבעוד יום, אבל בשאי אפשר לו שיגיע לעירוב של יום שני ביום ראשון אינו עירוב, והכי סבירא ליה לר' אליעזר. תו אקשי ליה ואלא הא דאמר רב יהודה עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני עירב בפת (בשני) [בראשון] מערב בפת בשני והא כיון שמערב ביום טוב ערב שבת ליום השני שהוא השבת נמצא מכין מיום טוב לשבת, אלמא סבירא ליה לרבי יהודה בהכנה כוותך. ופריק מאי סברת דלית ליה לרבי יהודה הכנה, לעולם אית ליה הכנה אלא מיהו האי דאמר מערב ברגליו או בפת לשני ימים, [לא] שילך שם ויאמר יקנה לי עירובי כאן שביתה למחר שנמצא מכין מיום טוב לשבת (כאמריתו) [כדאמריתו], אלא דאזיל ושתיק ולא יאמר כלום שכבר קנה שביתה מערב יום טוב לשני הימים, ורבנן הוא דאצרכוה לילך לשם ביום טוב ולחשב בלבו שיקנה שם שביתה, משום דמספקא להו כדפרישנא. ואע"ג דלא אמר מידי כיון דאי באעי מצי אמר, דהא לית ליה אונסא מלמימר כמאן דאמר דאמי, והא אתיא כר' זירא דאמ' בריש גמרא דפרק כסוי הדם [חולין פ"ג ע"ב] דאמ' כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, כלומר כל מנחה הראויה לבלול בשמן והיא עד ששים עשרונים אין בילה מעכבת בה אלא אע"פ שלא בלל כשר, וכל שאין ראוי לבילה, כלומר מנחה מרובה יותר מששים עשרונים ולמעלה בילה מעכבת בה ופסולה, והכי נמי כיון דקאני שביתה אע"ג דלא אמר מידי אלא בראוי וקאיי התם בלחוד סאגי ליה לא אשתכח דהכין מיום טוב לשבת.
<h2>דף לט.</h2>
והא דתניא לא יהלך אדם בתוך שדהו בשבת לידע מה היא צריכה אחר השבת לעשות לה, כיוצא בו. לא יטייל אדם על פתח המדינה, כלומר אם היתה דירתו חוץ למדינה לא יהלך ממקומו לפתח המדינה כדי שיכנס לבית המרחץ מיד כשתחשך, דמשמע אע"ג דלא אמר מידי אסור. לא קשיא מידי עליה דרבה דאמ' דאזיל להתם וקאיי ושתיק, דהתם גבי מטייל על פתח המדינה או המהלך בתוך שדהו מוכחא מילתא דבחפציו עסיק, ורחמנא אמר חפציך אסורין, הכא אע"ג דאזיל למקום עירובו וקאי, התם לא מוכחא מילתא דלקנות שביתה קאיי התם, האי צורבא מרבנן הוא אמרי הני דחזו ליה דקאיי התם שמעתתא משכתיה כלומר מהרהר הוא בדבר הלכה ומשכתו השמועה ושוגה הוא בהליכתו, ואי עם הארץ הוא אמרי חמארא איתביד ליה, כלומר חמורו הוא שאבד לו ויצא לחפש אחריו לפי שמותר הוא לעמוד בתוך התחום ולקרות הבהמה אע"פ שהיא באה מחוץ לתחום, וכל דבר שאסור לעשותו בשבת אסור להחשיך עליו וכל דבר שמותר לעשותו בשבת מותר להחשיך עליו, כיצד אין מחשיכין על התחום להביא פירות מחוברין או לשכור פועלים, אבל מחשיך לשמור פירות שהרי מותר לשמור פירות בשבת ומחשיך להביא פירות תלושין שהרי אלו היו שם מחיצות היה מותר להביאם אפי' בשבת כמו שנתבאר בפרק שואל אדם מחבירו.
עירב בפת בראשון מערב ברגליו בשני, כלומר הרשות בידו אם רצה לערב ברגליו בשני, מערב שעיקר עירוב תחומין ברגל כמו שנתבאר בפרק שלפנינו [מ"ט ע"ב]. עירב ברגליו בראשון אין מערב בפת בשני שאין מערבין בתחלה בפת. בשני, דהא מורע כוחו מן הראשון ובאעי נמי למקרי עלה שם והוה ליה מכין מיום טוב לשבת. עירב בפת בראשון ורצה לערב גם בשני בפת מערב בפת אמ' שמואל ובאותה הפת עצמה הוא שמערב לפי שקרא לה שם מאמש ולא באחרת מפני שמצטריך לקרות לה שם ונמצא מכין מיום טוב לשבת, הולכך אין לו לערב בשני אלא באותה פת עצמה, והכי גרסי בני מערבא [ירושלמי פ"ג ה"ח] עירב בככר בראשון מערב בככר בשני ובלבד באותו הככר.
מתניתין ר' יהודה אומר ראש השנה שהיה ירא שמא תתעבר, פי' חדשי השנה הם חדשי הלבנה שנאמר זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה, וגרסינן בר"ה בפרק אם אין מכירין אותו אמר רבן גמליאל מקובל אני מבית אבי אבא דאין חדשה של לבנה פחות מעשרים ותשעה יום ומחצה ושני שלישי שעה ושלשה ושבעים חלקים, כלומר מקבוץ ראשון של לבנה עם החמה עד שתסוב הגלגל ויהיה קבוץ שני, אין פחות מתשעה ועשרים יום ושתים עשרה שעות ושבע מאות ושלשה ותשעים חלקים, והשעה מתחלקת לאלף ושמונים חלקים, ובליל שתראה הלבנה לערב אחר שנסתרה, לפי שנסתרת בכל חדש כמו שני ימים או פחות או יתר כמו יום אחד קודם שתדבק בשמש וכמו יום אחד שתדבק בשמש ותראה לערב במערב כמין קשת, אותו ליל שתראה בו הוא תחלת החדש ומאותו היום מונין תשעה ועשרים יום ומצפין לירח ליל שלושים, אם נראה בליל שלושים יהיה ליל שלושים ראש חדש ונקרא החדש שעבר חסר, ואם לא נראה אלא אחד ושלושים יהיה יום שלושים מהחדש שעבר, והוא הנקרא חדש מעובר או חדש מלא. ואין נזקקין לירח בליל אחד ושלשים בין נראה בין שלא נראה שאין לך חדש הלבנה יתר על שלשים יום. ואמר ר' יהודה מי שהיה ירא שמא יעברו בית דין הגדול חדש אלול ויעשוהו שלשים יום ויהיה ראש השנה יום אחד ושלשים, צריך הוא לנהוג יום שלשים קדש, והיה צריך לילך ביום הראשון לצד מזרח וביום שני לצד מערב ואינו יודע אם יום שלשים הוא ראש השנה או יום אחד ושלשים מערב הוא שני עירובין בערב יום טוב ומניחן בשני רוחות ומתנה וכו', כמו שביארנו למעלה. אם עירובי בראשון פי' וכן אם רצה לעשות עירוב אחד לאחד מהשני ימים לרוח שירצה ובשני יהיה כבני עירו רשאי הוא לעשות ויתנה כמו שביארנו, דשתי קדושות הן. ולא הודו לו חכמים, אלא קדושה אחת הן. גמרא מאן חכמים דפליגי עליה דר' יהודה ר' יוסי היא דסבר דשני ימים של ראש השנה קדושה אחת הן, וכיומא אריכא דמיאן דלאו משום ספיקא דשמא באו עדים ביום שלשים ספק ביום אחד ושלשים לחודיה איתקון, אלא אף משום דתרוייהו נמי קדישי דאמור רבנן שיהו מצפין וממתינין ביום שלשים של אלול שמא יבואו עדים שנראת הלבנה היום ויקדשו בית דין את החדש היום ונוהגין אותו היום קדש שמא יום טוב ולמחר קדש, שהרי אפי' באו עדים ממנחה קטנה ולמעלה, ואע"פ שאין קובעין את החדש אלא מלמחר, לפי שאסור להקריב קרבן אחר תמיד של בין הערבים, נוהגין היו אותו היום קדש ואסור בעשיית מלאכה ולמחר יום הקביעה קדש. אבל בשני ימים טובים של גליות מודה ר' יוסי לחכמים, והלכה כר' יוסי דשני ימים טובים של ראש השנה קדושה אחת הן.
מתניתין ועוד אמר ר' יהודה מתנה אדם על הכלכלה, פי' תנן בפרק משילין פירות [ביצה ל"ו ע"ב] אין מגביהין תרומה ומעשרות ביום טוב, ואמר ר' יהודה שאם היו לפניו שתי כלכלות של פירות טבל, מתנה עליהם ומותר לאכל מפירות הקופה האחת ביום שני. וכן ביצה שנולדה ביום טוב ראשון תאכל בשני ממה נפשך שאם אמש חול הוא והיום קדש חול הכין ליום טוב, ואם אמש קדש והיום חול מותר לאכלה בחול. ואע"ג דמקימתא אשמעינן ר' יהודה דשתי קדושות הן, איצטריך הכא נמי גבי כלכלה וביצה לאשמועינן דשתי קדושות הן כמה דאשמעינן גבי עירוב, דאי אשמעינן גבי עירוב ושתיק, הוה אמינא התם הוא דקאמר ר' יהודה דשתי קדושות הן משום דלא קא מתקן מידי, אבל בכלכלה דקא מתקן טבלא אימא מודה הוא לרבנן שאינו מתנה עליה ואוכלה בשני, קמ"ל דאפי' בהא קאמר ר' יהודה דמתנה, ואי אשמעינן כלכלה ולא אשמעינן ביצה הוה אמינא כלכלה הוא דקא שארי ר' יהודה משום דליכא למיגזר בה משום פירות הנושרין מן האילנות ביום טוב ולא משום משקין שזבו ביום טוב מהפירות דהוו להו נולד, אבל ביצה שנולדה ביום טוב ראשון דאיכא למיגזר בה משום פירות הנושרין ומשום משקין שזבו, אימא לא קא שארי ר' יהודה למיכלה בשני, צריכה. ולא הודו לו חכמים דהינו ר' יוסי.
מתניתין ר' דוסא בן הרכינס אומר העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה אומר החליצנו י"י אלהינו, כלומר דשנינו והשביענו במצותיך י"י אלהינו, מלשון ועצמותיך יחליץ, את ראש החדש החדש הזה שנהיה בו דשנים וענוגים כדכתיב והייתה כגן רוה. ומתנה ואומ' אם היום הוא ראש חדש ואם למחר, ולמחר הוא אומר אם היום אם לאמש, כמו שהתנה אמש. ולא הודו לו חכמים, מפני ששני ימים של ראש השנה קדושה אחת הן, ואסור להתנות בהן, וטעמא דמילתא דילמא אתי לזלזולי בחד מיניהו כדשמעי שהוא ספק, דהא נוהגין היו בשניהם קדש כמו שביארנו.
<h2>דף לט:</h2>
גמרא ת"ר כיצד אמר ר' יהודה מתנה אדם על הכלכלה של פירות ביום טוב ראשון ואוכלה בשני, היו לפניו שתי כלכלות של טבל, ביום טוב ראשון ואי איפשר להגביה מהן תרומה ומעשרות ביום טוב כמו שביארנו [לעיל ע"א], היאך תקנתו כדי שיאכל מאותן פירות למחר ביום טוב שני, כיון דהני שני ימים שתי קדושות הן ולא ידעינן היא מיניהו דאוריתא והי מיניהו דרבנן לפי שאין אנו יודעים אי זה יום קבעו בית דין ראש חדש. מתנה עליהן ביום הראשון ואומר אם היום הוא חול, לפי מה שקבע בית דין. ולמחר קדש, תהא זאת הקופה תרומה ומעשרות על זו הקופה השנייה. ואם היום קדש אין בדברי כלום, וקורא על אותה קופה ראשונה שם תרומה ומניחה ולמחר ביום טוב שני אומר כמו כן אם היום קדש אין בדברי כלום, ואם היום חול תהא זו תרומה ומעשרות על זו וקורא עליה שם תרומה ומניחה ואוכל השנייה מה נפשך. ור' יוסי אוסר להתנות ולאכלה בשני, וכן היה ר' יוסי אוסר בשני ימים טובים של גליות כגון שני ימים טובים של פסח ושל עצרת וסוכה שנאמר בהן שבתון יום אחד בלבד, ובגולה עושין שני ימים טובים מפני שהן רחוקין מבית דין ואינן יודעין אם הוקבעו תשרי וניסן ביום שלשים או ביום אחד ושלשים, ואע"ג דמשום ספיקא עבדינן והרי יומי חד מיניהו חול הוא מחמיר ר' יוסי וחשיב להן קדושה אחת.
והלכתא כר' יהודה בשני ימים טובים של גליות אבל לא בשני ימים טובים של ראש השנה, דהנך של ראש השנה לא איקרו של גליות דהא אפי' בירושלים עושין ראש השנה שני ימים כדאמרינן לעיל שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש. אמר הר"ם במז"ל [פ"ו מיו"ט הי"ד] כל הדברים שאמרנו היו בזמן שהיו בני ארץ ישראל מקדשין על פי הראיה היו הגליות עושין שני ימים כדי להסתלק מן הספק לפי שלא היו יודעין יום שקדשו בו בית דין בארץ ישראל את החדש אבל היום שבני ארץ ישראל סומכין על החשבון ומקדשין עליו אין יום טוב שני להסתלק מן הספק אלא מנהג בלבד. נמצא לדברי הגאון שיום ראשון משני ימים של גליות מן התורה הוא, לפי שקבלה הוא בידינו שבזמן שאין שם בית דין לעשות על פי הראיה שזה החשבון שאנו קובעין במקום הראיה הוא עומד והדבר אינו מסור אלא לב"ד שנאמר [ויקרא כ"ג] אשר תקראו אותם במועדם, אתם כתיב כלומר שקביעת המועדות אינה מסורה אלא לבית דין שאפי' היו שוגגין או מטעין ואפי' מזידין מה שעשו עשוי. כמו שנתבאר בראש השנה בפרק שני [כ"ה ע"א]. ויום מדברי סופרים הוא לבני הגליות אבל לא לבני ארץ ישראל לפי שהוא מדברים שנתחדשו בגלות, כמו שנתבאר ביום טוב בפרק ראשון [ד' ע"ב]. אמר הר"ם במז"ל [פ"ו מיו"ט הט"ו] ולפי' אני אומר שאין מערב אדם ומתנה בזמן הזה לא עירובי תבשילין ולא עירובי חצירות ולא שתופי מבואות ואינו מעשר טבל על תנאי אלא הכל מערב יום טוב בלבד.
ההוא בר טביא דאתא לבי ריש גלותא דאיתציד ביום טוב ראשון של גליות על ידי גוים ואישתחיט ביום טוב שני, רב נחמן ורב חסדא אכול דקא סברי שתי קדושות הן, ומאי דאיתציד ביום טוב ראשון מותר לאכלו ביום טוב שני, ורב ששת לא אכל דקסבר קדושה אחת היא וכיומא אריכא דמיאן. אשכחיה רב ששת לרבה בר שמואל אמ' ליה תאני מר מידי בקדושות, אמ' ליה תנינא מודה ר' יוסי לחכמים בשני ימים טובים של גליות שהן שתי קדושות, והניצוד או הנלקח מן המחובר בזה מותר בזה, אמר ליה רב ששת אי משכחת להו לרב נחמן ולרב חסדא לא תימא להו ולא מידי, פי' אל תאמר להם זו הבריתא שלא יתביישו אותי מפני שלא אכלתי ממנו אלא הנח הדברים מסותמים כדי שאחזור אני מעצמי.
ההוא לפתא דאתאי למחוזא ביום טוב חזייה רבא דמכשא, כלומר וראה אותו לפת שהוא כמוש וצורתו מוכחת עליו שמאתמול נעקר, מאי אמרה אמ' רבא דילמא מחוץ לתחום אתאי זה הלפת הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר, כיון שצורתו מוכחת עליו שלא נעקר היום, וכל שכן האי לפתא דאדעתא דגוים אתא, ולאו אדעתא דישראל. שרא להו רבא למזבן מיניה, פי' התיר רבא לישראל שבבני מחוזא שילכו ויקחו ממנו ולמוצאי יום טוב יפסקו דמים למה שלקחו ויתנו לפי שאסור לפסוק דמים ביום טוב כמו שנתבאר בפרק אין צדין דגים [ביצה כ"ט ע"ב]. ויש נוסחאות של תלמוד שלא כתב בהן שרא להו רבא למזבן מיניה. כיון דחזא רבא לגויים דקא מפשו ומיתו. למחוזא, אסר להו, למינסב מיניה דהא אדעתא דישראל אתא מחוץ לתחום.
<h2>דף מ.</h2>
הנהו בני גנאנא פי' השושבינים שקושרין כלת חתנים כדאמרינן בפרק היה קורא בתורה [ברכות ט"ז ע"א] רב אמי ורב אסי הוו קא קטרי גננא לר' אלעזר, ותרגום כחתן יוצא מחופתו [תהילים י"ט] כחתנא נפק מגנוניה. דגזו להו גוים אסא ביומא טבא, פי' שקצצו להם הגוים הדס ביום טוב והביאו להם, לאורתא שרא להו רבינא לשושבינים לאורוחי באותו הדס לאלתר, אתו ושיילוה לרבא אי שרי לאורוחיה לאלתר או לא, אמר להו בעינן שימתינו השושבינים שבא בשבילם בכדי שיעשו, כלומר בכדי שילכו ויגזזו הדס ויביאו, ואחר כך יהא מותר להם להריח בו, בין מיום טוב לחול בין מיום טוב ראשון של גליות לחבירו. והאי דקא אמרינן ימתין בכדי שיעשו גזירה היא דילמא אתי למימר לגוי ביום טוב למיגז ליה כי היכי דלישלחיה לאורתא לאלתר, וכיון דגזרנן שימתין בכדי שיעשו ליכא ריוחא כדאמר ליה ביום טוב ולא אתי למימר.
גמרא אמר רבה כי הוינא בי רב הונא איבעיא לן מהו להזכיר של ראש חדש בראש השנה פי' לומר בתפלה את יום ראש החדש הזה ואת יום הזכרון הזה, ולחתום מקדש ישראל וראשי חדשים ויום הזכרון. כיון דחלוקין במוספין פי' דכתיב [במדבר כ"ט] מלבד עולת החדש וגו', מלמד שמקריבין מוספי ראש חדש ומוספי ראש השנה, חלוקין נמי בהזכרה נינהו ואמרינן, או דלמא אומר זכרון אחד ועולה לכאן ולכאן, דרחמנא קרייה זכרון דכתיב [ויקרא כ"ג] זכרון תרועה מקדש קדש.
<h2>דף מ:</h2>
ואסיקנא אומר זכרון אחד ועולה לכאן ולכאן וכיון שאמר את יום הזכרון הזה מקדש ישראל ויום הזכרון שאמר, לראש חדש ולראש השנה.
ואמר רבה כי הוינא בי רב הונא איבעיא לן מהו לומר זמן בראש השנה וביום הכפורים, כלומר לברך שהחיינו בראש השנה וביום הכפורים כיון דמזמן לזמן דהינו משנה לשנה קא אתו, הרי הן כזמן חדש ומברכינן, או דילמא כיון דלא איקרו רגלים דהא לא כתיב רגלים אלא גבי חג המצות וחג השבועות וחג הסוכות, דכתיב [שמות כ"ג] שלש רגלים תחוג לי בשנה, לא אמרינן בהו זמן. לא הוה בידיה דרב הונא למפשט לי, אמר רבא כי אתאי לבי רב יהודה ושאלתה מיניה, אמר לי אנא אקרא חדתא אמינא זמן, פי' על דלעת שמתחדשת משנה לשנה אומר זמן, אמר ליה רשות לא קא מבעיא לי, פי' אמרתי לו זה שאתה מברך על פרי שמתחדש משנה לשנה רשות הוא ואינו חובה, שאלו לא רצית לראות אותו א"א צריך לרדוף לראות כדי שתברך, כי קא מבעיא לי חובה מאי, כלומר אני לא שאלתי אלא אם חובה לברך זמן בראש השנה וביום הכפורים או רשות. ואסיקנא דהיל' אומרין זמן בראש השנה וביום הכפורים שכל שכתוב בו מקרא קדש צריך להזכיר בו זמן בני מערבא.
ובשני הלילות של ראש השנה צריך לומר זמן שלא אמרנו שהן קדושה אחת אלא לחומרא כגון שלא להתנות בהן כמו שביארנו, והנולד בזה אסור בזה וכיוצא בהן, וטעמא דמילתא כדאמרינן דילמא אתי לזלזולי, ועיקרה נמי כיון שלא ידעינן בקביעא דירחא נוהגין בשני הימים קדש כמו שפירשנו [לעיל במשנה], הולכך חייב לברך בשתי הלילות, כיון דלא תאני יום ראש השנה שקבעהו בו בית דין והוא השני מפני שנהגו בו קדש הוא שנעשה יום טוב וחייב. וכן כתב הר"ם במז"ל בתשובותיו [הוצ' פריימן סי' ע"ב] שחייב לברך בראש השנה בליל ראשון ובליל שני ואמר כך עושין כל חכמי המערב. והילכת' זמן אומרו אפי' בשוק, ואמר רבינו הרב ולא באעי כוס, כלומר ואל תאמר שחייב לברך הזמן על הכוס אלא אם רצה לאומרו אפי' בשוק אומרו ואינו חייב לחזור ולאומרו על הכוס שמקדש עליו שכבר יצא ידי חובת זמן, ואי מקלע ליה כוס קודם שיאמר זמן מסדר ליה אכאסא משום דמצוה היא למעבד הכי ולא חייובא. מיהא שמעינן שמילה שחלה זמנה ביום התענית שאין מביאין כוס כלל, אלא מברכין אשר קדש ידיד מבטן בלא כוס. ומי שהורה שמביאין ומברכין ומטעימין את הכוס לתינוק או להניחו עד מוצאי התענית ויטעום, טיעות היא בידו מפני שיש עליו כמה קשיות שאינו יכול לפרק, וכן הורה הר"ם במז"ל בתשובותיו שמילה שחל זמנה ביום הכפורים או בתשעה באב שאין מביאין כוס כלל בשני ימים אלו ולא בזולתן מימי התענית.
<h2>דף מא:</h2>
מי שהוציאוהו גוים, חוץ לתחום בעל כרחו, והניחוהו שם, או רוח רעה, שביעתתו עד שנטרפה דעתו ויצא, ואח"כ נשתפה והרי הוא חוץ לתחום. אין לו אלא ארבע אמות. החזירוהו. הגוים או שחזרה רוח רעה וביעתתו וחזר לתוך התחום שיצא ממנו, הרי הוא כאלו לא יצא, ויש לו אלפים אמה לכל רוח כאחד מבני העיר, שהרי לא חזר לדעתו, שאלו חזר לדעתו אין לו אלא ארבע אמות. הוליכוהו לעיר אחרת, שהרי העיר כלה כארבע אמות היא למי ששבת בתוכה. או שנתנוהו בדיר או בסהר, שהם רשות היחיד והם מקומות שהוקפו במחיצות ואין עליהם תקרה כההיא דתנן בשביעית בפרק שלישי [מ"ד] המדיר את שדהו עושה סהר, כלומר הרוצה לעשות דיר להכניס שמה הצאן כדי לזבלה, מקיף מחיצות וזה הוא הסהר שמכלא שם הצאן כדי לזבל. רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה אומרין מהלך את כל העיר או כל הדיר או את כל הסהר שהוא בית הכלא שהניחוהו שם. ופריש גמרא דהוא הדין שאם יצא לחד מהן בשגגה ונזכר והוא בתוכן שמהלך את כלה. ר' יהושע ור' עקיבה אומ' אין לו אלא ארבע אמות, דלא שנא חוץ לתחום מעיר אחרת. מעשה שבאו מפרנדיסין, פי' פרנדיסין שם מקום. והפליגה ספינתן בים, פי' הלוך הספינה בים נקרא הפלגה לפי שהולכת ומתרחקת ומפליגה בריחוק. רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה הלכו את כל הספינה, ואע"פ שהלכה הספינה בשבת ויוצאה חוץ לתחום, שכיון שיש לספינה מחיצות הויה ליה כדיר או סהר. ר' יהושע ור' עקיבה לא זזו מארבע אמות שרצו להחמיר על עצמן, דבספינה מהלכת אפי' ר' יהושע ור' עקיבה מודו דשרי, כי פליגי בספינה עומדת דדמיא לדיר וסהר דקסברי אי שרית להלך בדיר וסהר כיון דאית לה מחיצות, אתי להלוכי בבקעה שאין לה מחיצות, וזה שהחמירו על עצמם אפילו במהלכת קסברי דילמא אתיא למיקם פתאום ולאו אדעתיהו.
מתניתין פעם אחת לא נכנסו לנמל, שהיו באין בספינה עד שחשכה, כלומר עד שקדש היום, ופי' נמל, ויש נוסחאות שכתוב בהן למן, מקום שמעמידין בו הספינה לטעון או לפרוק או להעמידה בלבד כשמפרקין טענה ממנה, אמרו לו לרבן גמליאל מה אנו לירד, מהספינה וליכנס לעיר, בתוך התחום הינו קודם חשכה או לאחר חשכה נכנסנו לתחום, אמר להם מותר, לכם לירד וליכנס לעיר ויש לכם אלפים אמה לכל רוח כאחד מאנשי העיר, שכבר היתי מסתכל בשפופרת זו שבידי, העשויה לשער בה תחום שבת, והיינו בתוך התחום עד שלא חשכה.
אמר הר"ם במז"ל בפי' המשנה תדע שהנמל הזה לא היה מוקף מחצות שאלו היה מוקף מחצות כראוי, היה מתיר רבן גמליאל אע"פ שלא היה בתוך התחום עד שלא חשכה כסברתו בדיר וסהר במי שאנסוהו ונתנוהו שם שמהלך את כלה, דהכא נמי אנוס הוא, כן נתבאר בירושלמי [ה"ב].
גמרא אמר שמואל יצא לדעת, חוץ לתחום אע"פ שהחזירוהו גוים אין לו אלא ארבע אמות, פי' אמרינן בגמרא פשיטא השתא מי שהוציאוהו גוים שהוא אנוס אין לו אלא ארבע אמות, היוצא ברצונו שהוא מזיד צריכה למימר שאין לו אלא ארבע אמות ממתניתין שמיעא הא מילתא ומאי אתא שמואל לאשמועינן. ומהדרינן דאי ממתניתין ליכא למשמע להא דשמואל משום דאיכא למימר דמתניתין לצדדין קתאני, כלומר לשני פנים נשנית והכי קתאני, מי שהוציאוהו גוים ולא החזירוהו גוים אלא הוא חזר לדעתו אין לו אלא ארבע אמות, אבל יצא לדעתו והחזירוהו גוים כאלו לא יצא, קמ"ל שמואל דלאו לצדדין קתאני אלא דוקא קתאני שהוציאוהו גוים והחזירוהו גוים הוא ששנינו בו כאלו לא יצא, אבל הוציאוהו גוים וחזר לדעתו אי נמי יצא לדעת והחזירוהו גוים אין לו אלא ארבע אמות. וכל שכן וכו'.
בעו מיניה מרבא כתוב בנוסחאות של תלמוד שבידינו, ובהלכות רבינו הרב מרבה כתוב הנצרך לנקביו, זה שהוציאוהו גוים והרי אין לו כי אם ארבע אמות, מהו לצאת מארבע אמות כדי שיעשה צרכיו, שהרי אי אפשר שיעשה צרכיו בתוך ארבע אמות שיושב שם לפי שיש זלזול בדבר, אמר להו גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה, פי' כיון דקי"ל דתחומין דמאלפים אמה עד שנים עשר מיל דרבנן נינהו, גדול הוא כבוד הבריות לדחות לאו דרבנן דהוא לאו דלא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, כדמפרש בפרק מי שמתו [ברכות י"ט ע"ב]. ובמנחות נמי בפרק הקומץ את המנחה לאכל דבר שדרכו לאכל [ל"ז ע"ב] אמרינן, רבינא הוה שקיל ואזיל אחוריה דמר בר רב אשי בשבתא דריגלא איפסיק קנרא דחוטיה, כלומר נחתך הציצית שלו והיה מר בר [רב] אשי הולך בטליתו שעליו ולא חשש לחתיכת הציצית דקסבר גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה, אמר ליה רבינא והא תרגמה רב בר שבא קמיה דרב כהנא בלאו דלא תסור, אמר ליה הכא בכרמלית איפסיק לי ובכרמלית קא אזילנא וכרמלית דרבנן היא. אמרי נהרדעאיי ואי פקח הוא, זה שהוצרך לנקביו, כיון שנתנו לו רשות להתרחק ולהפנות ולחזור למקומו, עייל לתחום, כלומר ילך לו לרוח שהעיר בה ויכנס לתחום כיון דעל על, והרי הוא כאלו לא יצא מן העיר שהרי ברשות בית דין נכנס ולא באיסור, והוא שלא יצא בתחלה לדעת, אבל אם יצא לדעת אע"פ שנכנס, אין לו אלא ארבע אמות.
אמר רב פפא פירות שיצאו חוץ לתחום ביום טוב וחזרו לתחום, אפי' חזרו במזיד, לא הפסידו מקומן, וכל העיר להם כארבע אמות, ויש להם אלפים אמה לכל רוח, ואם שבת היא מותרין באכילה במקום שחזרו. מאי טעמא אנוסין נינהו, כאדם שיצא באונס וחזר באונס.
<h2>דף מב.</h2>
אמר שמואל היה מהלך בבקעה, והוא מקום שיש בו שדות הרבה, ואינו יודע תחום שבת, מהלך אלפים פסיעות בינוניות, שהפסיעה הבינונית של אדם — אמה היא, וזה הוא תחום שבת לפי שיש לו אלפים אמה לכל רוח. ואמר שמואל שבת בבקעה והקיפוהו הגוים מחצה בשבת לשם דירת עצמן, בגמלין ובמשואיהם ובעביטין ובאוכפין וכיוצא בהן. מהלך בה אלפים אמה, ומטלטל בכולה על ידי זריקה, פי' קסבר שמואל דהאי מחצה שנעשת בשבת מחצה היא כדאמרינן בפרק עושין פסין, ובפרק הזורק [שבת ק"א ע"ב] נמי אמרינן שכל מחצה, שנעשת בשבת בין בשוגג בין במזיד שמה מחצה. ואקשינן איני והא אמר רב נחמן לא שאנו אלא לזרוק אבל לטלטל אסור, ופרקינן אמזיד איתמר דאסור לטלטל אבל בשוגג הוא שלא תעשה לדעת המטלטל מותר לטלטל בכולה באותה שבת, וכל שכן שעשוה גוים שמותר לטלטל בכולה. וקאמר שמואל אע"פ שמותר לטלטל בכלה, כיון שהוא שבת שם לא שבת באויר מחצות, אע"פ שעשת עכשיו מחצה בשבת אינה מועלת לו להלך בה יתר מאלפים אמה שהם תחום שבת, ומטלטל בהו כי אורחיה, ומה שנשאר בתוך המחצה חוץ לאלפים אין מותר לו לטלטל בהן אלא על ידי זריקה בלבד, שהרי אין לו רשות לצאת חוץ לאלפים אמה, וטלטול אטו הלוך לא גזרינן, כמה דלא גזרינן הלוך בדיר וסהר אטו הלוך דבקעה שהוא אסור. ורב הונא פליג עליה דשמואל ואמר מהלך אלפים אמה, אבל אינו מטלטל כי אם בארבע אמות בלבד, אבל בכלה ע"י זריקה לא, ואע"ג דמחצה הנעשת בשבת מחיצה היא — גזרינן שמא ימשך אחר חפצו שזרק חוץ לאלפים אמה ונמצא שיצא חוץ לאלפים שהוא אסור לו. ואקשינן לרב הונא ואמרי' ליה, באלפים מיהא דשרו ליה להלוכי בהו, ליטלטל בהו כי אורחיה, ואמאי קא אמרת אינו מטלטל כי אם בארבע אמות, והא מחצה שנעשת בשבת מחצה היא, ופריק ודאי שמחצה שנעשת בשבת מחיצה, אלא כיון שזו המחצה אינו יכול להלך בה יתר מאלפים, וחוץ לאלפים אינו יכול להלך במחצה זו אפי' אמה אחת, ואין שם מחצה אחרת שחולקת בין האלפים שלו לשאר המחצה, דהויא כמחיצה שנפרצה במלואה, כלומר שנפרצה כלה למקום האסור לה, ואסור בכלה, כדאמרינן בפרקא קמא [י"ב ע"א] בענין לשון של ים שנכנס לחצר שאין ממלאין ממנו בשבת, והקשינו למלאות הוא דאסור הא לטלטולי שרי, והלא נפרצה החצר במלואה למקום האסור לה, ונאסרה כל החצר בטלטולי (הם) הכי נמי האי מחיצה שהקיפוה ליתר מאלפים אסור לטלטל בה כי אם בארבע אמות.
<h2>דף מב:</h2>
ואתא רב נחמן ואמר ליה לרב הונא, לא תפלוג עליה דשמואל דתניא כוותיה היה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי העיר, פי' היה מהלך אלפים אמה שיש לו להלך, וכלתה מדתו בחצי העיר, מותר לטלטל בכל העיר כלה, ובלבד שלא יעבור התחום ברגליו, שהרי אין תחומו אלא עד חצי העיר בלבד. ואקשינן כיון שאינו רשאי לילך אלא עד חצי העיר ששם כלתו מדתו, היאך יכול לטלטל בכל העיר כולה, אלא על ידי זריקה, כשמואל דאמר אע"פ שאינו יכול להלך במחצה שנעשת בבקעה אלא אלפים אמה, יש לו לטלטל בכלה על ידי זריקה, ולא גזרינן דילמא אתי לאימשוכי אחר חפצו, וליתא לרב הונא.
פיסקה הוליכוהו לעיר אחרת וכו', אמר רב הלכה כרבן גמליאל בדיר וסהר וספינה, שיש לו להלך את כלן. ושמואל אמר הלכה כרבן גמליאל בספינה, בלבד שמותר להלך את כלה משום דמיא מינד נידי לספינה, אבל בדיר וסהר, אין הלכה כמותו, ואין לו להלך אלא ארבע אמות כר' יהושע. דכולי עלמא מיהת, בין לרב בין לשמואל שוין שהלכה כרבן גמליאל בספינה, ובדיר וסהר פליגי, מאי טעמא שוו תרויהו בספינה. רבה אמר הואיל ושבת באויר מחיצות של ספינה מבעוד יום, אבל בדיר וסהר שלא שבת באויר מחיצותיהם אלא הגוים הם שנתנהו שם, אין הלכה כרבן גמליאל.
ור' זירא אמר הואיל וספינה נוטלתו מתחלת ארבע ומנחתו בסוף ארבע אמות, שקדש עליהם היום והוא בתוכן, שהרי הספינה נעקרה מאותן ארבע אמות לתוך ארבע אמות אחרים, והואיל ואין הארבע שלו מסויימים, אלא אי אפשר לו כל שעה שלא יעקר מהני ארבע אמות לארבע אמות אחרים, מותר להלך בכל הספינה, שהרי לא קנה שביתה במקום מסויים. דאמרינן לקמן בפרקין בגמ' דמי שישן בדרך ולא ידע עד שחשכה [מ"ה ע"ב], גשמים שירדו ביום טוב הרי הן כרגלי כל אדם, ולא אמרינן דקנו שביתה בעבים ואינן כרגלי כל אדם, משום דמים בעבים מינד נידי, כלומ' מתנוענעין הן ואינן נחים במקומן כדי שיקנו שביתה שם, דאלמא כל מידי דנאיד כנהרות הנמשכין ומעיינות הנובעין, לא קנו שביתה והרי הם כרגלי כל אדם. והכי גרסי בגמרא דבני מערבא [ערובין פ"ד ה"א] אמר ר' זעירא מכיון שעוקרין אותה מארבע אמות אלו נותנין אותה בארבע אמות אלו. ומטעמיה דר' זירא ליתא לדר' יהושע (בן) דאמר אין לו אלא ארבע אמות, שהרי משעה שעוקר את רגליו להלך בספינה ארבע אמות שיש לו, תעקר הספינה מאותן ארבע אמות לתוך ארבע אמות אחרים, ואם כן הוא שאין לו זולתי ארבע אמות — מיתסר לזוז ממקומו ונאסר להלך אפי' אמה אחת, מפני שאותן ארבע אמות שהיו לו להלך בהן הספינה בשעה שקדש היום — נעקר מהן בהלוך הספינה ועבר תחום שהיה לו להלך בו לארבע אמות אחרים שאינן הראשונים. מאי ביניהו, דרבה ור' זירא, והא תרוייהו קסברי שמותר לטלטל בכל הספינה, אמאי לא שוו תרויהו בחד טעמא אלא רבה מיתי טעמא משום דשבת באויר מחצות, ור' זירא מיתי טעמא משום דספינה נוטלתו מתחלת ארבע ומנחתו בסוף ארבע. ומהדרינן איכא ביניהו שנפחתו דפני הספינה, כלומר שנשברו מחצות של ספינה והלכו להם אי נמי בקופץ מספינה זו ששבת בה לספינה אחרת, לרבה דאמר הואיל ושבת באויר מחצות הכא כיון דנפחתו דפני הספינה והלכו להם המחיצות או בשקפץ לספינה אחרת שלא שבת באויר מחיצותיה אסור לטלטל בכלה שהרי הטעם שבשבילו הותר לו לטלטל אינו מצוי, שהרי לא שבת באויר מחצות, לר' זירא מותר ואע"פ שנפחתו דפני הספינה או שקפץ לספינה אחרת שלא שבת בתוכה, מפני שהטעם שלו עדיין מצוי הוא. שהרי הספינה נוטלתו מתחלת ארבע ומנחתו בסוף ארבע.
<h2>דף מג.</h2>
ועוד שאלנו ר' זירא מאי טעמא לא אמר כרבה, והשבנו ר' זירא לא חשיבי ליה מחצות דספינה כשאר מחצות דעלמא, דמחצות דספינה להבריח מים, כדי שלא יכנסו בספינה, הם עשויות, וכיון דלאו מחצות גמורות נינהו לא אמרינן כמי ששבת באויר מחצות, (שאלו מלא) [שאלמלא] המים לא היו צריכין להן, ומשום הכי איצטריך למימר טעמא אחרינא. ורבה מאי טעמא לא אמר טעמיה כר' זירא, ומהדרינן משום דבספינה מהלכת כולי עלמא, בין רבן גמליאל בין ר' יהושע בן לוי לא פליגי דשרי, להלך בכלה, מפני שהספינה נוטלתו מתחלת ארבע ומנחתו בסוף ארבע, כי פליגי בשעמדה, דאישתכח דליתיה לטעמיה דר' זירא. ודיקא מתניתין כוותיה דרבה, דדאיק לה רב אשי דאמ' כיון דקתאני לספינה בהדי דיר וסהר, משמע דבספינה דדמיא לדיר וסהר מהדיר, דקביעי ולא מטלטלי, אף ספינה נמי דקביעא ולא מיטלטלא, אלא טעמא משום מחצות הוא.
וקא פסקי רבואתא הילכתא כשמואל, דאמר הלכה כרבן גמליאל בספינה אבל לא בדיר וסהר, ואע"ג דקימ' לן, בכל דוכתא דאיפליגו רב ושמואל הלכה כרב באיסורי וכשמואל בדיני, הכא אע"ג דאיסורא הוא הילכתא כשמואל, משום דאשכחו תניא דקא מסייעא ליה, דתניא חנניה בן אחי ר' יהושע אומר כל אותו היום, שהיו בספינה רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה ור' יהושע ור' עקיבה, ישבו ודנו בדבר הלכה זו, לאמש, כלומר לערב. הכריע אחי אבא, שהוא ר' יהושע ביניהם וכו'. ואנן לא סבירא לן הכי דהא תניא לא גמרינן מינה אלא דרבן גמליאל ור' יהושע פליגי, אבל סיוע לחד מיניהו למהוי הילכתא כוותיה כמה דגמרינן בכל דוכתא בפלוג' דתרי תנאי או תרי אמוראי דאי איכא בריתא דמסייעא לחד מיניהו, דהיל' כוותיה לא גמרינן מינה, דקימא לן [ב"ב ק"ל ע"ב] דאין למידין הלכה מפי משנה ומפי תלמוד.
פי' מפי משנה כגון שנמצא במשנה שאומרין והלכה כדבריו כההיא דתנן בפרק החולץ [יבמות מ"ט ע"א], דתנן אי זה הוא ממזר כל שאר בשר וכו', שמעון התימני אומר כל שחייבין עליו כרת והלכה כדבריו, דאי לא (דספק) [דפסק] גמרא בהדיא שהלכה כמותו לא היינו סומכין על המשנה שנאמר בה והלכה כדבריו, ולא היינו לומדים ממנה, לפי שהאמוראים האחרונים דקדקו בטעמי התנאים והעמידו הלכה על בוריה, אבל הראשונים לא דקדקו איש בדברי חבירו, אלא כל אחד ואחד אמר מה ששמע מרבו ומלמד לתלמידיו שמועה כמו שהיא, והיא היתה נקראת משנה ובריתא.
ופי' מפי תלמוד, רוצה לומר מפי תלמוד [ששמע] התלמיד מרבו משנה או בריתא שנאמר בה והלכה כדבריו, אע"פ שעיינו בה הרב והתלמיד ועלה בידם שהיא הלכה מהסברא, לפי שיש לחוש שמא לא עיינו כל צרכם ולא דקדקו. אבל אם אמר לו רבו הלכה למעשה היא — הולך ועושה בה מעשה, שלא אמר לו אלא לאחר עיון ודקדוק ולאחר שנתברר לו הדבר כהוגן, כההיא דבפרק החולץ דפסקו בה אמוראיי דהלכה כשמעון התימני, וכההנהו מתניאתא דאיתו בפרקא קמא דנידה [ז' ע"ב] דכלהו איתמר במתניתין שהלכה כר' אליעזר, ואמרינן עליהו בגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' אליעזר, ומקשינן התם מאי קא משמע לן שמואל בכולהו תנן בהו הלכה, ופרקינן לפי שאין למדין הלכה מפי תלמוד [ששמע] תלמיד לאותה משנה מרבו אע"פ שנאמר בה והלכה כפלוני עד שיאמר לו רבו הלכה למעשה היא. וזה הלמוד שלנו הלכה למעשה הוא, שלא נכתב אלא לאחר עיון ודקדוק בכמה דורות ולאחר כמה מהדורי וכאלו אמרו לנו הלכה למעשה שהרי לעשות בו מעשה כתבוהו.
וכי תימא האי מכריע הוא, ואמרינן כל מקום ששנים חולקין ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע, הא אמרינן כל הדין מימרא בפרק כירה [שבת מ' ע"א] דילמא הני מילי במתניתין אבל בבריתא לא, והא בריתא היא ולא מהני הכרעה דידיה.
ופי' מכריע מטה לדברים כמכביד כף מאזנים להכיוותה ולהכריע מאחת שהיא קלה ממנה כדאמרינן בפרק המוכר את הספינה [ב"ב פ"ט ע"א] מנין שאין מעיינין במקום שמכריעין ואין מכריעין במקום שמעיינין שנאמר אבן שלמה וצדק יהיה לך, צדק משלך ותן לו והמכריע הוא שיכריע קצת בדבר שנחלקו עליו וקצתו לבד מחלוקתו, כמו שכתב כאן רבינו, כדאמרינן בפרק האשה נקנית [קדושין כ"ד ע"ב] בענין עשרים וארבעה ראשי איברים שהעבד יוצא בהן לחירות וצריך גט שחרור דברי ר' שמעון, ר' מאיר אומר אינו צריך. ר' אליעזר אומר צריך. ר' טרפון אומר צריך. ר' עקיבה אומר צריך. המכריע לפני חכמים שהן שמעון בן זומא ושמעון בן עזאי ושמעון בן ננס וחנן המצרי וחנניה בן חכינאי כמו שנתבאר בסוף פרק ראשון ממסכת סנהדרין [י"ז ע"ב] אומרין נראין דברי ר' טרפון בשן ועין שהתורה זיכתה לו, ודברי ר' עקיבה בשאר איברים הואיל ומדרש חכמים הוא ולא מן התורה, כגון אלו היא ההכרעה שאומרין עליה הלכה כדברי המכריע.
וההכרעה השלישית היא כשיתקן המכריע דברי החולקין קצתם כדברי זה וקצתם כדברי זה וקצתם אינם לא כדברי זה ולא כדברי זה. כההיא דגרסינן בנזירות בפרק כהן גדול [נ"ג ע"א] גבי טומאת מת בנזיר דעל אילו הטומאות הנזיר מגלח, אמר ר' אלעזר זקנים הראשונים היו אומרין חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל, רובע עצמות ורביעית דם לא לכל, ומקצתם היו אומרין אף רובע עצמות ורביעית דם לכל, ובית דין שאחריהם אמרו חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל, רובע עצמות ורביעית דם לתרומה ולקדשים, אבל לא לנזיר ולא לעושה פסח.
ומרבותינו הגאונים מי שאומר לא אמרינן הלכה כדברי המכריע אלא בזמן ששנים חולקין ואחד מכריע כאחד מהן שנמצא שנים ואחד והלכה כרבים. אבל בזמן שאומר חצי כדברי זה וחצי כדברי זה — אין זה מכריע אלא טעם שלישי הוא, כלומר הכרעה שלישית היא.
ויש אומרין שההכרעה היא כגון שני חכמים חולקין ובא בן זוגם שהוא שקול כמותם והכריע הלכה כדברי המכריע, אבל אם הבא להכריע קטן מהן כגון ר' ישמעאל ב"ר יוסי שאמר משום אביו בפרק ראשית הגז גבי מתניתין דתנן [חולין קל"ה ע"א] וכמה הוא מרובה בית שמאי אומרין שתי רחילות ובית הלל אומ' חמש, ובא ר' ישמעאל בבריתא [שם קל"ז ע"א] ואמר משום אביו ארבע, אין זה מכריע אלא הכרעה שלישית היא זו, לפי שר' יוסי תלמיד ר' עקיבה הוא, ור' עקיבה תלמיד ר' אליעזר, ור' אליעזר תלמיד רבן יוחנן בן זכאי, ורבן יוחנן בן זכאי תלמיד הלל, וזו אינה חלוקת שמאי והלל עצמם אלא תלמידי שמאי והלל הם הנקראים בית שמאי ובית הלל, ור' ישמעאל משום ר' יוסי אביו יבוא להם שלישי, ולפי' אמרו אין הכרעה שלישית מכרעת וזה לא נראה מדעת רבינו הרב ז"ל.
ועוד הא אמרינן לקמן [מ"ג ע"ב] בענין נחמיה בריה דרב הונא בר חנילאי, דמשכתיה שמעתיה ונפק חוץ לתחום, דאי סלקא דעתא בדמלאי גברא עסקינן, פי' אי תימא דרב חסדא דאיסתפקא ליה מילתא ושאיל ליה לרב נחמן היכי לעבד ואמר ליה נחמיה תלמידך שרוי בצער, לא שאלו אלא כשהיו בני אדם מרובין שיכול לעשות בהן מחצה עד שתכניס קצת המחצה לתוך התחום מאי ספיקא איכא, הא אמר רב הלכה כרבן גמליאל בדיר וסהר וספינה, שיכול להלך את כלן, אלא לא שאל לו אלא אם אין באותן בני אדם כדי לעשות מחצה עד שיכנס קצתה לתוך התחום, אלא כשנשארו שתי אמות בין המחצה ובין התחום — אם יכול להכנס כר' אליעזר שאמר [לקמן נ"ב ע"ב] שתים יכנס או אין הלכה כר' אליעזר, דאלמא הלכה כדפסק רב.
<h2>דף מג:</h2>
גמרא תאנא שפופרת היתה לו לרבן גמליאל, שצופה בחללה ומביט ממנה אלפים אמה ביבשה, כשיהיה מהלך ביבשה, וכנגדן אלפים אמה, כשיהיה מהלך בים. ובני מערבא [שם] גרסי מצופות היתה לו לרבן גמליאל והיה משער בעיניו במישור. והרוצה לידע עמקו של גאי, פי' גאי נחל ועומק וכיוצא בו, הרוצה לידע עמקם, מביא שפופרת ומביט בה, בגאי, והוא עמוד על שפתו עד שיביט בקרקעית הגאי כנגד הכותל שלפניו ובשפופרת, ואחר כך מחזיר פניו כנגד היבשה והשפופרת בשפועה כמו שהיתה משופעת כשהיה מביט בה בקרקעית הגאי לא שיוסיף בשיפוע ולא שישוה השפופרת, אלא כמות שהיתה מביט בה בגאי, כך מחזיר פניו ומביט בה ביבשה, במקום שוה אם היה בין מקום רגליו לבין מקום שראה — שתי אמות, ידע שרוחב הגאי הוא עשר אמות וגבהו שש עשרה אמה, שכל שיעור ראיית אמה ביבשה, שיעורה בעומק הגאי שמנה אמות ורחבה חמש אמות, מפני שהעומד על שפת הגאי ומביט לקרקעית הכותל שכנגד פניו לעולם אינו רואה אלא באלכסון, ודבר ידוע הוא שהאלכסון יתר על רוחב הריבוע שני חמשין מן המדידה, כמו שאמרו חכמים כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא, נמצאו השש עשרה אמות שהן גובה הגאי הן מאלכסונו עשרים אמה שהן חמש קומות, שכן דרך המושחין לתת שיעור הקומה ארבע אמות, ישליך מהעשרים אמה גובה קומתו שהוא שיעור ארבע אמות, נמצא שגובה הגאי שש עשרה אמה. לפי' אם ראיתה ביבשה חמש אמות, תבין בלא ספק שעומק הגאי ארבעים אמה ורחבו עשרים וחמש אמה.
אמ' הר"ם במז"ל בפירוש שעשה לגמ' דעירובין דע כי יש דרכים הרבה לידע רוחק המקום שאתה רוצה לידע כמה רחוק בינך לבינו, ואותן הדרכים מבוררים ונכוחים לבעלי המשוחות, והנה אנו מפרשים לך אחד מאותן הדרכים בקירוב, תביא קורה נצוחה או אבן שפניה שוין, ותקים בה עמוד שיש בגבהו ארבע אמות ותרחיק ממנו חמש אמות באורך הקורה או באורך האבן, ותקים עמוד אחר שיש בגבהו ארבע אמות פחות ממאה באמה, ויהיו שני העמודים זה כנגד זה ואינן נוטין לא לכאן ולא לכאן, ותקח שפופרת אחת חלולה ותתן אותה על ראש שני העמודים ותחבר אותה שם, ותסתכל מראש השפופרת שמצד העמוד הראשון שיש בו ארבע אמות, ומקום שתראה מן הצד השני מן הארץ הוא סוף האלפים, וזו צורתה.
ועל דרך זו אמר הגאון תדע עמקו של גאי. על דרך שאנו מפרשין והוא שיחשב רוחב הגאי מן השפה אל השפה ויעמוד על שפת הגאי סמוך לכותל שכנגד פניו ויחזיר פניו אל היבשה והשפופר' באותו השפוע שראה בו קרקעית הגאי ויביט בארץ המישור וידע כמה בין מקום רגליו ובין מקום שראה, ושיעור מקום זה שראה מרוחב הגיא הוא שיעור גובה הגאי. מגובה לגאי עם עמקו. ישליך מן הכל גובה קומתו והנשאר הוא גובה הגאי.
ואמר ז"ל והרי אנו מבארים אותו בחשבון, הנה שהיה רוחב הגאי עשר אמות וכשיעמוד על שפתו ויביט בקרקע כנגד הכותל לפניו בשפופרת ויחזיר פניו באותה השפופרת בשיפועה ויביט ביבשה, יראה שתי אמות שהן חמישית העשרה שהן רוחב הגאי, כך יהיה גובה הגאי עם הקומה של איש שעמד על שפתו חמש קומות, הסיר מהן קומת העומד — נשאר גובה הגאי ארבעה קומות הן שש עשרה אמה זה שאמרנו. ומביט ביבשה מפני שאינו יכול למדוד על פי הגאי שאויר הוא ואינו יכול למדוד באויר, ומפני זה מביט ביבשה, וזו היא צורת הגאי שאפשר לעמוד על עמקו בדרך זו. וכשמחזיר פניו בשפופרת והוא עומד בארץ והיא באותו שיפוע שנראה בו זוית הגאי ומביט ורואה שתי אמות.
והרב רבינו האי גאון ז"ל אמר ועיקר דבר זה שאם מעמיד אדם את השפופרת כנגד עיניו כשהיא נכונה, הוא צופה ומביט בה כל מה שיש כח בעיניו לראות בלי קצב ובלי מדה, ואם משפיע אותה כלפי מטה ושם עיניו בקצה העליון לצפות ולהביט כלפי מטה — אם מרבה להשפיע צופה מדה קטנה כעשר וכעשרים וכשלשים אמה, וכל זמן שמחסר את שיפועה ומקרב אותה לשווה ולנכונה, מוסיפת בה מדה מה שצופה ומביט בה, מפני שמראה העין יוצא ממנה כשהוא משופע באלכסון וכאלו חוט מתוח הוא, לפי הגובה שהציבה וכאלו ראש תור יוצא השיפוע ששיפע אותה, כי האלכסון בזמן ששני הצלעים שוים — יוסיף שני חומשי צלע, לדברי חכמים שהוא קירוב דאמרינן כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשא באלכסונא.
ואם הוציב את השפופרת משופעת כשיפוע אלכסון של מרובע, אינו צופה ממנו אלא כמדת אותו האלכסון אמתא ותרי חומשי לא חסר ולא יתר, ואם הצלע התחתון שהוא הכן ארוך והצלע העומד קצר, ומציב את השפופרת כשיעור שיפוע אלכסון שבין שני הצלעים שהאחד ארוך והאחד קצר, צופה ממנו את מדת האלכסון ההוא. ובזמן ששומר את כיוון השיפוע הזה ועושה כלי שמכוין בכוונו מן הברזל או מן הנחושת או מן העץ כגון זה. והשפופרת משופעת עליו כשפועו. כל זמן שמגביהו מוספת מדה מה שצופה לפי הגובה.
והרי אנו מבררין דרך זה לתחום שבת בזמן שרוצה להגביה את השפופרת כמדת קומת איש שהיא ארבע אמות, ולצפות ממנה שני אלפים אמה, כיצד הוא עושה לפי שארבע אמות אחד מחמש מאות באלפים אמה, עושה אותה בארץ או על הנייר בקו אחד שנקרא כט גבהו אצבע אחת, ועושה לו צלע כמין כן מתחתיו, שארכו חמש מאות אצבעות ומוציא ראש תור מקצה הצלע שהוא חמש מאות אצבע, ושומר את אותו השיפוע של אותו ראש תור בכלי מוחזק כדי שלא ישתנה וכבר נודע לנו שכל אצבע גובה ראש תור שלו חמש מאות אצבעות, ובזמן שמגביהו אצבע שנייה יש לה לאותה אצבע עוד חמש מאות אצבעות אחרות, נמצא ראש תור שעל גובה שתי אצבעות אלף אצבע, ושעל גובה שלש אצבעות אלף וחמש מאות אצבעות, ושעל גובה ארבע אצבעות ארכו אלפים אצבע לכל אחד מחמש מאות אצבעות, וכשמביט בשפופרת משם כן הוא צופה כמדה הזאת.
וכן אם יגביה את הצלע אמה ויוציא ראש תור כאותו השיפוע שכבר שמרו, הרי יש לאמת הגובה חמש מאות אמה אורך באלכסון, ואם יגביה ארבע אמות ומשם ימתח את החוט יש להם אלפים אמה, לפי' בזמן ששומר אותו השפוע שהזכרנו למעלה ומשים עליו השפופרת למעלה מארבע אמות נכונות ומביט בה צופה אלפים אמה מן הארץ שפניה שוין שאין שם עיקום לא חסר ולא יתר, שאלו מתח משם חוט ראש תור בשיפוע ההוא לא נגע בארץ אלא בסוף אלפים אמה לא חסר ולא יתר.
ואמ' זכרו לברכה ויש בזאת מעשה אחר שאין צריך לנסות שפוע ולשמרו, עושה טבלה עגולה כמין צפיחה של אצטרולאב העשוי לאצטגנינין, וכשם שאצטרולאב הזה של אלו האצטגנינין חלוק שלש מאות וששים חיל בחילות של גלגל, חולק את אותה הטבלה אלפים חיל כנגד אלפים אמה שהוא רוצה לצפותן, נמצא כל רביע ממנו חמש מאות אמה, ומציב בו את השפופרת במסמר כדרך שמציבין את המטולת הנקרא עצאדה, ובזמן שמשפיע אותה חיל אחד הרי מביט וצופה בשפופרת אלפים אמה לא פחות ולא יתר. כדרכים האלו או כיוצא בהן היתה שפופרת של רבן גמליאל. והרי ביררנו שכשם שיכול לצפות בה אלפים אמה — כך יכול לצפות בה חסר מיכן ויתר על כן לפי הגובה והשפוע. ואני לא (לא) הבנתי מעשה הטבלה שאמר הגאון.
אמר אחד מהרבונים ז"ל כיון שראיתי מה שפירש הרב רבינו האיי ז"ל בשפופרת של רבן גמליאל שהוא הקריב אותו לפי הדעת במשוש, וראיתי המעתיקים שבשו אותה בהעתקתם ידעתי שהתקשה מלעמוד עליה למי שיגע בשמועה, לפי' ציירתי אותה ציור נכון להקריבה להבנת המתבונן בה. צריך לידע עכשיו מי שרצה להבין שהמעשה כלו בנוי על הכן שיהיה מונח על מקום שוה בארץ, לפי שכשיניחו על מקום שוה כל אצבע שמוסיף באורך השני עמודים הנתונים עליו שעליהם המטות הנקראת עצאדה, ומוסיף חמש מאות אצבעות באורך שהגיע אליו מאור עיניו מהשפופרת, וכן לכל אמה חמש מאות אמה, וזו היא הצורה. ופי' ראש תור ראש הרוס שהיו עושין אותו בשלש קרנות מלשון [שה"ש א'] תורי זהב נעשה לך. וזו צורתו.
נחמיה בריה דרב הונא בר חנילאי משכתיה שמעתא ונפק חוץ לתחום, פי' היה מהלך בדרך ביום השבת והיה מהרהר בה והסיח דעתו מכל דבר, והיה מהלך כשוגה ופותה עד שיצא חוץ לאלפים אמה כמה אמות, וכשהרגיש כי עבר התחום עמד במקומו ונצטער בעצמו שהרי אינו יכול לזוז ממקומו. אמ' ליה רב חסדא לרב נחמן נחמיא תלמידך שרוי בצער, בעמדו חוץ לתחום, כלום יש תקנה להניחו מצערו, וטעמו של רב חסדא פירשנוהו למעלה [ע"א]. אמ' ליה עשה לו מחצה של בני אדם, מאותן בני אדם שיש באותו מקום שיצא לו לפי שעירבו, ויש להם ליכנס תוך התחום זה, שנמצא כאלו הוא בתוך דיר וסהר שניתן שם דרך אונס כמי שהוציאוהו גוים שמותר להלך בו כלו, ויהיה קצת התחום שיצא ממנו מובלע במחצה, ויכנס לתוך התחום ויחזור למקומו, ודוקא שיכול ליכנס כשיצא שלא לדעת. אבל יצא לדעת לא. לפי שאין לו לזוז מארבע אמות שלו, ואפי' חזר שלא לדעת כמו שביארנו [לעיל מ"א ע"ב].
<h2>דף מד:</h2>
והנהו בני אדם דעבדי בהו מחצה, נמי בעינן דעבדי לה שלא לדעת, פי' שלא ידעו אותן העומדים שבשביל לעשות בהן מחצה הועמדו, אבל מעבד מחצה לדעתם אסור. ואם תאמר והא רב חסדא, שעשה המחצה לדעתו, עמד עמהם לעשות מחצה, דאמר ליה רב נחמן עשה לו מחצה של בני אדם ויכנס, ובלבד שלא יהיה בה יתר מאלפים אמה כמו שביארנו [לעיל מ"ב ע"א], רב חסדא שלא מן המנין הוה, כלומר לא היה מכלל האנשים שהעמידן לעשות בהן מחצה, מפני שהיה יודע שאי אפשר לעשות מחצה לדעת. הולכך לא יעמיד אותן כמו כן אדם שהוא רוצה להשתמש במחצה זו, אלא יעמיד אותם אחר שלא לדעתם, כדרב חסדא שאמר לו רב נחמן לך ועשה לו מחצה. הנהו בני גנאנא דאעילו מיא במחצה של בני אדם, פי' הכניסו המים מרשות הרבים לרשות היחיד, במחצה שעשו בשבת לדעת. נגדינהו מר שמואל. פי' הכה אותם מר שמואל מכת מרדות אמר להם אם מותר לטלטל במחצה שנעשת שלא לדעת, תתירו אתם במחצה שנעשת לדעת, ליכא מאן דשרי בשנעשת לדעת. הנה זיקי דחמרא כתוב בקצת נוסחאות, דהוי שדיין בריסתקא דמחוזא פי' נודות של יין מושלכין בשוק של מחוזא. ושל רבא הוו. תרגם יונתן וחמת זיקין דמיא, בהדי דאתא רבא מפירקא, פי' כיון שבא מבית המדרש והיו בני אדם ששומעין הדרשא באין אחריו. ונעשת מחצה על הנודות על פתח החצר, עיילינהו ניהליה, פי' נטלם השמש והכניסן לחצר של רבא. לשבתא אחריתי רצו לעשות מחצה כמו שעשו. אסר להו. דהוה ליה כי לדעת ואסור. פי' כיון שעשאום מחצה באותה שבת שעברה כבר ידעו שאין מעמידין אותן בשבת זו אלא לעשותן מחצה והויא לה כמחצה שנעשת לדעת.
מתניתין מי שיצא ברשות בית דין, כלומר ברשות התורה שהתירה לו יציאה בשבת לדבר מצוה, כגון העד שראה את החדש או חכמה הבאה שבאה להוליד, או מי שיצא למול את בנו שהוא חוץ לתחומו ששבת בו. לפי שהמצוה מוטלת עליו וחל שמיני שלו בשבת ואין לשם מי שימול אותו. ואמרו לו כבר נעשה מעשה. כלומר כבר נעשית המצוה על ידי אחרים, יש לו אלפיים אמה לכל רוח שירצה מאותו מקום שהגיע אליו ונודע לו שכבר נעשה מעשה. ואם היה בתוך התחום כאלו לא יצא. מפרש לקמן. שכל היוצאין להציל חוזרין למקומן. פי' אוקימנא וכשיצאו להציל עסיקינן שמותר להם לחזור בכלי זיינן אלפים אמה למקומן. ואין מחייבין אותן להשליך כלי זיינן מעליהן כדי שלא לחלל שבת. והאי פירוקא לאו על הא מתניתא איתמר כדפרש גמרא [לקמן מ"ה ע"א]. משום דהא מתניתא איכא למימר עלה דשאני רישה מסופה. דהיוצא להציל שארו ליה לחזור למקומו, ואפילו נתרחק (הרבה) ממקומו הרבה. לפי שאנו חוששין שאם לא נתיר להם לחזור למקומם ימנעו מלצאת. ונמצאת מכשילן לעתיד לבוא אבל מי שיצא לעשות מצוה אין לו כי אם אלפים אמה ותו לא. ולא קשיא רישא אסיפא. אלא האי פירוקא דרב יהודה אהך מתניתין איתמר דתנן בראש השנה בפרק אם אין מכירין אותו [כ"ג ע"ב] גבי עדות החדש. בראשונה לא היו זזים משם כל היום. התקין רבן גמליאל הזקן שיהו מהלכין אלפים אמה לכל רוח. ולא אילו בלבד אמרו אלא אף חכמה הבאה לילד והבא להציל מן הגייס ומן הנהר ומן הדליקה ומן המפולת. הרי אלו כאנשי העיר ויש להם אלפים אמה לכל רוח. אלמא אפילו היוצא להציל אין לו כי אם אלפים אמה, והכא קתאני שכל היוצאין להציל חוזרין למקומן דמשמע ואפילו טובא. וקשיין מתניאתא אהדדי. ופריק רב יהודה אמר רב משנתינו דקתאני הכא חוזרין למקומן. שיש להם לחזור בכלי זיינן למקומם. ולעולם אלפים אמה ותו לא. ותקנתא דתקינו רבנן שחוזרין בכלי זיינן למקומן. כדתניא בראשונה היו מניחין כלי זיינן בבית הסמוך לחומה וכו'. ואתא רב נחמן בר יצחק ופריק פירוקא אחרינא. ואמר לא קשיא הא דקתאני חוזרין למקומן דמשמע ואפילו טובא. בזמן שיד אומות העולם תקיפא על ישראל. שמתפחדין מהן שמא ירדפו אחריהם וישיגום ויהרגום, ודקתאני בראש השנה שאין להם אלא אלפים אמה, בזמן שיד ישראל תקיפא על אומות העולם, שאין מתיראין מהן אם יחשיכו בדרך. והילכתא כרב נחמן בר יצחק.
גמרא מאי קאמר. כלומר מאי האי דקא תאני ואם היה בתוך התחום כאלו לא יצא. פשיטא דודאי לא יצא. ופשטינן אמר רבה הכי קאמר אם היה בתוך התחום שלו כאלו לא יצא מביתו דאמי. וחוזר לביתו ויש לו אלפים אמה לכל רוח כבתחלה. ולא אמרינן ממקום שנאמר לו הוא שיש לו אלפים אמה לכל רוח. ולא אמרינן כיון שעקר רגליו לרוח מזרחית והיה בדעתו לצאת חוץ לאלפים אמה כדי לעשות המצוה. כבר עקר דעתו משאר רוחות. והיינו אומרין אע"פ שחזר לביתו אין לו אלפים אמה לשאר רוחות אלא לאותה רוח מזרחית שכבר יצא אליה. קמ"ל תנא שהרי הוא כאלו לא יצא ויש לו אלפים אמה לכל רוח שירצה. רב שימי בר חייא אמר הכי קאמר אם היו תחומין שנתנו לו חכמים. שהן אלפים אמה לכל רוח ממקומו. מובלעין בתוך התחום. שיש לו מביתו. כאלו לא יצא מתוך תחומו מביתו דאמי. וחוזר לביתו והרי הוא כבתחלה ויש לו אלפים אמה לכל רוח. דבהא קא מיפלגי רבה ורב שימי בר חייא. רבה סבר הבלעת תחומין לאו מילתא היא. ומשום הכי לא מצי רבה לתרוצי לא יצא דמתניתין כשיצא חוץ לתחום ביתו. דאם יצא חוץ לתחום ביתו הפסיק תחום ביתו. וקנה מקום שנאמר לו בו כבר נעשה מעשה. ורב שימי סבר הבלעת תחומין מילתא היא. וכיון שאין בין המקום שהגיע אליו ובין ביתו אלא פחות מארבעת אלפים אמה שנמצא תחום שנתנו לו חכמים מובלע בתוך תחומו. שהרי הוא נכנס בתוך האלפים של תחומו כשמהלך ממקום רגליו לביתו אלפים אמה הרי הוא כאלו לא יצא מביתו כלל. ואע"ג דלא שבת באויר מחצות מבעוד [יום].
<h2>דף מה.</h2>
ואותיביה אביי לרבה שעושה הפרש בין שביתה באויר מחצות לשביתה שלא באויר מחצות. דסבר שהוא שבת באויר מחצות כגון מי ששבת במערה שיש לו להלך את כלה ואע"פ שהיא יתר מאלפים אמה. אבל מי שלא שבת באויר מחצות כגון מי שיצא ברשות אין לו כי אם אלפים אמה. ואע"פ שתחום שנתנו לו חכמים מובלע בתוך תחום ביתו דהבלעת תחומין לא מילתא היא כשלא שבת באויר מחצות. מהא דתנן ר' אליעזר אומר מי שיצא חוץ לתחומו בשתי אמות בלבד. יחזור ויכנס לתחומו. מאי כלומר מאי האי שיעורא דנקט ר' אליעזר בשתי אמות בלבד ולא בשלש אמות. דבשלש לא יכנס קאמר. לאו ר' אליעזר לטעמיה. דקא תני במתניתין גבי ארבע אמות שנתנו חכמים ליוצא חוץ לתחום. והוא באמצען. כלומר שיש לו מכל צדדיו שתי אמות וכמאן דמיבלען בתוך תחומיה דאמי. שהרי שתי אמות מהארבע אמות שנתנו לו מובלעות בתוך התחום הן. וקאמר יכנס אלמא הבלעת תחומין מילתא היא ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' אליעזר. במי שיצא חוץ לתחום. שאפילו אמה אחת לא יכנס. אלא בשיצא לדבר הרשות. אבל בשיצא לדבר מצוה מודו ליה שיכנס. דהבלעת תחומין מילתא היא. וקם רבה ולא פריק. בהאי קשיא דאביי ולא מידי. הולכך הילכתא כרב שימי בר חייא וכו'.
פיסקה שכל היוצאין להציל חוזרין למקומן. אמר רבינו הרב אוקימנא דהאי דקתאני חוזרין למקומן. חוזרין בכלי זיינן למקומן. אתא לאשמועינן וליכא בהא חלול שבת, כדתניא בראשונה כשהיו יוצאין להציל בשבת וחוזרין בכלי זיינן. היו מניחין כלי זיינן בבית החיצון שמוצאין סמוך לחומה. ואינן נכנסין בהן למקומן. פעם אחת הכירו בהן אויבים שיצאו חוץ לעיר ורדפו אחריהם, נכנסו היוצאין ליטול זיינן והבית היה צר. נכנסו הגוים אחריהם לעיר דחקו זה את זה בחפזון והרגו זה את זה יתר ממה שהרגו בהם אויבים וכו'. תניא נמי הכי גוים שצרו על עיירות ישראל. אין יוצאין עליהן בכלי זיינן ואין מחללין עליהן את השבת. בד"א שבאו על עסקי ממון. אבל באו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת בכל מקום. ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא ולצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם בשבת מיד הגוים. ואסור להם להתמהמה עד מוצאי שבת. וכשיצילו את אחיהם מותר להם לחזור בכלי זיינן למקומם בשבת כדי שלא להכשילם לעתיד לבוא. כמו שביארנו [לעיל מ"ד ע"ב]. ובעיר הסמוכה לספר. פירוש ספר שפת הים תרגום לחוף ימים [בראשית מ"ט] על ספר יממיא. אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהם את השבת. לפי שיש לחוש שמא יכנסו אליהם וילכדו את העיר. ולשעה ישאו כל מה שבה ממון ונפשות.
מתניתין מי שישן בדרך. פי' מי שהיה בא למדינה בערב שבת וישן בדרך. ויש נוסחאות שכתוב בהן מי שישב בדרך. כלומר מי שישב לנוח. וזו היא גירסת הרשצז"ל. ועמד משינתו בשבת. וכשניעור מצא עצמו שהוא בתוך תחום העיר. הואיל ולא נתכוון לשבות עם אנשי העיר ולא ידע כי הוא סמוך לעיר. לא יכנס לעיר ויהלך כל העיר וחוצה לה אלפים אמה כאחד מאנשי העיר, לפי שלא קנה שביתה עמהן אלא במקומ' הוא שקנה שביתה ומשם הוא שיש לו אלפי' ועד מקום שתכל' מדת אלפים מן העיר הוא שיש לו להלך בלבד ולא יותר. דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר יכנס. דכיון שאלו היה יודע מבעוד יום שנכנס לתוך תחומה של עיר היה קונה שביתה עם אנשי העיר. עכשיו כמו כן כיון שבדעתו היה לילך לעיר זו וכבר נכנס בתוך תחומה מבעוד יום. הרי קנה שביתה עם אנשי העיר. ומותר לו להכנס לה ולהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. אמר ר"י מעשה היה בר' טרפון. ששבת בתוך התחום ולא נתכון לשבות עם אנשי העיר וכשידע שבתוך התחום היה עד שלא חשכה נכנס לעיר. דתניא אמר ר' יהודה מעשה היה בר' [טרפון] שהיה מהלך בדרך וחשכה ולן חוץ לעיר לשחרית מצאוהו רועי בקר אמרו לו ר' הרי העיר לפניך היכנס. ונכנס וישב בבית המדרש ודרש כל היום כולו. גמרא אמר רבינו הרב יש מי שפירש ואמר כיון שהיה בדעתו לילך לזו העיר אע"פ שעכשיו לא הזכיר מזה כלום. כלומר לא אמר תהא שביתתי במקום פלוני שהוא סוף אלפים כדי שיהלך למחר ארבעת אלפים אמה. הרי הוא כמי שיצא לילך לעיר שמערבין בה. כלומר שמערבין לילך עד אותה העיר כיון שיצא לערב אע"פ שלא הגיע למקום שרוצה לקנות בו שביתה קודם חשיכה. קנה שביתה באותו מקום. שנמצא כאלו ערב ברגליו. וכך ר' טרפון בלא מתכוון שני תחומי שבת. ממקום שניעור בו משנתו בשבת. כמי שערב ברגליו. ויש מי שפירש שמשנתינו במי ששבת בתוך תחום העיר. שרוצה לילך לה וכו', ופירושא דמסתברא הוא. וכן כתב הר"ם במז"ל וקימא לן כר' יהודה ולא עוד אלא אמר שמואל כל מקום ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו. אלמא לית הילכתא כר' מאיר. אע"ג דאיכא בגמרא תירוצי.
מתני' מי שישן בדרך וקדש עליו היום כשהוא ישן ולא הקיץ משנ' עד שחשכה. יש לו אלפים אמה לכל רוח. ואע"פ שלא נתכווין לשבות שם. דברי ר' יוחנן בן נורי. דקא חשיב ליה לישן כניעור, וקנה שביתה במקומו, וממקומו שלו אלפים אמה ואפילו כלתה מדתו בתוך דיר או סהר או מערה או בתוך המדינה. ואין אומרין הואיל וכלתה מדתו ברשות היחיד מהלך את כלה. בד"א בשכלתה מדתו במקצת העיר או במקצת המערה אבל (אותה) [היתה] רשות היחיד מובלעת בתוך אלפים אמה שלו לא תחשב לו כל אותה רשות אלא כארבע אמות ומשלימין לו את השאר. כיצד הרי שהיה לו אלף אמה ממקום שביתתו עד העיר אם מחוץ לאותה העיר מדינה עוד או מערה שיש באורכה אלף אמה או פחות מאלף מהלך את כל המדינה או המערה שפגע בה ומהלך חוצה לה אלף אמה פחות ארבע אמות. אבל אם היה במדינה או במערה שפגע בו בתוך מדתו אלף אמה ואמה אינו מהלך בה אלא אלף אמה בלבד שהן תשלום אלפים שיש לו. וחכמים אומרים אין לו אלא ארבע אמות. שכיון שקדש עליו היום והוא ישן לא קנה שביתה במקומו. שאינו דומה לניעור שקונה שביתה במקומו אלא הרי הוא כמי שיצא שלא לדעת. וכמי שקנה שביתה במקום שאינו מסוים. שאין לו אלא ארבע אמות ששבת בהם. ולא יזוז ממקומו. ר' אליעזר אומר ארבע אמות אלו שנתנו לו חכמים והוא באמצען כלומר שתי אמות יש לו מכל צדדיו, ואסור הוא לטלטל ארבע אמות לכל רוח בבת אחת. ר' יהודה אומר ארבע אמות שנתנו לו חכמים לאי זה רוח שירצה, יטלם ויטלטל בהן בבת אחת. ומודה ר' יהודה לר' אליעזר שאם בירר לו שהארבע אמות אמות שיש לו לצד אחד, שאינו יכול לחזור בו, ולברור אותם לצד אחר.
מתניתין היו שנים מקצת אמותיו של זה לתוך אמותיו של זה, פי' זו המשנה כוללת שבת ויום טוב, וכיון שיש לו לאדם לטלטל בתוך ארבע אמות ברשות הרבים בריבוען ובאלכסונן, אמ' שאם היו שנים יושבין ברשות הרבים זה בארבע אמות שלו כשתמדוד לזה ארבע אמות מהמקום שהוא יושב בו ולזה ארבע אמות מהמקום שהוא יושב בו, תמצא שאין כלין ארבע אמות של זה אלא בתוך ארבע אמות של חבירו, ואין כלין ארבע אמות של זה אלא בתוך ארבע של חבירו, כגון שלא נמצא ממקום ישיבת זה עד מקום ישיבת זה כי אם שבע אמות, שנמצאת האמה הרביעית של כל אחד מהן מובלעת בתוך הארבע אמות של חבירו, לפי שהאמה הרביעית של כל אחד מהן אינה אלא שלישית לחבירו. וכן ביום טוב אם היו מקצת האלפים שיש לזה להלך ממקום שביתתו ומקצת האלפים שיש לזה להלך ממקום שביתתו מובלעין אילו באילו יש להם לטלטל בכל המקום המובלע. מביאין ואוכלין באמצע, פי' מביא זה מתחלת הארבע אמות שלו, וזה מתחלת הארבע אמות שלו, ומניחין באמה הרביעית המובלעת לזה ולזה ואוכלין. ובלבד שלא יוציא זה מתוך הארבע אמות שלו לתוך של חבירו, כגון שיוציא לתוך האמה שהיא שניה לחבירו שנמצא שהוציא חוץ לארבע אמות שלו.
<h2>דף מו.</h2>
גמרא אמר ר' יהושע בן לוי הלכה כר' יוחנן בן נורי דקסבר הישן כמו הניעור הוא, וקנה שביתה במקומו. ואמר ר' יהושע בן לוי הלכה כדברי המיקל בעירוב. ושאלנו ותרתי שמעתתא למאי איצטריך להו ר' יהושע. ואמר ר' זירא צריכי, דאי אמר הלכה כר' יוחנן הוה אמינא בין לקולא בין לחומרא, בכל דיני עירוב. קא משמע לן הלכה כדברי המיקל בעירוב, דרבי יוחנן בן נורי היכא דמחמיר לית הילכתא כוותיה. ופי' לקולא דישן קונה שביתה כמו הניעור, ופי' לחומרא דחפצי הפקר, שהן כלים שאין להם בעלים, אלא הרי הן מושלכין בדרך, וקדש עליהן היום, לר' יוחנן בן נורי קונין שביתה, במקומן כאדם, ואין להם ממקומם כי אם אלפים אמה לכל רוח, שאם כלי מלבוש הם ומצאם בשבת אין מותר למוצאן ללבשם ולהלך בהם כי אם אלפים אמה בלבד, ואם אינן כלי מלבוש ומצאן ביום טוב אין לו להוליכן כי אם אלפים אמה ממקומם, ואפילו עירב זה שמצאן כיון שלא זכר בהם מבעוד יום אע"פ שיש לו מהלך ארבעת אלפים אמה, אין לו להוציאן חוץ לאלפים לפי שקנו שביתה במקומן ואינם כרגליו. קמ"ל כדברי המיקל למימרא דחפצי הפקר לא קנו שביתה במקומן, כרבנן אלא הרי הם כרגלי מי שזכה בהם, דסתם לן תנא דלא כר' יוחנן דתנן בפרק משילין [ביצה ל"ט ע"א] בור של יחיד, כרגלי של יחיד, ושל אנשי העיר כרגלי אנשי אותה העיר, ושל עולי בבל, כלומר והממלא מהבור שעשו בני הגולה באמצע הדרך כשעלו מבבל, כרגלי הממלא מפני שהן הפקר. ולימא הלכה כדברי המיקל בעירוב ולא באעי הלכה כר' יוחנן בן נורי, דממילא שמעינן שאין הלכה כר' יוחנן בן נורי במקום שמחמיר. אמר אביי איצטריך לתרויהו, דאי לאו דקאמר לתרויהו, סלקא דעתא אמינא הני מילי יחיד במקום יחיד, כלומר דפליג בהדי יחיד, ורבים במקום רבים הוא דהויא הלכתא כדברי המיקל, אבל יחיד דפליג בהדי רבים בעירוב, אע"ג דמיקל אימא לית הילכתא כוותיה, איצטריך לאשמועינן הל' כר' יוחנן בן נורי, ואע"ג דרבים פליגי עליה, הילכתא כוותיה היכא דמיקל.
<h2>דף מו:</h2>
רב פפא אמר, איכא שינוייא אחריני להאי דאמרינן ולימא הלכה כדברי המיקל בעירוב. והוה לן למגמר מינה דהלכתא כר' יוחנן בן נורי ולא איצטריך לימא הלכה כר' יוחנן בן נורי, דאי אמר הלכה כדברי המיקל בעירוב הוה אמינא הני מילי בעירובי חצירות דליכא עליה פסידא אלא רוחא, כדאמרינן לקמן בפרק חלון [פ"א ע"ב] דמערבין לו לאדם עירובי חצרות אפילו שלא מדעתו, אבל עירובי תחומין אימא אין הלכה כדברי המיקל, משום דאין מערבין עירובי תחומין אלא לדעתו של אדם כדמפרש התם, משום דאיכא עליה פסידא שאם עירב עליו לרוח מזרח נמצא מפסיד רוח מערב, וקימא לן דזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו. קמ"ל הלכה כר' יוחנן נורי אפלו בעירובי תחומין דשניין מעירובי חצירות, ולהכי איצטריך ר' יהושע בן לוי ואמר תרתי חדא בחצירות וחדא בתחומין. רב אשי אמר איכא שינוייא אחריני ולהכי איצטריך לימא תרויהו, דאי אמר הלכה כדברי המיקל בלחוד, הוה אמינא הני מילי בשירי עירוב, דשניין מתחלת העירוב, ואע"ג דלית הילכתא כר' יוסי דתנן התם [פ' ע"ב] נמי, כמה שיעור העירוב שמשתתפין בו במבוי בני המבוי בזמן שהן מרובין מזון שתי סעודות לכלן בזמן שהן מועטין, כלומר פחות משמונה עשר, כגרוגרת לכל אחד ואחד, אמר ר' יוסי בד"א שצריך מזון שתי סעודות, כשהיו מרובין, או כגרוגרת לכל אחד ואחד בזמן שהן מועטין, בתחלת העירוב, אבל בשירי העירוב כל שהוא. ואיכא למימר אין הלכה כדברי המיקל בתחלת העירוב, קמ"ל דהלכה כר' יוחנן בן נורי אפילו בתחלת העירוב, דדברי ר' יוחנן בן נורי כתחלת העירוב דאמו, שהרי מי שישן בדרך תחלת העירוב הוא, ר' יעקב ור' זריקה אמרי הלכה כר' עקיבה מחבירו בזמן שחולק עם יחיד, כר' יוסי מחבירו, כר' מחבירו. ושאלנו למאי הילכתא, כלומר מה בא להשמיענו בשמועה זו שפוסקין הלכה בכל מקום לסמוך עליה ולהורות הלכה למעשה אתא לאשמועינן מינה, או דילמא מיסתברא דהילכתא כוותיהו קא אמרי ר' יעקב ור' זריקה, אבל אוריי לא מורינן. ר' יוסי אמר הלכה למעשה קא אמרי ר' יעקב ור' זריקא, ואורויי מורינן בה ודרשינן לה בפירקא, ר' חייא ב"ר אבא אמר מטין, כלומר לאו הלכה ממש קא אמרי ר' יעקב ור' זריקא, ולא דרשינן לה ברבים, אבל מטין לאורויי לאדם יחיד מורינן, ר' יוסי בר חנינא אמר נראין, כלומר נראין דבריהם שיעשה כמותן ומי שעשה כדבריהם לא מהדרינן עובדא, אבל להורות אפילו ליחיד אין אנו מורין. השתא במקום ר' יהודה, כלומר בפלוגתיה דר' שמעון בהדי ר' יהודה אמרי לית הילכתא כר' שמעון, בפלוגתיה בהדי ר' יוסי מיבעיא, ואע"ג דרב פליג עליה דר' יוחנן ותני כללי דאמר רב הונא דפליג פלוני ופלוני הלכה כפלוני, קימא לן כר' יוחנן ואפילו איפליגו בבריתא.
<h2>דף מז:</h2>
אמר שמואל חפצי הגוי אין קונין שביתה, במקומן שהיו בו בשעה שקדש היום כדי שנאמר שאין לשואלם ממנו ביום טוב להוליכם כי אם אלפים אמה ממקומם, אלא הרי הם כרגלי השואל, ואם עירב יש לו להוליכם ארבעת אלפים אמה אע"פ שיש להם בעלים, בעליהם אינם בני שביתה כישראל כדי שנאמר כליהם כמותם. אמר ר' יוחנן חפצי הגוי קונין שביתה במקומן, ואין לשואלם ביום טוב לילך בהם כי אם אלפים אמה, אע"פ שעירב ויכול הוא לילך עד מקום עירובו, וממקום עירובו אלפים אמה. גזירה בעלים דגוי אטו בעלים דישראל, פי' גזרינן בכלים שבעליהם גוים שיקנו שביתה במקומן, ואינן כרגלי כל אדם, ואע"פ שאין הבעלים בני שביתה, משום כלים שבעליהם ישראל, שלא יבואו לומר גם של ישראל כרגלי שואלן הן, שכיון שהותרו אלו שיש להם בעלים גם אילו יש להם בעלים. וכן הלכה.
הנהו דכרי דאתו למברכתא ביומא טבא, פי' אלים שהביאום הגוים למקום ששמו מברכתא ביום טוב למכרם, שרא להו רבא לבני מחוזא דאתו למברכתא על ידי עירוב. לפי שלא היה בין מחוזא למברכתא אלא פחות מארבעת אלפים אמה, למזבן מיניהו, כלומר התיר להם שיקחו מאותן הבהמות ביום טוב בלא פסיקת דמים, ולהוליך אותם למחוזא ואע"פ שבאו מחוץ של תחומה של מברכתא. אמר ליה רבינא לרבא מאי דעתיך דשרית להו לבני מחוזא לזבוני מהני דכרי ולמיזל בהו למחוזא, דאמר רב יהודה אמר שמואל חפצי הגוי אין קונין שביתה, אלא הרי הם כרגלי כל אדם, והא אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן חפצי הגוי קונין שביתה גזירה בעלים דגוי אטו בעלים ישראל, ואסור לבני מחוזא לקנות מהן ולהוליכם יותר מאלפים אמה ממברכתא, ועוד כל היכא דפליגי שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. הדר אמר רבא (אמר) ליזבנינהו בני מברכתא בלבד, לא בני מחוזא, שכיון שהביאום הגוים למברכתא אפילו מחוץ לתחום, נמצא אותם בהמות כמי שהוציאוהו גוים לחוץ לתחום ונתנוהו בעיר אחרת שמותר לילך כל העיר כלה, ואפילו היתה יתר מאלפים אמה, דכלה מברכתא לדידהו כד"א דמיא, ויש להם להוליכם בכל העיר ואע"פ יתר מאלפים. ועוד הני דכרי אדעתא דגוים אתו מחוץ לתחום לזיבונינהו לגוים. ולאו אדעתא דלמזבן מיניהו ישראל קא אתו, ואוקימנא ביום טוב בפרק אין צדין [ביצה כ"ה ע"א] שהבא בשביל זה מותר לישראל אחר.
<h2>דף מח.</h2>
תאני ר' חייא חרס בסמך, יש שגורס במס וכן כתב ע' בעל ערוך חרם, שבין שתי תחומי שבת, ופי' רבינו הרב כמו חריץ שנחרץ בקרקע ונתמלא מים והיה בין שתי עיירות שביניהן שני תחומי שבת, שהן ארבעת אלפים אמה והחריץ של מים ממוצע בין שתי העיירות וביום באין אלו מיכאן ואילו מכאן למלאות מים מאותו חריץ. צריך מחצה של ברזל להפסיק, בין המים של צד העיר הזאת מהמים של צד העיר האחרת, כדי להתיר חציים לתחום זה וחציים לתחום זה, שכל מה שהוא בתוך תחום אין לו משם אלפים אמה לכל רוח אלא אחר העיר הולך ומהעיר הוא שמודדין אלפים אמה לכל רוח, לא ממקומו שהוא שם. מיחך עליה ר' יוסי בר חנינה, פי' צחק על זה שאמר שצריך מחצה של ברזל, מאי טעמא מחיך עליה, משום דקל הוא שהקילו חכמים, במחצה שעושין להפסיק בה מים בין שתי רשויות, מדבע מיניה ר' טבלא מרב מחצה תלויה מהו שתתיר לטלטל בחרבה, פי' לפי שדרך החרבה להיות שם מחיצות תלויות לפי שנופלין קצת הכתלים מלמטה ונשארין קצתן תלויין בראש מי שנשאר מהכותל, אמר ליה אין מחצה תלויה מתרת אלא במים בלבד, קל הוא שהקילו חכמים במחצה של מים, לפי שאיסור טלטול במים אינו אלא מדבריהם, לפי' הקילו במחצתו, ואינה אלא כדי לעשות הכר. הולכך אם העמיד המחצה למעלה מן המים צריך שיהא טפח מן המחצה יוריד בתוך המים כדאיתא לקמן בפרק כיצד משתתפין, ואפילו מחצה של קנים, שהמים נכנסין בין הקנים ומתערבין מתרת שכיון שמחצה תלויה מתרת מה לי נתערבו המים מלמטה או מלמעלה ובלבד שתהא גובה עשרה טפחים שאין מחצה פחותה מעשרה טפחים כמו שביארנו [לעיל י"ז ע"ב].
פיסקה וחכמים אומ' אין לו אלא ארבע אמות, ושאלנו הני ארבע אמות דיהבו ליה רבנן לטלטל בהו, היכן כתיבן בתורה כדי שיסמכו חכמים עליו ויתירו טלטול. והשבנו כדתניא שבו איש תחתיו, כתחתיו תן לו, וכמה תחתיו, גופו שלש אמות ואמה כדי פשוט ידיו ורגליו דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר גופו שלש אמות ואמה כדי ליטול חפץ מראשותיו ולהניחו תחת מרגלותיו ומתחת מרגלותיו ולהניחו תחת מראשותיו מאי ביניהו, כיון דתרויהו אמרי ארבע אמות, ומהדרינן איכא ביניהו ארבע אמות מצומצמות דר' מאיר סבר ארבע אמות מצומצמות הוא דיהבינן ליה, והינו דקא אמר ואמה כדי פשוט ידיו ורגליו, ור' יהודה סבר ארבע אמות מרוחות, והינו דקא אמר כדי שיטול חפץ מתחת מראשותיו ויניחו תחת מרגלותיו. והני ארבע אמות באמה דידיה יהבינן ליה, ולא באמה של קדש דהוי לכל אדם מדה אחת לא פחות ולא יתר, ויש לו לטלטל ברה"ר בתוך ארבע אמות שהוא עומד בצדן בכל המרובע הזה. ואי קשיא לך הא דאמרינן באמה דידיה הוא דיהבינן ליה ותימא אי הכי אמאי לא קתאני לה, גבי הנך דתנן בכלים בפרק כל כלי בעלי בתים [פי"ז מי"א] גבי שיעורין שנתנו חכמים כרמונים ובכביצה ובכגרוגרת ובכזית ובכאמה, דתנן התם ויש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם מלא קומצו מנחה, מלא חפניו קטורת, מלא לוגמיו ביום הכפורים, כלומר זה שאמר הכתוב [ויקרא ב'] וקמץ הכהן מלא קמצו, כפי מה שהוא קמצו הן גדול הן קטן, וכן מלא חפניו להקטיר ביום הכפורים כדכתי' [ויקרא ט"ז] ולקח הכהן גחלי אש מעל המזבח מלפני י"י ומלא חפניו קטורת סמים דקה, והשותה משקין ביום הכפורים אינו חייב כרת עד שישתה מלא לוגמיו לפי מה שהוא, וכמזון שתי סעודות לעירוב. ואי באמה דידיה הוא דיהבינן ליה הוה ליה למתניה גבי הנך ולימא ארבע אמות של שבת, ומתרצינן משום דלא פסיקא ליה, לתנא הא מילתא, משום דאיכא ננס באיבריו, כלומר מפני שיש מי שגופו בינוני ואמתו קצרה ולא הוו ארבע אמות דידיה כתחתיו, ולא סאגי ליה בארבע אמות דידיה, דבעינן למיתן ליה ארבע אמות באמות דעלמא שהן אמה של קדש שהיא ששה טפחים בינוניים, ושאר כל אדם באמה דידיה הוא דיהבינן ליה ואפי' היה עוג מלך הבשן.
אמר ר' שמעון למה הדבר דומה לשלש חצירות פתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים, כלומר זו לפנים מזו והחיצונה מהן פתוחה לרשות הרבים וממנה הוא שיוצאים, לפי' מותר לאדם לעקור חפץ מרשות הרבים וליתנו לחבירו שעמו בתוך ארבע אמות, וכן חבירו לחבירו האחר שבצדו ואפי' הם מאה, ואע"פ שהחפץ הולך כמה מילין בשבת מותר, מפני שכל אחד מהן לא טלטל אלא בתוך ארבע אמות שלו. עירבו שתים החיצונות עם האמצעית, היא מותרת להשתמש עמהן והן מותרין להשתמש עמה, ושתים החיצונות אסורות להשתמש זו עם זו שהרי לא עירבו, ור' שמעון הכי קאמר להו לרבנן אמאי פלגתון עלי בשלש חצרות שעירבו שתים החיצונות עם האמצעית ואמרית שלשתן אסורות, לאו הינו הא דקא אמריתו היו שלשה והאמצעי מובלע בנתים שהוא מותר עמהם והם מותרין עמו, ומאי דפלגתו בחצירות ומודיתו באמות. ואהדרו ליה התם גבי חצירות לא אושי דיורין, הכא גבי שלשה והאמצעי מובלע בנתים אושי דיורין, פי' אין האנשים הדרין בחצירות מזהירין זה לזה מלהשתמש שתים החיצונות זו עם זו ויבואו להשתמש החיצונה עם החיצונה ויוציאו הכלים מזו לזו דרך האמצעית שהוא אסור, אבל גבי שלשה והאמצעי מובלע בנתים מזהירין הם זה לזה מלהשתמש החיצון עם החיצון דהא מיגלו וקימי וכל חד וחד חאזי לחבריה ומדכרי אהדדי, ופי' אושי, השמעת קול בדבר, כדאמרינן לקמן בפרק המוצא תפילין [צ"ז ע"ב] אוישא דמילתא שהוא פרסום הדבר.
היו שלשה והאמצעי מובלע בנתיים, כגון שהיו יושבין על הסדר בשורה אחת ולא היו בין השנים החיצונים כי אם אחת עשרה אמה והאמצעי, נמצא שכלות הארבע אמות שלו בשלישית של שנים החיצונים מצד זה ומצד זה, לפי שמקום ישיבת האדם אינו אלא אמה כמו שנתבאר בפרק [סוכה שהיא גבוהה] (לולב הגזול) [סוכה ח' ע"א]. ואותה אמה מכלל הארבע אמות שיש לו ברשות הרבים היא מפני שאין לו לטלטל חוצה לה בארבע אמות אלא ממקום ישיבתו, וכשיהיה בין השנים החיצונים אחת עשרה אמה תמצא שבין האמצעי וכל אחד מהחיצונים ארבע אמות שלימות, נמצא שכלות הארבע אמות של אמצעי באמה שלישית של חיצון זה ובאמה שלישית של חיצון האחר, וכן השנים החיצונים לאמצעי כל אחד ואחד כלות הארבע אמות שלו בשלישית של אמצעי שלא נשאר בינו לבינו אלא אמה אחת שלימה. הוא מותר עמהם, לטלטל באותה האמה השלימה שנשארה סמוכה לו משני צדדיו עם החיצונים, ושנים החיצונים אסורין לטלטל זה עם זה, לפי שאין מקצת הארבע אמות של זה מובלעין בתוך הארבע אמות של זה אלא רחוקים הם זה מזה. והרב רבינו נסים ז"ל פי' בהיו השנים והשלישי מובלע בנתים כגון שהיו ראובן ושמעון ולוי יושבין על הסדר בשמונה אמות, ראובן מצד זה בשתי אמות ולוי מצד זה בשתי אמות, וארבע אמות שביניהם יושב שמעון שהוא האמצעי בתוכן, שנמצא מובלע ביניהם, כי הארבע אמות שלו כולן מובלעות הן בתחום ראובן ותחום לוי, שתי אמות מהן מובלעות בתחום ראובן ושתי מובלעות בתחום לוי, נמצאו הארבע של שמעון האמצעי מותרין כולן לו וגם מותר לראובן להשתמש עם השתים הסמוכות לו שהן תשלום ארבע אמות שלו, ולוי נמי מותר להשתמש עם שמעון בשתים הסמוכות לו שהן תשלום ארבע אמות שלו. והינו דקתאני הוא מותר עמהם והן מותרין עמו, אבל ראובן ולוי שהן החיצונים אסורין זה עם זה, ראובן אסור להוציא מתוך רביעית שלו לתוך רביעית של לוי שהיא חמישית לראובן דאסור הוא לטלטל חוץ לארבע אמות שלו, וגם לוי אסור להוציא מתוך רביעית שלו לתוך רביעית של ראובן שהיא חמישית שלו, דארבע אמות בלחוד יהבו ליה רבנן טפי מהני אסור. ותן דעתך והבין כי לא תמצא האמצעי מובלע בנתים והן מותרין עמו שניהם בכל ארבע אמות שלו ושנים החיצונים בלבד הם אסורים, אלא בזמן שהיו כל האמות של אמצעי לשניהם ואין לאמצעי בהם תוספת, דאי אמרת יש לו תוספת וביתר משמונה הם יושבין, מאי אריא שנים החיצונים אסורין תיפוק לי אפי' חיצון בהדי אמצעי אסור נמי לטלטל בכל אמותיו, ואם כן ניתני הכא כדקתאני ברישא ובלבד שלא יוציא זה מתוך שלו לתוך של חבירו, אלא מדלא קתאני הכי שמע מינה דבשמנה אמות יושבין שלשתן לפי מה שפירשנו, והאי פירושא טפי עדיף וטפי מסתבר וכן נראה מדברי הר"ם במז"ל.
<h2>דף מח:</h2>
גמרא אמר רב יהודה אמר רב האי דקתאני היא מותרת עמהם והן מותרין עמה, זו דברי ר' שמעון וחכמים אומרין אע"פ שהיא מותרת עמהם הם אסורין עמה, רשות אחת הוא שמשתמשת עם שתי רשויות. לפי שהאמצעית עירבה עם זו ועם זו. ואין שתי רשויות משתמשות עם רשות אחת, שכיון שהחיצונות לא עירבו אסורות להשתמש עם האמצעית, שאם תאמר ישתמשו החיצונות עם האמצעית, הלא נמצא שכל אחת מהחיצונות משתמשות במקום שיש לחברתה להשתמש בו, והיאך ישתמשו ברשות אחת והן חלוקין ואין ביניהן עירוב. ושמואל אמר, לא סבירא לי הא דאמר רב אלא הכי גמירנא זו דברי ר' שמעון אבל חכמים אומרין דפליגי עליה אמרי כולן אסורות.
<h2>דף מט.</h2>
[רי"ף סי' תר"נ] אמ' רב יהודה אמ' שמואל, פי' זאת השמועה אין זה מקומה בתלמוד אלא בפרק מי שהוציאוהו גוים היא. החולק את עירובו בשני כלים, אע"פ שהוא בבית אחד, אין עירובו עירוב, שכיון ששמו עירוב וחלקו נסתלק העירוב שנתערבו. ואקשינן כמאן אזלא הא שמעתתא כבית שמאי, דתניא חמשה שגבו את עירובן ונתנוהו בשני כלים, בית שמאי אין עירובן עירוב ובית הלל אומ' עירובן עירוב וכו', ודחינן אפי' תימא בית הלל, עד כאן לא קאמרי בית הלל, דהוי עירוב כשנחלק, אלא דמלא למנא ואיתר, ואותו שנשאר הוא שעשה בכלי האחר לא שחלקו מדעת, אבל פלגיה מפלג לדעת לא. משום דבטיל ליה שמא דעירוב. ואמרינן נמי התם אמר שמואל בית שמניחין בו עירוב, מבתי החצר, אינו צריך ליתן את הפת, פי' שמואל מפרש טעמא משום דכולהו בחד ביתא קא דיירי וקימא, שאחר פתו של אדם נמשכה דירתו, ובית שמניחין בו עירוב אין משנין מפני דרכי שלום, שהרי אם ישנו ויניחו בבית אחר יחשדו אנשי הבית הראשון שאוכלין את העירוב ותפול ביניהם מחלוקת כמו ששנינו בפרק הניזקין [גיטין נ"ט ע"א].
<h2>דף מט:</h2>
אמר רב הלכה כר' שמעון, אע"פ שהן פתוחות זו לזו ויוצאין מפתח החיצונה מהן לרשות הרבים, ואם היה בכל חצר מהם [פתח] אחר אע"פ ששלשתן דורסין בחיצונה אין צריכין לערב שכל אחד מהן מותר היה במקומו, דאמרינן לקמן בפרק הדר עם הנכרי [ע"ה ע"א] רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה.
מתניתין מי שבא בדרך והיה ירא שמא תחשך, והרי הוא דחוק והדחוק או העני אין מטריחין עליו להניח עירוב אלא מערב ברגליו, והיה מכיר אילן או גדר, שיש לפניו והיה בינו לבין אותו אילן אלפים אמה או פחות מאלפים, ומהאילן לביתו אלפים או פחות מאלפים, ואמר שביתתי תחת אותו אילן או אותו גדר, לא אמר כלום, שהרי לא סיים הארבע אמות שיקנה בהן השביתה. שביתתי בעיקרו, שנמצא שסיים מקום שביתתו, מהלך ממקום רגליו עד עיקרו של אילן אלפים אמה משחשיכה, ומעיקרו לביתו אלפים אמה ואע"פ שלא הגיע למקום שסיים שביתתו בו ולא עמד שם אלא חזר ללון או החזירו חבירו או שנתעכב אע"פ שלא אמר שביתתי במקום פלוני, אלא גמר בלבו לשבות במקום פלוני בלבד כמו שיתבאר. למחר מהלך כמו שאמרנו נמצא מהלך משחשיכה ארבעת אלפים אמה, והוא שיהיה דחוק או עני כמו שאמרנו, אבל אם לא היה דחוק ולא עני לא קנה שביתה בריחוק מקום ואין לו אלפים אמה לכל רוח אלא ממקום שהוא עומד בו כשחשיכה. מאי לא אמר כלום. אמר רב לא אמר כלום כל עיקר. כלומר לא יזוז ממקומו שהרי כאן במקום רגליו לא קנה שביתה, לפי שעיקר שביתתו ממקום רגליו הוא והרי נתנה תחת האילן, ותחת האילן כמו כן לא קנה שביתה שהרי לא סיים הארבע אמות שלו. ושמואל אמר, מאי דקא תאני לא אמר כלום לביתו, הוא דלא מצי אזיל, אבל לתחתיו של אילן מצי אזיל, ולא אמרינן לא קנה שביתה במקום רגליו כשחשיכה לו והוא עומד שם, אבל מתחתיו של אילן לביתו לא מצי אזיל, משום דלא סיים ליה ארבע אמות של שביתה, וכיון שלא סיים נעשה תחתיו של אילן חמר גמל, שאינו יכול למשוך החמור ולא להנהיג הגמל שלפניו וכן זה ארבע אמות אילו מושכין אותו לכאן, וארבע אמות אילו מושכין אותו לכאן. בא למדוד מן הצפון מודדין לו מן הדרום, בא למדוד לו מן הדרום מודדין לו מן הצפון. כלומר שאם נאמר הארבע אמות שקנה בהן שביתה ברוח זו הן — שמא ברוח שכנגדה הן, לפי שצריך שיקנה שביתה בעיקרו או בארבע אמות שבצפונו או שבדרומו.
מתניתין אם אינו (אם אינו) מכיר זה שבא בדרך לא אילן ולא גדר כדי שיקנה שם שביתה, או שאינו בקי בהלכה, פי' או אינו יודע שיכול לקנות שביתה בריחוק מקום, חוץ למקום שהוא עומד בו, ואמר שביתתי במקומי, זכה לו מקומו בשבתתו שם, ואע"פ שלא אמר כלום כיון שגמר בלבו, יש לו אלפים אמה, עגולות, שאין להם זויות. שאם תתן להם זויות יהיה אלכסונן יתר מאלפים. וחכמים אומרין מרובעות, הוא שנותנין לו האלפים אמה לכל רוח כטבלה מרובעת, פי' זה שאמרנו כטבלה מרובעת מפני שלא יתכן מעיקר המלאכה לעשות רבוע אמה, הודיענו שמותר לו לרבען כפי יכלתו של אדם כל רוחות המרובעות שמתכון בהן לרבען כפי משאיפשר לו לרבע כדי שיהא נשכר את הזויות, כלומר כדי שירויח את הזויות שמוסיף המרובע על העגול שבתוכו, ולפי' קראן זויות, וזו היא צורתו.
זה שאמרנו עני מערב ברגליו, חוזר הוא על זה שאמרנו אם אינו מכיר אם אינו בקי בהלכה, שהקילו עליו לומר שביתתי במקומי ר' מאיר אומר אין לנו מי שיכול לערב ברגליו, כגון מי שיצא לקנות שביתה ברגליו במקום שהוא ידוע לן, ואח"כ אירע דבר וחזר או דחוק שבא בדרך שאין בידו פת שעיקר העירוב בפת הוא. ר' יהודה אומר אחד עני ואחד עשיר, מערבין ברגל שעיקר עירוב תחומין ברגל הוא, שאפילו יצא העשיר וקנה שביתה ברגליו במקום שהוא רוצה לקנות בו שביתה וחזר לביתו, למחר הולך הוא עד מקום שביתתו ויש לו משם אלפים אמה לכל רוח, לא אמרו חכמים מערבין עירובי תחומין בפת, וכיוצא בה משאר אוכלין ומשקים, אלא להקיל על העשיר שלא יצטרך לילך ולהחשיך על התחום, אלא ישלח את עירובו ביד אחר ולא יטריח עצמו לצאת.
<h2>דף נ.</h2>
אמר רבא מאי טעמא דרב דאמר אפילו לתחתיו של אילן לא מצי אזיל, ופשטינן משום דלא סיים אתריה, איכא דאמרי אמר רבא מאי טעמא דרב, ופשטינן לה מיהא דסבר רב כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו, פי' כל שני דברים שאין אדם יכול לקנות את שניהם בזה אחר זה אלא אם קנה האחד אינו רשאי לקנות השני אחריו, כך נמי אינו רשאי לקנותם ביחד ואין לו לקנותם כאחד אלא אם כן ישנו לקנות שניהם בזה אחר זה. ופריש לה רבינו הרב. וכגון נמי שתי נשים נכריות שהוא רשאי עכשיו לקדש אחת מהן ולאחר כן לקדש האחרת ושתיהן תופשין בהם קידושין שאם עשו שתיהן שליח לקבל להן קידושין וקבל קידושי שתיהן ביחד — תופשין בהן קידושין בבת אחת שהרי ישנן בזה אחר זה, אבל אם אשה ובתה או שתי אחיות שאינן בזה אחר זה שהרי אם יקדש אדם אשה אינו יכול לקדש בתה או אחותה אחר כן לפי שהיא ערוה עליו, ואם קדשה אין תופסין בה קידושין שחייבי כריתות אין תופסין בהן קידושין, ונמצא שאינו בזה אחר זה, הכי נמי בבת אחת אינן שאם קדש שתיהן אין הקדושין בהן ואפילו באחת מהן כדאיתה [קדושין נ' ע"ב בפרק האיש מקדש בו ובשלוחו ובגמרא אמרינן מאי] איכא בין הני תרי לישני דרבא, ומהדרינן איכא ביניהו דאמר דאיקני ארבעי מגו תמנאי, למאן דאמר לא מסיים הא לא מסיים אתריה דאי אתי למנקט הני ארבע אמרינן הנך נינהו וכי אמר הני אחרינן הני אחריני נינהו. ולמאן דאמר כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו, הא קאמר ארבעי דלא מצי למקני ארבעי אחריני, ולקמן מוקמינן לה באילן שיש תחתיו ח' אמות, והטעם הראשון הוא שכתב הר"ם במז"ל משום דטעם בתרא אותיבו עליה.
<h2>דף נ:</h2>
אמר רבה בריה דרב הונא לא שאנו, דלא אמר כלום, כשאמר שביתתי תחתיו, אלא באילן שיש תחתיו שמנה אמות, או יתר שיש לומר שאם תאמר בארבע אמות אילו הוא שהקנה שביתה שנמצא שאין למקומו סייום, אבל אילן שאין תחתיו אלא שבע אמות או אפילו פחות משמנה אמות, הרי מקצת ביתו ניכר שהרי אין שם שיעור שני מקומות, כלומר כיון שאין אלא פחות מארבע אמות מכל מקום שאתה מודד לא תמצא ארבע אמות וכו'. תהא שביתתי במקום פלוני, שהוא רשות היחיד נודע אצלו, מהלך עד אותה רשות היחיד שקבע שביתתו וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח שירצה, שכל אותה רשות היחיד כארבע אמות חשובה. בד"א, דמהלך את כלה וחוצה לה אלפים אמה, במקום המסויים, שהוא רשות היחיד גמורה, כגון ששבת בתל שגבוה עשרה טפחים והוא מארבע אמות ועד בית סאתים או פחות, דבציר מארבע מאות מאי מהלך את כלו איכא וכן בנקע שהוא בקיעה של שדה שעמוק עשרה והוא מארבע אמות ועד בית סאתים או פחות, או במקום שלא הוקף לדירה, אבל במקום שאינו מסוים, כגון שאינו רשות היחיד או שהוא רשות היחיד כתל ונקע אבל יש בו יתר מבית סאתים, אין לו בה אלא ארבע אמות בלבד, ומהארבע אמות ולחוץ אלפים אמה לכל רוח והוא שסיים הארבע אמות שקבע בהן שביתתו כגון שהיה לו בהן סימן כאילן או כאבן וכיוצא בהן, ובגמרא אמרינן בד"א במכיר אותה רשות היחיד שקבע בה שביתתו הוא שקנה שם שביתה אע"פ שלא הגיע לה אלא משחשיכה, אבל כשאינו מכיר לא קנה שביתה בריחוק מקום אע"פ שאמר שביתתי במקום פלוני שהרי אינו ידוע אצלו והרי הוא כאומר שביתתי בריחוק אלף אמה או אלפים ממקומי.
היו שנים, באין בדרך אחד מכיר, המקום שרוצין לקבוע בו שביתתם, ואחד אינו מכיר, אותו שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר דמכיר אומר תהא שביתתנו במקום פלוני, ואע"פ שלא אמר כלום אלא שנתכוון לשבות שם והוא וחבירו קנו שם שביתה כמו שביארנו [מ"ט ע"ב], ואין צריך לומר מי שיצא ברגליו ועמד במקום שקנה בו שביתה שאינו צריך לומר כלום אלא כיון שגמר בלבו קנה. בד"א בשסיים ארבע אמות שקבע, אבל לא סיים ארבע אמות שקבע לא יזוז ממקומו, אפילו פסיעה אחת מהארבע אמות של מקום עמידת רגליו, לפי שלא קנה שביתה לא במקום רגליו ולא במקום שקבע שם שביתתו, במקום רגליו לא קנה שהרי לא רצה לקנות שם, ובמקום שרצה לקנות לא קנה שהרי לא סיים. והאי בריתא אתיא כוותיה דרב דאמר אפילו תחתיו של אילן לא מצי אזיל דהא לא סיים. תניא כוותיה דשמואל, דאמר אבל לתחתיו של אילן מצי אזיל כשהיה בין מקום עמידת רגליו לתחתיו של אילן אלפים אמה בלבד או פחות, שנמצא האילן בתוך תחומו ואינו חוץ לתחומו ואפילו אמה אחת, והרי הוא כמי שקנה שביתה שם אבל אינו יודע אם בצפונו או בדרומו ולפי' ידו על התחתונה שאם בא למדוד מן הצפון מודדין לו מן הדרום, מן הדרום מודדין לו מן הצפון ולתחתיו של אילן אזיל.
דתניא טעה ועירב לשתי רוחות, כלומר טעה ועירב לצפון ולדרום כמדומה לו שמותר לעשות כן, כדי שילך שחרית לצד זה, וערבית לצד זה, או שאמר לשני עבדיו צאו ועירבו עלי, אחד עירב עליו לצפון, בסוף אלף אמה שנמצא שלא נשאר לו בדרום כי אם אלף אמה, ואחד עירב עליו לדרום בסוף חמש מאות אמה שנמצא שנשאר לו בצפון אלף וחמש מאות אמה, מהלך לצפון כעירובו לדרום ולדרום כעירובו לצפון. פי' מהלך לצפון כפי מה שהשאיר עירובו בדרום שהן אלף אמה, שהרי האלף האחרת שהיתה לו בדרום העתיקה עירובו ונתנה בצפון, ומהלך בדרום אלף וחמש מאות אמה, שהרי העתיק לו עירובו מהאלפים שיש לו בצפון חמש מאות אמה ונתנם בדרום ולא נשאר לו בצפון כי אם אלף וחמש מאות אמה, ויש נוסחאות של תלמוד שכתוב בהן מהלך בצפון כרגלי מי שעירב עליו לדרום ומהלך בדרום כרגלי מי שעירב עליו לצפון, וזו היא גירסת הר"ם במז"ל. ופירושו אמ' לשנים צאו ועירבו עלי אחד עירב עליו ולעצמו בצפון בסוף אלף אמה ואחד עירב עליו ולעצמו בדרום בסוף חמש מאות אמה, אין זה שעירבו עליו עמהם יכול להלך בצפון אלא כרגלי זה שעירב בצפון כדרום. כלומר כפי מה שנשאר לו להלך בדרום שהן אלף אמה, ואינו יכול להלך בדרום אלא כפי מה שנשאר לו לזה שעירב בדרום בצפון שהן אלף וחמש מאות אמה, וחבריו שעירבו עמו כיון שלא עירב עמו לשתי רוחות לא הפסידו כלום אלא קנה להם עירובם. ואם מצעו עליו את התחום כגון שנתן זה עירובו בסוף אלפים אמה בצפון וזה בסוף אלפים אמה בדרום, שנמצא עירובו באמצע שני תחומין תחום שלם מן הצפון ותחום שלם מן הדרום, לא יזוז ממקומו, כלומר לא יזוז מן העיר מפני שאין לו אלפים אמה לכל רוח כאנשי העיר, שהרי לא נתכוון לקנות שביתה אלא במקום עירוב, ואין ידוע איזה מהן קנה לו, שאם נאמר קנה לו עירובו שבצפון, יש לומר עירובו שבדרום הוא שקנה לו, ואם נאמר עירובו שבדרום הוא שקנה לו, יש לומר שעירובו שבצפון הוא שקנה לו, נמצא עירובו שבצפון מפסידו עירובו שבדרום, ועירובו שבדרום מפסידו עירובו שבצפון, ולפי' לא יזוז ממקומו. ואע"ג דקימא לן הלכה כרב באיסורי כדפליג בהדי שמואל, דלא אמרינן כיון שלא סיים ארבע אמות שלו תחת האילן לא יזוז ממקומו, דהא האי בריתא מסייעא, ואע"ג דאיכא בריתא אחריתי דמסייעא ליה לרב הא איכא בריתא אחריתי נמי דמסייעא ליה לשמואל וכוותיה שיכא ההיא תניא דבסוף מסכת יום טוב [ביצה ל"ז ע"ב], ת"ר שנים ששאלו חלוק אחד, זה לילך בו שחרית לבית המדרש, וזה לילך בו ערבית לבית הכנסת, זה עירב עליו לילך בו לצפון וזה עירב עליו לדרום, זה שעירב עליו לצפון אינו יכול להלך בו לצפון אלא כרגלי מי שעירב עליו להוליכו לדרום כצפון וזה שעירב עליו להלך בו לדרום אינו מהלך בו לדרום אלא כרגלי מי שעירב עליו ללכת בו לצפון כדרום, כלומר כשיעור מה שנשאר לכל אחד מהן ברוח שכנגד עירובו כמו שביארנו, ואם מצעו עליו את התחום לא יזיזוהו ממקומו, בזה שעירבו עליו אחד למזרח ואחד למערב. ובפרק שלפנינו פירשה רבינו הרב.
<h2>דף נא.</h2>
פיסקה מהלך ממקום רגליו ועד עיקרו אלפים אמה ומעיקרו לביתו אלפים אמה וכו'. אמ' רבא והוא דכי רהיט מאטי, פי' והוא שיכול לרוץ ולהגיע לעיקרו של אילן קודם חשיכה. ואקשי ליה אביי והא חשיכה לו קא תאני, כלומר והוא ירא שמא תחשך שנינו, מכלל שאע"פ שאינו מגיע כשירוץ קנה, ופריק חשיכה לו דקתאני מלילך לביתו, אבל לעיקרו של אילן מצי אזיל קודם חשיכה. איכא דאמרי הכי פריק ליה, האי חשיכה לו דתנן בכי מסגי קלי, פי' כשהולך מעט מעט הוא שחשכה לו קודם שיגיע, אבל כי רהיט מאטי. פי' אבל כשיהיה רץ בכל כוחו מגיע.
וטעמיה דר' חנינה בן אנטיגנס מדכתיב [במדבר ל"ה] ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה וכו' עד זה יהיה לכם מגרשי הערים, וקאמ' ר' חנינה לזה נותן פיאות ואין אתה נותן פיאות לשובתי שבת. וחכמים אומרין כזה יהיו כל שובתי שבת כמו שביארנו בסוף הפרק שלפני זה.
גמרא אמר רב נחמן מחלוקת, ר' מאיר ור' יהודה, בשאמ' שביתתי במקומי דר' מאיר סבר עני אין, כלומר הוא שקונה שביתה במקומי, ועלה קא תאני ר' מאיר זה הוא שאמרו העני מערב ברגליו, אלמא עיקר תקנת העירוב אינה אלא בפת, וקולא הוא דאקילו רבנן על זה שיצא לעמוד במקום כדי לקנות שם שביתה, או על מי שהוא דחוק כגון זה שבא בדרך, אבל עשיר, שיצא לקנות שביתה ברגליו במקומו, לא קנה, שעיקר תקנת העירוב מתחלה אינה ברגל. ור' יהודה סבר אחד עני או דחוק ואחד עשיר, שיצא מן המדינה לקנות לו שביתה במקום שיעמוד בו עד שתחשך, קנו, אבל במקום פלוני, פי' אבל שיקנה שביתה בריחוק מקום כגון שהיה מכיר אילן או גדר ואמר שביתתי תחתיו דברי הכל אפילו לר' יהודה עני אין עשיר לא. כלומר העני או הדחוק הוא שקונה שביתה בריחוק מקום. אבל עשיר שאינו עני ולא דחוק לא קנה שביתה בריחוק מקום, ואין לו כי אם אלפים אמה לכל רוח ממקום שהוא עומד בו כשחשכה. אלמא קסבר ר' מאיר בהא דקתאני זה הוא שאמרנו העני מערב ברגליו, דעיקר עירוב בפת הוא אבל ולא אמרו מערבין בפת אלא להקל על העשיר, דשמעת מינה עיקר עירוב ברגל, ר' יהודה הוא דקתאני לה, ולא ר' מאיר. תניא כותיה דרב נחמן דאמר מחלוקת במקומי, דאפילו שביתתי במקומי לר' מאיר עשיר לא, אלא אחד עני ואחד עשיר בפת, הוא שקונין שביתה ולא ברגל, ולא יצא עשיר חוץ לתחום, פי' אינו צריך לחוץ לתחום ממש שהרי אינו עירוב כלל, אלא בסוף התחום רוצה לומר ויש נוסחאות שכתוב בהן חוץ לעיר, וגרסא מדוייקת היא יתר מגרסת הנוסחאות שכתוב בהן חוץ לתחום. ויאמר שביתתי במקומי שלא אמרו לערב ברגל אהא למי שבא בדרך וחשכה לו דברי ר' מאיר, אלמא סבר ר' מאיר דאפילו במקומי עני אין עשיר לא. ר' יהודה אומר אחד עני ואחד עשיר מערבין ברגל יצא עשיר חוץ לתחום ויאמר שביתתי במקום זה שאני עומד בו, וקונה שביתה שם, וזה הוא עיקרו של עירוב, מכלל שר' יהודה כרב נחמן סבירא ליה, דעשיר כשאמר במקומי הוא שקונה שביתה, אבל בריחוק מקום לא, מתני ליה ר' חייא בר אשי לחייא בר רב לקמיה דרב הא בריתא דאחד עני ואחד עשיר, אמ' ליה אתנייה להא בריתא הלכה כר' יהודה. פי' הא דאמר ליה רב אתנייה הלכה כר' יהודה משום דלא סבר רב להנך כללי דאמרינן לעיל בפירקין דאמר ר' יוחנן ר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה, דאמרינן דילמא רב לית ליה הני כללי.
<h2>דף נב.</h2>
מתניתין מי שיצא לילך לעיר שמערבין בה, פי' מי שיצא ערב שבת לילך לעיר שמערבין לה שהיא סמוכה לעירו בתוך ארבעת אלפים אמה ושלחו אנשי העיר את עירובן בידו להוליכן למקום ידוע והחזיק בדרך, והחזירו חבירו, ולא הוליך עירובן של אנשי העיר למקומו. הוא מותר לילך לאותה העיר שכיון שהחזיק בדרך נמצא שהוא עני, וקנה שביתה במקום שנתכוון לילך לשבות בו, וכל בני העיר אסורין, לילך ואין להם כי אם אלפים אמה לכל רוח כמות שהיו, שהרי לא הניח את עירובן במקום שרצו לקנות בו שביתה דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר כל שיכול לערב ולא עירב הרי זה חמר וגמל כלומר זה השליח שהיה לו לערב ולא עירב, לחומרא דינינן ליה, ואין לו אלא אלפים אמה לכל רוח כאנשי עירו, שכיון שהיה לו לומר שביתתי במקום פלוני ולא אמר, נסתפק לנו אם היה בדעתו לקנות שביתה בסוף התחום או בביתו, והרי זה חמר וגמל שאין לו אלא אלפים שבין ביתו לסוף התחום, אבל אלפים שמרוח האחרת שכנגד עירובו אינו יכול לילך שמא בסוף התחום קנה שביתה, וכיון שנמצא ספק לא קנה ארבעת אלפים אמה ברוח שנתכוון לקנות בה שביתה בסוף התחום, שמא בביתו הוא שקנה שביתה או שמא בסוף התחום הוא שקנה שביתה.
גמרא מאי שנא הוא שיש לו לילך, ומאי שנא אנשי עירו שאינן יכולין לילך, ומהדרינן אמר רב הונא הכא במאי עסקינן כגון שיש לו שני בתים בשני תחומי שבת, כלומר בית בעיר זו לצד מזרח ובית בעיר זו לצד מערב, וביניהן שני תחומי שבת, איהו כיון דנפיק ליה לאורחא הוה ליה עני ואע"פ שהחזירו חבירו לא אמרי' עקר דעתו מהליכ' ולא קנה שביתה בסוף התחום שיצא לקנות שם שביתה, אלא כיון שיש לו בית והחזיק בדרך לקנות שם שביתה בסוף התחום קנה, הנך בני העיר דאמרו ליה עירב עלן, כיון שלא הונח עירובן במקום שרוצים לקנות בו שביתה, עשירים נינהו, דהא לאו ברגל בעו נינהו לערב, אלא במזון באעי לערב ולא הונח העירוב במקומו. תניא נמי הכי כוותיה דרב הונא (רב), מי שיש לו שני בתים וביניהן שני תחומי שבת עסיקינן, יתר על כן מיקיל ר' יוסי ב"ר יהודה אפי' מצאו חבירו, לאחר שהחזיק בדרך לקנות לו עירוב במקום ידוע, ואמ' לו לין פה אצלינו עד למחר לפי שעת חמה היא עת צנה היא. למחר משכים והולך, שהרי לא גמר בלבו לקבוע שביתה אלא באותו מקום שלא היה בדעתו לחזור כשיצא. אמ' רבה צריך לומר שביתתי במקום שרוצה לקנות בו שביתה אע"פ שהחזיק בדרך, כולי עלמא בין לר' יוסי ב"ר יהודה בין לר' יהודה לא פליגי דצריך, כי פליגי להחזיק, והינו יתר על כן אמר ר' יוסי ב"ר יהודה אפילו לא החזיק בדרך אלא שאמר לו חבירו לין פה קנה שביתה במקום שחשב עליו לקנות בו שביתה, ורב יוסף אמר להחזיק בדרך, כלי עלמא לא פליגי דצריך, משום דאי לא אחזיק לא הוה ליה עני כי פליגי לומר וכו'. והילכתא כרב יוסף ואליבא דר' יוסי ב"ר יהודה, ואע"ג דקימא לן דכל רבה ור' יוסף הלכה כרבה, איכא מעשה דמסייע ליה דאמרינן רב יהודה בת אשתיתא איתי כלכלה דפירי לרב נתן בר הושעיה במעלי שבת, כי הוה קא אזיל למקני שביתה במקום מסויים בתוך תחום העיר, כדי שימצא לילך למחר לביתו, שבקיה עד דנחית דרגא, פי' הניח אותו עד שירד מעלה מן הכבש של עליה כדי שיחזיק בדרך, אמר ליה בית הכא ולמחר אזיל אקדים כרב יוסף, דאמר כיון שלא היה בדעתו לקנות שביתה אלא באותו מקום משהחזיק בדרך נעשה עני וקנה שביתה בריחוק מקום, לפי' ואליבא דר' יוסי ב"ר יהודה, דאמר אינו צריך שיאמר שביתתי במקום פלוני.
<h2>דף נב:</h2>
מתניתין מי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנס. פי' לפי שהארבע אמות שיש לו לאדם תחלתן ממקום שהוא עומד בו הן, לפי' כיון שיצא חוץ מתחומו אמה או יתר ישב במקומו ואין לו להלך אלא בתוך ארבע אמות מעמידת רגליו ולחוץ. ר' אליעזר אומר אפילו יצא שתי אמות יכנס. ור' אליעזר לטעמיה דאמר בפרקין [מ"ה ע"א] והוא באמצען, ומשום הבלעת תחומין קאמר ר' אליעזר שתים יכנס שהשתי אמות מהארבע אמות שיש לו ברשות הרבים מובלעות הן בתחומו והרי הוא כאלו לא יצא. וכן שהחשיך חוץ לתחום המדינה וקנה שביתה שם. אפילו אמה אחת לא יכנס. ולא יהלך ממקום שנכנס עליו השבת והוא עומד בו, אלא אלפים אמה בלבד, ואם כלתה מדתו במקצת העיר מהלך עד סוף מדתו, כמו שאמרנו [שם]. ר' שמעון אומר אפי' חמש עשרה אמה יכנס שאין המשוחות ממצין את המדות מפני הטועין, פי' משיחות מודדי התחומין, ופי' ממצין מדקדקין במדידת האלפים אמה מפני המקומות הגבוהין והנמוכין שלא יתכן בהן דקדוק המדידה כראוי, ונמצא שמחמירין המשוחות ונותנין חלק היתר לתוכה ומחסרין הן מהאלפים אמה שצריכין למדוד לתחום [חמש עשרה] אמות ומציבין שם את הסימן בתוך האלפים שאם יציבוהו בסוף האלפים ממש פעמים שיהיה חוץ לאלפים ויבואו בני אדם ללכת בשבת עד לסימן בטיעות. ויש מי שפירש דהאי דנקט חמש עשרה אמה, משום שמדידת האלפים אמה בארבעים חבלים של חמשים חמשים אמה הן דתנן בפרקא דלקמא [נ"ז ע"ב] אין מודדין אלא בחבל של חמשים אמה, וכמודדין בו נמצא שמתמעט בכל פעם שתי אחיזות שהמודדין זה תופס מיכאן וזה תופס מיכאן, וכיון ששיעור אחיזה טפח וחצי אצבע נמצא שעולין בארבעים חבלים שמונים טפחים וארבעים אצבעות והארבעים אצבעות עולין עשרה טפחים, הרי תשעים טפחים שהן חמש עשרה אמה. גמרא תנא מפני טועי המדה, כלומר מפני בני אדם שטועין במדת האלפים. והלכתא כתנא קמא דלא כר' אליעזר ולא כר' שמעון. אמ' ר' חנינה רגלו אחת בתוך התחום ורגלו אחת חוץ לתחום יכנס דכתיב אם תשיב משבת רגליך קרי, אע"ג דכתיב רגלך כיון דקרינן רגליך משמע בשיצא בשתי רגליו חוץ לתחום הוא שאינו חוזר אבל אם לא יצאת כי אם רגל אחת רשאי הוא לחזור.
כיצד מעברין את הערים. פי' התלמוד מלשון עברה. כלומר מצרפין עיבורי הערים להם כמו העובר שהוא מוסף על גוף אמו לגוף אמו, מודדין חוץ לעובר כדי להוסיף לאנשי העיר, בית נכנס בית יוצא, פי' היה בית נכנס בחומת המדינה ובית יוצא מחומת המדינה כגון זה. פגום נכנס פגום יוצא, פי' או שהיו פגימות נכנסין ופגימות יוצאין, כלומר חתיכות של כתלי חרבות, היו שם גדודיות גבוהות עשרה טפחים, פי' גמרא גדודיות שלש מחצות שאין עליהן תקרה.
<h2>דף נג.</h2>
וגשרים, פי' גשרים שעושין על הנהרות וכיוצא בהן כדי לעבור עליהן, ונקרא הגשר בלשון ישמעאל קנטרה. ונפשות, פי' הר"ם במז"ל בפי' המשנה שהן המקומות שבולטין מן הארץ. ורבותינו המפרשים פירשו בנין שבונין על גבי הקבר כההיא דתנן בשקלים בפרק שני [מ"ה] מותר המת למתים ר' נתן אומר מותר המת בונין לו נפש על גבי קברו, וכן פירש כאן הר"ם במז"ל [שבת פכ"ח ה"ד]. ירושלמי [שקלים פ"ב ה"ה] רשב"ג אומר אין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הם זכרוניהם, ונקרא הנפש בלשון מקרא ציון [יחזקאל ל"ט]. שיש בהם בית דירה, פי' אגשרים ואנפשות קאי, משום דלא עבידי מתחלה לדירה, אבל גדודיות לדירה עבידי, והוא שיש בו ארבע על ארבע אמות, דבציר מהכי לא איקרי בית מפני שאין ראוי לדירה כדאיתא בסוכה בפרקא קמא [ג' ע"ב]. מוציאין את המדה כנגדן, פי' מוציאין את מדת התחום כנגד אותן בליטות שרואין כאלו בליטה אחרת כנגדה בקרן האחרת וחוט מתוח מזו לזו, ומודדין מהחוט ולחוץ כדי שיהא התחום שוה לשני הקרנות ולא יהיה כאן קצר וכאן ארוך. ועושין אותן, כלומר עושין את התחומין מרובעין, כטבלה מרובעת, כדי שיהו אלפים לצדדין כבאמצע, כדי שיהא נשכר את הזויות.
<h2>דף נה.</h2>
גמרא ת"ר כיצד מעברין אותה פי' כיצד הוא זה שאמרנו מעברין את הערים, ארוכה כמות שהיא, פי' לקמן מפרש עגולה עושין לה זויות, ורואין אותה כאלו היא בתוך מרובע, ומודדין מצלעות אותו מרובע אלפים אמה לכל רוח דהא קימא לן [לעיל נ"א ע"א] דמרבינן פיאות לכל מילי דשבת. מרובעת אין עושין לה זויות, לקמן מפרש. היתה ארוכה מצד זה וקצרה מצד זה. רואין אותה כאלו היא שוה ברוחב. וכאילו חוט מתוח מצד הארוך כנגד הצד הרחב משתי רוחות.
היה בית אחד יוצא ממנה כגון זה. או שני בתים יוצאין כמין שני פגימין כשיבוא למדוד התחום מהרוח שהבית בולט ממנה, רואה כאלו חוט מתוח מסוף בילטת הבית כנגד המקום החלק ומודד מהחוט ולהלן. וכן כשהיו שני בתים בולטין בין שהיו בולטין מרוח אחת בין שהיו בולטין משתי רוחות, רואין כאלו חוט מתוח, מסוף הבית הבולט כנגד החלל ומודדין ממנו ולחוץ.
היתה עשויה כמין קשת. שהבתים אינם אלא סמוך לקשת אבל לא במקום היתר של קשת. או כמין גם, פי' כצורת גימל יוני שהוא כמין כף הפוך שלנו. רואין אותה כאלו היא מלאה בתים וחצירות, וכשיבוא לקבוע תחומין לעיר שהיא עשויה כקשת, אינו מודד מבפנים מן הבתים ולחוץ, אלא רואין כאלו חוט מתוח בקצוי הקשת במקום היתר, וממנו ולחוץ מודדין. וכן העיר העשויה כמין גם אע"פ שאין הבתים כ"א בשתי רוחותיה רואין את כל החלל כאלו מלא בתים ומודד משם ולחוץ. וכן אם בא למדוד מגבה של קשת נותן לה זויות וזו צורתן מפני שהצורות שצייר רבינו הרב ז"ל קלקלו אותן הסופרים.
אמר מר ארוכה כמות שהיא. פי' מניחין אותה כמות שהיא ומודדין לה מחוץ לחומותיה לכל רוח, ומתמהינן פשיטה, אלא מהו דתימא נבעי ליה פותיא, כלומר נצטרך לקצר אותה ולעשות אורכה כרחבה, ופשטינן לא צריכה דאריכא וקטינא, פי' בשהיתה ארוכה ואין רוחבה כאורכה, מהו דתימא נעביד פותיה באורכה, כלומר יוסיף ברוחבה עד שתהא מרובעת יפה, קמ"ל, כמות שהיא מניחין אותה שהרי יש לה פיאות. מרובעת אין עושין לה זויות, ומהדרינן פשיטא, דהא יש לה זויות, ומתרצינן לא צריכא דמרבעא ולא מרבעא בריבוע עולם שאין צפונה לצפון עולם ודרומה לדרום עולם, וכן מזרחה ומערבה, אלא עומדת היא באלכסון לעולם כגון זו, מהו דתימא נרבעה בריבוע עולם, כהא דאמרינן לקמן [נ"ו ע"א] בעיר עגולה שמרבעה בריבוע עולם, כדי שיהא נשכר את הזויות, קמ"ל דכיון דמרבעה וקימא אינו מרבעה בריבוע עולם.
אמר רב הונא עיר העשויה כקשת אם יש בין שני ראשיה פחות מארבעת אלפים אמה, שנמצאו השני תחומין של שני ראשיה מובלעין זה בזה, מודדין לה מן היתר, ורואין כל הרחב שבין היתר והקשת כאלו הוא מלא בתים ונעשת כלה עיר אחת ואם יש בין שני ראשיה ארבעת אלפים אמה, דהוו להו שני תחומין, מודדין לה מן הקשת, כלומר מודדין לכל אחד מפתח ביתו ונמצא שהחלק שבית היתר לקשת עולה לו ממנינו.
<h2>דף נה:</h2>
ובגמרא באעי כמה יהא רוחב שבית יתר לקשת, אהא דאמרינן כיון שאין בין שני ראשיה אלא פחות מאלפים אמה מודדין לה מן היתר, ואסיקנה דאפי' היה הרוחב יתר מאלפים, וטעמא דמלתא משום דאי באעי מקיף ואתי ליתר דרך בתים, וכיון שמגיע לראש האחד רשאי הוא להלך לראש האחר שהרי תחומין מובלין הן, וכיון דבהתר יכול להלך למקום היתר לא נאסר ברוחב שבין הקשת והיתר ואפי' היה כל שהוא.
פיסקה היו שם גדודיות וכו' מאי גדודיות אמר רב יהודה שלש מחיצות שאין עליהן תקרה, וכל שכן בשיש עליהן תקרה דהוייה לה דירה מעלייתא, ובנוסחא אחרת מצאתי שלש מחיצות אע"פ שאין עליהן, וגרסא מדוייקת היא.
ת"ר אילו שמתעברין עמה נפש שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות, ויש בו בית דירה שהרי בית הוא. והגשר והקבר שיש בהן בית דירה, ובית הכנסת שיש בה בית דירה לחזנין, אבל שאין בית דירה אינה מתעברת מפני שלא נעשת לדירה אלא לתפלה, ובית עבודה זרה שיש בה בית דירה לכומרין, דסתמיה לאו לדירה איתעביד. והאוריאות, פי' מלשון אורות סוסים שהם מאבוסיהם תרגום אבוס בעליו [ישעיה א'] אוריא דמרוהי. והאוצרות שבשדות, שאוצרין בהן יין ושמן וכיוצא בהן. והוא שיש בהן בית דירה, לפי שמתחלה לא נעשו לדירה. והבורגנין שבתוך השדה, שהן בנויין לשמירת הדרכים, כך פירש הר"ם במז"ל בפרק שלישי ממסכת מעשרות [מ"ג]. והבית הבנוי באיי הים, ופריש גמרא מפני שראוי לפנות לתוכו כלים שבספינה. הרי אלו מתעברין עמה כשהיו בתוך [שבעים] אמה ושירים, ומאותו הבית מהמדינה רואין כאלו חוט מתוח על פני כל המדינה ומודדין אלפים אמה חוץ לאותו חוט כמו שביארנו [נ"ב ע"ב]. ואילו שאין [מתעברין] עמה נפש [שנפרצה] משתי רוחותיה אילך ואילך, ואין על אותן השתי מחיצות שנשארו מזרח ומערב תקרה, אבל כשיש עליהן תקרה מתעברין. וגדר והשובך שבתוכה, פי' שבתוך השדה, והבית שבספינה, דהא לא קביע ליה דוכתא אלא פעמים שיהיה בתוך שבעים אמה ושירים ופעמים יהיה רחוק מהעיר, אין אלו מתעברין עמה.
אמ' רב הונא יושבי צריפין, פי' צריף סוכה שאין לה גג שעושין מהוצין או מקנים וכיוצא בהן כגון זו. אין מודדין לה אלא מפתח ביתן, פי' מפני שאינה דירת קבע לפי' אפי' היו הרבה במקום אחד אין חושבין אותן כעיר אחת להיותה כארבע אמות, אלא כל אחד מודדין לו מפתח ביתו, לפי שפעמים דרין בהן ופעמים נוסעין מהן כדי לרעות בהמותיהם במקום אחר. ואסיקנה שאם יש שם שלש מחיצות מבנין או מעץ שהן דירת קבע, אותן צריפין נמי כמאן דקביעי דאמו ומרבעין אותן ונותנין להם אלפים אמה לכל רוח כשאר עיירות.
<h2>דף נו.</h2>
ת"ר הבא לרבעה, פי' עיר שהית' עגול' ובא לרבע' כדי שיהא נשכר את הזויות מרבעה בריבוע עולם, נותן צפונה לצפון עולם ודרומה לדרום עולם, לא באלכסונו וסימניך, אם אינך יודע לכוין צפון ודרום. עגלה בצפון, הויא לעולם, והיא הנקראת עיש, ובלשון ישמעאל בנאת נעש, וכנגד עיש עקרב בדרום ונכרת היא לעין שהיא כצורת עקרב וכשיתן אדם פניו למזרח ימצא בצפונו עגלה ובדרומו עקרב.
<h2>דף נז.</h2>
מתניתין נותנין קרפף לעיר, פי' קרפף מקום מוקף מחיצות ואין עליהן תקרה והוא צלע מצלעות מקום מרובע שמשיחתו בית סאתים שהן שבעים אמה ושירים על שבעים אמה ושירים כמו שנתבאר בפרק שני [כ"ג ע"א], וכבר ביארנו שהשירים הם שני שלישי אמה בקירוב. ואמר כאן כשיבואו למדוד תחומין לעיר, אין מודדין מכותל העיר אלא מרחיקין שבעים אמה ושירים מהכותל כחצר המשכן, ומודדין, דכתיב [במדבר ל"ה] מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב, אמרה תורה תן חוצה ואחר כך מדוד, דברי ר' מאיר, וחכמים אומר' אין נותנין קרפף אלא לשתי עיירות בלבד, ובגמרא מתרצינן מאי קרפף תורת קרפף, כלומר לא אמרו שנותנין תורת קרפף אלא לשתי עיירות שעושין קרפף לזו קרפף לזו, דהכי נמי מסתברא מדקתאני סיפה אם יש לזו שבעים אמה ושירים ולזו שבעים אמה ושירים עשה קרפף את שתיהן להיות כאחת, כלומר להיותן כעיר אחת שנמצאת כל עיר מהן הולכת את העיר השנייה כלה וחוצה לה אלפים.
וכן שלשה כפרים המשולשים, פי' בגמרא מפרש לאו משולשין בכיוון, כלומר כמרחק שבין השנים החיצונים כך מרחק שבין האמצעי להם, אלא אם יש בין השנים החיצונים מאה וארבעים ואמה אחת ושליש אמה, עשה אמצעי את שלשתן להיות כאחת, פי' רואין כל שאילו מכניס האמצעי ביניהם ולא ישאיר באויר שבין האמצעי לבינם כי אם שיעור שתי קרפיפות לזו שיעור ושתי קרפיפות לזו שהם מאה וארבעים ואחת ושליש לכאן ומאה וארבעים ואחת ושליש לכאן, שיהיה שיעור האויר שבין השנים החיצונים מאתים אמה ושמונים ושלש אמות פחות שליש אמה, הרי הם כמדינה אחת ומודדין לה אלפים אמה לכל רוח מחוץ לשלשתם. ובגמרא מוקמינן דדוקא כשהיה בין חיצון לאמצעי אלפים אמה או פחות שכיון שיכול לעבור מזו לזו בלא עירוב רואין את האמצעי כאלו נכנס ביניהם, ולא דמיא לעיר העשוייה כקשת דאמרינן אפי' היה בין הקשת ליתר יתר מאלפים אמה חלק מודדין לו מן היתר, דהתם איכא בתים וכיון דאי בעי מקיף ואתי דרך בתים מכשרינן אפי' ביתר מאלפים, הכא בשלשה כפרים המשולשין ליכא בתים בין האמצעי לחיצונים וזו צורתן. גמרא איתמר שתי עיירות הסמוכות זו לזו רב הונא אמר אין נותנין אלא קרפף אחד לשתי עיירות, והילכתא כרב הונא. גרסינן בנדרים בפרק הנודר מן הירק חוץ [נ"ו ע"ב] הנודר מן העיר מותר ליכנס בתחומה ואסור ליכנס בעיבורה, שמעברין עמה כדאמרינן. מנא לן דעיבורא דמתא כמתא גופיה, דאמי, אמ' רב נחמן דאמר קרא [יהושע ה'] ויהי בהיות יהושוע ביריחו, מאי ביריחו אילימא ביריחו ממש היה יהושע והא כתיב [שם ו'] ויריחו סוגרת ומסוגרת מפני בני ישראל אין יוצא ואין בא אלא שמע מינה בעיבורה הוה.
<h2>דף נז:</h2>
מתניתין אין מודדין את התחום אלא בחבל של חמישים אמה, דאמ' קרא [שמות כ"ז] אורך החצר מאה באמה ורוחב חמישים בחמישים, אמרה תורה בחבל של חמישים מדוד, ואע"ג דאמרינן לעיל דהני חמישים משמע דמבעי ליה ליטול ולסבב החמישים שנשארו עליהן כדפרישנא [לעיל כ"ג ע"א], כיון דכתיב בחמישים תרתי משמע לא פחות ולא יתר, פי' טעמא לקמן [נ"ח ע"א]. ולא ימוד אלא כנגד לבו, פי' ולא ישים ראש החבל כשימדוד אלא כנגד לבו שאם יתן זה ראש החבל כנגד צוארו וזה כנגד רגליו מתקצר החבל ומתמעטין התחומין, לפי' קבעו חכמים מקום ראש החבל שיניחנו כנגד לבו. היה מודד והגיע לגיא או לגדר, כגון כותל עומד או מקום גבוה וכיוצא בזה מבליעו וחוזר למדתו, פי' ואם לא היה רחבו של גאי אלא פחות מחמישים אע"פ שיש במדרונו יותר מהלוך אלפים אמה אין אומרין תעלה מדת מדרונו למדת התחום, אלא זה עומד על שפתו מכאן וזה עומד על שפתו מיכאן ומותחין עליו חבל המדה ומבליעין מדרונו בחבל אחד וחוזר למדתו שמדד ומשלים עליה מה שנשאר לו מתחומו, וכן הגדר מותח עליו חבל המדה ומבליעו תחתיו, ואינו צריך למדוד גבהו או שפועו אם היה משופע.
<h2>דף נח.</h2>
ובלבד שלא יוצא חוץ לתחום, פי' שלא יוציא המדה חוץ לתחום כשירצה להבליע את הגאי כגון שיהיה הגאי רחב כנגד הרוח שהוא רוצה למדוד לה התחום ושני ראשיו שבצד העיר ארוכים וקצרים אבל יוצאין חוץ לתחום העיר והרי אינו יכול להבליעו כנגד תחומו מפני רחבו, ויכול להבליעו מראשיו שלא כנגד תחומו, ולא יצא לאחד משני ראשיו ויבליעו ויצפה כנגד מדתו ברוחב הגאי שכנגד תחומו ויציין שם, גזרה שמה יאמרו מדת התחומין של צדדי העיר באה עד כאן כדמפרש לקמן. ואם אינו יכול להבליעו מפני רחבו לפי שרחבו יתר ממדת החבל בזו אמ' ר' דוסתאי ב"ר ינאי משום ר' ינאי משום ר' מאיר שמעתי שמקדרין בהרים, פי' אינו צריך למשוח לגובה ההר, אלא רואין אותו כאלו קדוד ונקוב ודמיא לה ההיא דאמרינן בפרק אין מעמידין ת"ר אי זה הוא עור לבוב כל שקרוע כנגד הלב וקדוד כמין ארובה, כלומ' משערין שיעור דרך קירוב בלבד, והלכה כר' דוסתאי.
גמרא תנא לא פחות מפני שמרבה, שהרי החבל קצר כשמושכו מתמתח ומאריך המדה והתורה אמרה מדוד בחבל של חמישים אמה כמו שביארנו. ולא יתר מפני שממעט את המדה, שכשיהיה החבל ארוך נכפל באמצעיתו בפני כבדו. תאני רב יוסף שלשה חבלים הם של מגג. שהוא סיב של דקל שנקרא בלשון ישמעאל ליף. ושל נצרים, והוא חבל העשוי משרביטין כענפי אילן וכיוצא בהן מלשון נצר משרשיו יפרה [ישעיה י"א], ויונתן תרגם כל אשר יעבור תחת השבט [ויקרא כ"ז] שרביטא.
ושל מגג לפרה דתנן, במסכת פרה בפרק שבעת ימים קודם לשריפת הפרה [פ"ג מ"ט]. כפתוה בחבל של מגג ונתנוה על גבי המערכה, לפי שאינו מקבל טומאה כדי שיהו כל מעשה פרה בטהרה. של נצרים לסוטה דתנן, בסוטה בפרק ראשון [ז' ע"א] היתה מכוסה בלבנים מכסה בשחורים היו עליה כלי זהב קטליות ונזמים וטבעות מעבירין אותן ממנה כדי לנוולה, ואחר כך מביא חבל מצרי וקושרו למעלה מדדיה, כדי שלא ישמטו בגדיה מעליה ותהיה ערומה, שהרי כשאומרת טהורה אני ומעלין אותה לשערי מזרח להשקותה, כהן אוחז בבגדיה אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו עד שהוא מגלה את לבה וסותר את שערה. ושל פשתן למדידה, פי' למדידת דבר שחייבה תורה בו מדידה כדי שלא ימשך יותר דכתי' [זכריה ב'] ובידו חבל המדה, ואע"ג דכתי' [יחזקאל מ'] וביד קנה המדה, ההוא שיעורא דתרעי הוא ולא למדידה.
פיסקה היה מודד והגיע לגיא או לגדר, מבליעו וחוזר למדתו, מדקתאני חוזר למדתו, דמשמע שהלך למקום אחר שלא כנגד תחומו שרוצה למדוד ומודד וחוזר ממנו ומשלים תחומו ברוח שמדד לה, מכלל דאם אינו יכול להבליעו מכנגד רוח תחומו לפי שהוא רחב, הולך למקום שיכול להבליעו שהן ראשיו הקצרים מאמצעיתו ומבליעו, וצופה כנגד שפת הגאי הקצר ברחב הגאי עד שידע מקום שהוא כנגד מדתו, וחוזר ומשלים מדתו אם נשאר לו ממנה כלום משאר רחב הגאי שכנגד העיר שהיא פאת תחומו, ואם השלים מדתו כנגד הבלעתו ברוחב הגאי הולך ומציין שם. תנינא בתוספתא [פ"ד הי"ב] להא דתנו רבנן היה מודד והגיעה מדידתו לגאי, אם יכול להבליעו בחבל של חמישים אמה מבליעו, ואינו חושש לשפועו, ואם אינו יכול להבליעו מפני רחבו כמו שביארנו, הולך למקום הקצר ממנו שעל ימינו או על שמאלו שהוא יכול להבליעו ממנו ומבליעו וצופה ברוח הגאי כנגד השפה החיצונה מאותו מקום שהבליעו, וחוזר וצופה בתוך רוחב הגאי למקום שכנגד המקום שהבליעו ממנו, ומשלים מדתו ברוחב הגאי, ואם היה גאי מעוקם שהוא מקום גבוה ומקום נמוך והוא עשוי מעלות ומורידות, מקדר ועולה, מן המורידות מקדר (ועולה) [ויורד], מהמעלות, וכן הלכה.
הגיע לכותל אין אומרין יקוב את הכותל, ויוציא את החבל מהנקב כדי למוד רחבו, אלא אומד רחבו אמידה בלבד והולך לו, כיון דלא ניחא תשמשתיה, כלומר שאי אפשר להשתמש בו שמרוב גבהו אינו יכול להלך עליו ולא להשתמש בשפועו, ואי ניחא תשמשתיה שהוא נוח להילוך קצת כגון מתלקט עשרה טפחים מתוך חמש אמות, מודדו מדידה יפה ואינו אומד. אמ' שמואל לא שאנו שאומד רחבו של כותל ואינו צריך למדוד כשאי אפשר להשתמש בו, אלא כשאין חוט המשקולת, כלומר חוט ששוקלין בו הבנאין את הכותל שלא יהיה בו עיקום והוא חוט שקושרין בראשו עופרת כדי להכביד את החוט וירד, ומשלשל אותו מן ראש הכותל שבונה בו, תרגום יתארהו בסרד [ישעיה מ"ד] מהו ליה במשקלתא, וכתיב [מלכים ב' כ"א] ואת משקולת בית אחאב, וכשאין חוט המשקולת יורד כנגדו, אלא מתעקם בשיפוע הכותל ומתרחק מקרקעית הכותל מפני שמעכבו המדרון, הוא שאמדו והולך לו, אבל חוט המשקולת יורד כנגדו, ואינו מתעקם, מודד רחבו של כותל מדידה יפה, אע"פ שאי אפשר להשתמש בו.
<h2>דף נח:</h2>
וכמה עומקו של גאי שיכול להבליעו תחת חבל המדה כשיהיה רחבו חמישים אמה אמ' רב יוסף אלפים אמה, אותיביה אביי לרב יוסף היה גאי עמוק מאה ורוחב מבליעו, ואם לאו אינו מבליעו אלא מקדד ופרקינן הוא דאמ' כאחרים, כלומ' רב יוסף כאחרים קאיי, דתניא אחרים אומ' אפי' עמוק אלפים אמה ורחב חמשים מבליעו. איכא דאמרי אמ' רב יוסף אפי' יתר מאלפים מבליעו, ואקשי' כמאן הא דא' ואפילו יתר מאלפים מבליעו, לא כרבנן, דאמרי בבריתא עמוק מאה ורחב חמשים הוא שיכול להבליעו ולא כאחרים דאמרי אלפים אמה בלבד הוא שיכול להבליעו קא אמ' רב יוסף, דהא יתר מאלפים קא אמ'. ופרקינן התם דאמ' רב יוסף אלפים אמה בלבד דהוא שיכול להבליעו או פחות מאלפים הוא שיכול להבליעו, בשאין [חוט] המשקולת יורד כנגדו דבהכי אפליגו רבנן ואחרים שאינו יכול להבליעו יתר מאלפים, לפי שיש לומר שראוי לתשמיש מעט, וכן הלכה, דקאמר רב יוסף אפי' יתר מאלפים יכול להבליעו בשחוט המשקולת יורד כנגדו, שהרי אי אפשר להשתמש כן כלל. וכי חוט המשקולת יורד כנגדו עד כמה, אמ' רב יוסף בעמקו של גאי ויכול להבליעו, אמר אבימי ארבעת אלפים, וזה שכתב הגאון ולא כתב ארבעת אלפים אמה, מפני שלא כתב אמה שהרי כשתאמר אלף או אלפים יכול אתה לומר שלשה ארבעה אלפים, וכשתאמר אלף אמה או אלפים אמה תאמר שלשת אלפים אמה ארבעת אלפים אמה, ובעבור שהזכיר אלפים ולא אמר אמה כתב הגאון ארבעה, וכיון שלא כתב ארבעת אלפים אמה דמשמען שלימות, אלא ארבעה משמע שאין מבליעין ארבעת אלפים אמה שלימות אלא פחות מעט. וכן כתב הר"ם במז"ל והוא שיהיה בעמקו פחות מארבעת אלפים אמה, ושמא מפני זה כתוב בתלמוד ארבע שלא יהיו ארבעת אלפים שלימות.
פיסקא הגיע להר מבליעו וחוזר למדתו, אמ' רב הונא בריה דרב נתן אמ' רבה לא שאנו, שצריך להבליעו אלא בהר המתלקט עשרה מתוך חמש, פי' הר שהוא משופע כמדרון וכמין כבש שמהלך משך חמש אמות בשפועו ורואה כאלו צלע עומד בתחלת החמש עד כנגד סופן כגון זה. אבל ההר המתלקט גובה עשרה טפחים מתוך הילוך משוך ארבע אמות בשפועו אומדו והולך לו, שהרי מפני גבהו אינו ראוי להשתמש בו.
פיסקה אם אינו יכול להבליעו כגון שהיה רחבו יתר מחמשים אמה, מקדדו מעט מעט, כיצד מקדד בהרים ובגיאיות שאינו יכול להבליען תנא תחתון מניח חבל המדה כנגד לבו, ועליון מניחו תחת מרגלותיו, וחוזר העליון לעמוד במקום התחתון והתחתון יורד ומרחיק ממנו מדת החבל, וכן מתגלגלין והולכין עד שמודדין את כולו. אמר אביי נקטינן אין מודדין אלא בחבל של ארבע אמות, כדי שיתמעט של כל ארבע אמות בחצי קומת אדם. אמ' רבה בר אבוה אין מקדדין לא בערי מקלט ולא בעגלה ערופה, פי' בתחום ערי מקלט דתנן במסכת מכות בפרק שני [י"א ע"ב] כשם שהעיר קולטת כך תחומה קולט ואין גואל הדם יכול להרוג את הרוצח ואף ע"פ שלא נכנס לעיר עצמה ואם הרגו נהרג עליו, ובעגלה ערופה כשמודדין לחלל כשנמצא בין שתי עיירות ולא נודע מי הכהו שבית דין הגדול מודדין איזו העיר הקרובה אל החלל וחוזרין למקומן ומביאין בית דין של אותה העיר עגלת בקר ועורפין אותה בנחל איתן כדי לכפר עליהן. אין מקדדין במדידתו לערים לידע העיר הקרובה מהם כמו שנתבאר בסוף סוטה [מ"ד ע"ב] מפני שהן של תורה, פי' מפני שמצות המדידה מן התורה היא, שאפי' נמצא בצד עיר זו שהדבר ידוע בודאי שהיא קרובה לו, מצוה למדוד, לפי' אין משנין בהן דבר, אלא מודדין ההרים והגאיות כקרקע חלקה.
מתניתין אין מודדין אלא מן המומחה, פי' אין סומכין במדידת התחומין אלא על מידת אדם מומחה שהוא בקי במדידת הקרקעות, שכל מי שהוא בקי בדבר בין בחכמה בין במלאכה נקרא מומחה. כך פי' הרשצז"ל והר"ם במז"ל והוא הפירוש הנכון, ואינו כמו שכתב בהלכות רבינו הרב מקום משווה ומיושר. שהרי אפילו כותל דניחא תשמשתיה מודדו מדידה יפה. ריבה למקום אחד ומיעט למקום אחד, פי' ואם היה לנו תחומין מוחזקין עד כאן לרוח מזרח ועד כאן לרוח מערב, ובא מומחה ומדד לנו השתי רוחות וריבה בתחום מזרח ומיעט בתחום מערב, שומעין למקום שריבה, כלומר סומכין עליו בתחום מזרח שריבה, שכיון שאנו סומכין עליו ברוח מערב שמיעט סומכין ברוח מזרח שריבה, ריבה לאחד ומיעט לאחד. פי' ואם באו שנים מומחין ומדדו לנו את התחום אחד מהם מיעט ואחד מהן ריבה שומעין למרבה. אפי' עבד אפי' שפחה של ישראל נאמנין לומר עד כאן תחום שבת, שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל, שהתחומין של אלפים אמה דרבנן הם. וכן נאמן הגדול לומר זכור הייתי שעד כאן היינו בשבת באין, וסומכין על עדותו כמו שנתבאר בכתובות בפרק שיני [כ"ח ע"א].
<h2>דף נט.</h2>
גמרא מתמיהינן למקום שריבה אין למקום שמיעט לא, ופשטינן אימא אף למקום שריבה שומעין לו כמו ששומעין לו למקום שמיעט, שהמיעוט בכלל ריבוי הוא וכיון ששומעין לו בזה שומעין לו בזה. תו מתמיהינן תנן ריבה לאחד ומיעט לאחד שומעין למרבה. הינו קמיתא, דתנן ריבה למקום אחד ומיעט למקום אחד, ואמאי מהדרינן ליה זמנא אחריתי, ופשטינן דהכי קאמר ריבה אחד ומיעט אחד כדפרישנא שומעין לזה שריבה. אמ' אביי ובלבד שלא ירבה יתר ממדת העיר ואלכסונה. פי' ובלבד שלא ירבה זה שריבה על מדת חבירו יותר על הוספת מדת אלכסונה של עיר, אמר הר"ם במז"ל [פכ"ח משבת הי"ח] כיצד בעת שריבה זה נאמר שמא הראשון מקרן אלכסונה של עיר מדד האלפים ולפיכך מיעט מדתו ונמצא צלע התחום בינו ובין המדינה פחות מאלפים, וזה האחרון מדד אלפים מצלע המדינה ואין מחזיקין על הראשון שטעה ביותר על זה, לפי' אם ריבה האחרון יתר על הראשון אפי' בחמש מאות ושמונים אמה בקירוב שומעין לו. ביותר על זה אין שומעין לו, כלומר שאין לנו במה לתלות. ופירוש כשהמדוד בצלע המרובע אלפים אמה יהיה באלכסונו אלפים ושמונה מאות בקירוב, לפי שמוסיף האלכסון על חשבון שני חמשי לכל אמה מעט מזער, וכשתמדוד אלפים ממשך האלכסון יגיעו עד לאלף וארבע מאות ממידת הצלע, נמצא שמוסיף משך האלכסון שמנה מאות אמה, חסר אלכסונן, ומה שישאר הוא תוספת מדת אלכסונה של עיר, שהרי כשתקח מהשמנה מאות אמה חמש מאות ושבעים אמה והוציא להם מהשאר שני חומשין לכל אמה שהן מאתים ושמנה ועשרים אמה, יהיה העולה בידך חמש מאות ושנים ושבעים אמה בקירוב, לפי שהשתי אמות לא הצאת להם חמש, וזה שכתב הגאון חמש מאות ושמונים לפי אותו המעט שמוסיף האלכסון כתבו, ולפי' אמר בקירוב, כלומר יתר מזה מוסיף, וכן פירש בפרק שלישי ממסכת כלאים [בפיה"מ מ"א] שזה שאמרו חכמים [לעיל נ"ז ע"א] כל אמתא בריבועא אמתה ותרי חומשי באלכסונא, בקירוב הוא. ויש מרבותינו המפרשים מי שכתב שאפילו ריבה כל השמנה מאות אמה שמוסיף משך האלכסון על מדת הצלע שומעין לו, ואינה סברת הגאון. ונצייר צורת המרובע שאמרנו כדי שיתבאר למראית העין, ואם תרצה להקל עליך הדבר ולא תצטרך למדידת האלפים קח מרובע שארכו שוה לרחבו בלא פחות ולא יותר, וחלק צלע מצלעיו במחוגה לעשרים חלקים ותקרא לכל חלק מהם מאה כדי שיעלו בידך שני אלפים ותחזור לאלכסונו ותחלקהו כחלקי הצלע בלא פחות ולא יתר ויתבאר לך מה שנצייר ביאור יפה וזו היא צורת המרובע שאמרנו.
מתניתין עיר של יחיד ונעשת של רבים, פי' עיר שהיתה קנין ליחיד, ואע"פ שנעשת של רבים מערבין את כלה, ואינה צריכה שייור, אלא משתתפין בה כל בני העיר שיתוף אחד, אחר שמערבין בחצירות, כדי שלא לשכח תורת העירוב לתינוקות, ומטלטלין בכל העיר. של רבים ונעשת של יחיד פי' ויש לה שני פתחים, אין מערבין את כלה, בלא שיור, אלא אם שייר ממנה חוצה, לשאר המדינה שעירב בה. כעיר חדשה שביהודה שיש בה חמשים דיורים, פי' עיר מערי יהודה חדשה שמה כדכתיב צנן וחדשה ומגדל גד, והיא היתה הקטנה שבכל ערי יהודה, שלא היו בה כי אם חמשים חצירות. ודבר זה משום הכר הוא כדי שלא תשתכח תורת רשות הרבים כדי שידעו שהעירוב הוא שהתיר להם לטלטל בשאר המדינה שהרבים בוקעין בה, שהרי המקום שנשאר ולא נשתתף עמהם אין מטלטלים בו. אלא אותם הדרין שם לבדם כשמשתתפין בו לעצמם ואסורין לטלטל בשאר המדינה. דברי [ר'] יהודה, ר' שמעון אומר שלש חצירות של שני שני בתים, מספיקים לשייור.
גמרא ת"ר עיר של יחיד ונעשת של רבים ורשות הרבים, שהיא דרך שרחבה שש עשרה אמות. עוברת בתוכה, ואין לה פתחים לפי שאין לה חומה. כיצד מערבין אותה, עושה לחי מיכאן ולחי מיכאן, כלומר עושה לחי מצד זה של רשות הרבים ולחי מצד האחר של רשות הרבים, או קורה מיכאן וקורה מיכאן, ונושא ונותן באמצע כלומר ומטלטל באמצע רשות הרבים ככל העיר, ואע"פ שראשי המבואות שלה מפולשין, שכיון שהיא של יחיד סאגי לה בהכי, לפי שאינה כעיר של רבים שעיר של רבים אע"פ שאין לה דרך שרחבה שש עשרה אמה צריכה שייור. ואין מערבין אותה לחצאין, כלומר אין משתתפין אילו לטלטל בחצי העיר ואילו לטלטל בחצי העיר לבדם, לפי שאוסרין אילו על אילו כמבוי שלא נשתתפה חצר אחת ממנו עם בני המבוי שאוסרת על הכל. ואם היתה של רבים והרי היא של רבים ואין לה אלא פתח אחד, מערבין את כלה, ואינה צריכה שיור, שכיון שאין לה שני פתחים שנכנסין בזה ויוצאין בזה לא דמיא לדגלי מדבר. אמ' רבינו הרב הא דקתאני עושה לחי מיכאן ולחי מיכאן, אוקימנא [לעיל ו' ע"ב, י"ב ע"ב] דר' יהודה היא דאית ליה דמערבין רשות הרבים בכך, משום דסבר דשתי מחיצות דאוריתא נינהו כדאיתא בפרקא קמא ובפרק כל גגות [צ"ה ע"א], אמרו לו אין מערבין רשות הרבים, בלחי או קורה שאין מערבין בכך אלא למבואות, אבל לרשות הרבים דלתות בעינן, מאי שנא לחצאין, דאין מערבין אותה, ומהדרינן דאסרי אהדדי ואקשינן מבוי בפני עצמו נמי הא קא אסרי אהדדי. ופרקינן הכא במאי עסיקינן דעבוד כל אחד מהן רקה. על פתח מבואו. שהרי גלו דעתם שכל אחד מהם סלק עצמו מרשותו של חבירו, ואינו אוסר עליו, וכי הא דאמר רב חסדא אחד מבני מבוי שעשה רקה על פתחו אינו אוסר על בני מבוי, כשלא נשתתף עמהם, שהרי הפריש עצמו מהם וחלק רשותו, פי' רקה אצטבא שרחבה ארבעה טפחים על ארבעה.
<h2>דף נט:</h2>
ר' זירא עירבה לכלה מתא דבי חייא ולא שבק לה שייור, אע"ג דהשתא של רבים היא, דקסבר עיר של יחיד היא ונעשת של רבים. א"ל אביי אמרו לי הנהו סאבי דידה אשפא הויא לה התם מחד גיסא. שסותמת אותו הצד האחר שכנגד הפתח מלהיות הרבים בוקעין בו, ונמצאת שאין לה כי אם פתח אחד, וכיון שאין לה כי אם פתח אחד אע"פ שהיא של רבים מערבין את כולה ואינה צריכה שייור כמו שביארנו. השתא דאישתקילא אשפא. הוי לה כשני פתחים ואסור. עד שישייר אמ' ליה לאו אדעתאי, כלומר לא ידעתי שהיתה מתחלתה של רבים.
אמ' רב סולם מיכאן ופתח מיכאן, פי' מדינה של רבים שלא היה לו כי אם פתח אחד וסולם אחד סמוך לחומה בצד האחר שעולים בו ויורדים דרך סולם אחר שחוץ לחומתה. סולם תורת פתח עליו ותורת מחצה עליו, תורת מחצה עליו שאינו חשוב כפתח לבטל סתימת החומה, ולא באעי שייור, שמע מינה אמר רבינו הרב דכל היכא דאיכא שני פתחים לא מערבין לה עד דעבדין לה שייור וכו'. תורת פתח עליו בכותל שבין שתי חצירות. והניח סולם מיכאן וסולם מיכאן, וכל אחד מהם רחב ארבעה, אמרנו בפרק חלון [ע"ז ע"ב], והר"ם במז"ל [ערובין פ"ג ה"ג ד'] לא כתב בסלם רוחב ארבעה, אלא בדבר הממעט בכותל כגון איצטבה ומדריגות של עץ וכיוצא בהן מדברים הממעטים בכותל שאינם כסולם וקורה שהם נפתחים.
רצו אחד מערבין מפני שהוא כפתח. ואפי' היה הסולם זקוף וסמוך לכותל שהרי אין יכולין לעלות בו עד שתתרחק תחתיתו מן הכותל מעט, הרי זה מתיר, ואפי' לא היה מגיע ראש הסולם לראש הכותל, אם לא נשאר ביניהם אלא פחות משלשה הרי זה מתיר, ומערבין אחד אם רצו. היה הכותל רחב ארבעה ועשה סולם מיכאן וסולם מיכאן, אע"פ שהסולמות מרוחקין זה מזה אם רצו מערבין אחד, ואם רצו מערבין שנים, כלומר אנשי חצר זו מערבין לעצמן ואנשי חצר זו מערבין לעצמן ומטלטלת כל אחת ברשותה, אין ברוחב הכותל ארבעה אם אין בין הסולמות שלשה מערבין שנים. ואמרינן נמי התם [שם] בנה אצטבה על גבי אצטבה וסמכן לכותל אם יש בתחתונה אורך ארבעה במשך הכותל ורוחב ארבעה ממעט ומערבין אחד, אין בתחתונה ארבעה ויש בעליונה ארבעה, אם אין בינה ובין העליונה שלשה ממעטת ואם רצו מערבין אחד, וכן במדרגות של עץ שסמכן לכותל. וזיז היוצא מן הכותל והניח עליו סולם כל שהוא, כלומר שסמך ראש הסולם בזיז ממעט, אבל אם הניח הסולם בצד הזיז אינו ממעט. וכן דקל שחתכו וסמכו לראש הכותל ועל הארץ מערבין אחד ואין צריך לקבעו בבנין לפי שכובדו קובעו כאלו נקבע בבנין, וכן הסולם קבעו ואין צריך לחברו בבנין, וכן אם היה אילן בצד הכותל ועשאו כסולם לכותל אם רצו מערבין אחד. הואיל ואיסור שבות הוא שגרם לו שלא יעלה באילן לא גזרו עליו בין השמשות, וגרסינן נמי בפרק חלון [לקמן ע"ח ע"א] עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבעה שהוא רשות היחיד גמורה, אם נעץ בגבהו יתד כל שהוא והיה ראוי לתלות ביתד ולהשתמש בו הרי זה ממעטו ונעשה כרמלית.
<h2>דף ס.</h2>
פיסקה ר' שמעון אומ' שלש חצירות וכו' ר' יצחק אומר אפי' בית אחד וחצר אחת, הוי שייור ומתמהינן בית אחד וחצר אחת סלקא דעתא, חצר בלא בית הויא דירה, ופשטינן אלא אפי' בית אחד בחצר אחת, אמ' ליה אביי לרב יוסף הא דרבי יצחק גמרא או סברא, פי' מרבותיו למד זה או מסברתו נראה לו שהלכה כר' יצחק אמ' ליה גמרא גמור זמירתא תהא, פי' גמור אותה נמי אתה כמו דגמירנא אנן כזמירה בעלמא ואל תבקש לה טעם, אלא אמור שהיא הלכה ואל תצטרך לדבר אחר. דרבואתא אגמרו לך שהיא הלכה. ומאי דגמיר איניש מרבואתא לא באעי טעמא. אמר רבינו הרב והיל' כר' יצחק. מההוא בי תבנא דהוה ליה לרבה לבר מפום בדיתא שהיה פתחו חוץ למדינה ואחוריו למדינה והוא הוה עביד רבה שייור לכל פום בדיתא.
מתניתין מי שהיה במזרח ואמ' לבנו לערב לו במערב. פי' מי שהיה במדבר ברוח מזרח ואמ' לבנו מבעוד יום להניח לו עירוב ברוח מערב כדי שילך למחר מרוח מזרח לרוח מערב, או שהיה במערב ואמר לבנו לערב לו ברוח מזרח, כדי שילך ממערב למזרח, ובגמרא מוקמינן דהאי מזרח ומערב דקתאני, מזרח ביתו ומערב ביתו הן. אם יש ממנו, כלומר אם יש ממקום שקידש עליו בו היום ולביתו אלפים אמה, וממקום שביתתו ולעירובו יתר מאלפים, שנמצא שהניח עירובו חוץ לתחומו, כגון שהניח את עירובו מביתו והלאה, מותר לביתו, פי' מותר הוא לדין בית, כלומר למקום שביתתו מביתו שכיון שביתו בסוף התחום שקנה בו שביתה, הוא קנה שביתה עם בני המדינה כמותן שהרי נכנס עמהן בתחום יש לו אלפים אמה לכל רוח מביתו, ואסור לעירובו. פי' לסוף עירבו, שכיון שקידש עליו היום והיה רחוק מעירובו יתר מאלפים אינו עירוב, וכאלו לא קנה לו שביתה באותו מקום, שהרי אינו יכול בשעת קניית העירוב ליטול את עירובו ממקומו, שעירובו אינו קונה לו כי אם אלפים אמה לכל רוח, ונמצא שהוא חוץ לאלפים. ואע"פ שלא נתכוון לקנות שביתה אלא במקום עירובו, ועקר דעתו מלקנות שביתה במקום שהוא עומד בו, אין אנו אומרין שלא יזוז ממקומו, לפי שכל מי שקדש עליו במקום, קנה בו שביתה, ויש לו אלפים אמה לכל רוח, ואע"פ שלא נתכוין לשבות שם. לעירוב[ו] אלפים אמה פי' היה בינו ובין עירו' אלפי' אמ' ולביתו יתר מאלפים, אסור לדין ביתו, כלומר למנות משם אלפים אמה לכל רוח ומותר לעירו', שימנה ממנו אלפי' אמה לכל (אמה) [רוח], ובגמרא אמרינן בשלמא לביתו אלפים אמה ולעירובו יתר מיכן, הינו דמשכחת לה דמטא ביתיה ולא מטא לעירובו. לפי שהוא במזרח ביתו ובנו עירב עליו במערב ביתו, אלא לעירובו אלפים אמה ולביתו יתר מיכן. היכי משכחת לה דעירוב במערב ביתו, ומתרצינן כגון דקאיי ביתיה באלכסונה. כלומר כגון דקאיי הוא ברוח מזרח ועירובו משוך לרוח מערב יותר מביתו, ואע"פ שפעמים שהאלכסון שבין עירובו לביתו יותר מאלפים דהוי ביתו יותר מעירובו כגון זה.
<h2>דף ס:</h2>
גמרא אקשינן חוץ לתחום סלקא דעתא, והא המניח עירובו חוץ לתחום אינו עירוב כלל. ופרקינן אימא חוץ לעיבורה של עיר קתאני. ואקשינן מה שנשכר הוא מפסיד ותו לא. כלומר אבל כשמהלך למחר ממקו' עירו' כנגד העיר מהל' אלף אמ' עד לעיר ותחשב לו המדינ' כלה כארבע אמות, ומהלך חוצה לה אלף אמה פחות ארבע אמות, והא תניא הנותן את עירובו בעיבורה של עיר לא עשה כלום. מפני שהוא כנותנו בתוך העיר נתנו חוץ לעיבורה של עיר אפי' אמה משתכר אותה אמה. ברוח מזרח שהניח שם עירובו. ומפסיד את העיר כלה לרוח מערב מפני שמדת העיר עולה למדת התחום, שהן האלפים אמה פחות אמה שיש לו ברוח מערב. ופרקינן אמ' רבה בר עולה לא קשיא כאן שכלתה מדתו, כשמדד ממקום עירובו שחוץ לעיבורה של עיר במזרח לצד העיר שהוא רוח מערב, בחצי העי', מפסיד את חצי העיר שנשאר, שכבר שלמה מדתו. ואינו יכול להלך באותו חצי העיר אפי' אמה אחת. ומפסיד כמו"כ האלפים שיש לו חוץ לעיר ברוח מער' והינו דקתאני משתכר את האמה ומפס' את העיר כלה וכאן שכלתה מדתו. פי' מדת האלפים שיש לו ברוח מערב. בסוף העיר שנמצאת העיר מובלעת בתוך מדתו, שתחשב המדינה כולה כארבע אמות, ומשלים מדתו חוצה לה.
אמ' רבינו הרב מתניתין דקתאני מה שנשכ' ברוח שהניח שם עירו' הוא מפסידו, מהרוח שכנגדה, שאין אותו העירוב אלא העתקה ממדת האלפים שיש לו ברוח שכנגדה, ובתחומין בלבד הוא שמפסיד, אבל בעיר לא הפסיד כלום כשכלתה (כשכלתה) מידת האלפים אמה של תחום שכנגד המדינה בסוף העיר, שנמצאת העיר מובלעת בתחום. דאמ' רב אידי אמ' ר' יהושע בן לוי היה מודד ובא, פיר' מי שהניח עירובו למזרח העיר בסוף אלף אמה, שנמצא מקום שביתתו הוא מקום עירובו, ולמחר היה מודד ובא ממקום עירובו כנגד העיר אלפים פסיעות בינוניות לרוח מערב, וכלתה מידת האלפים שלו בחצי העיר, אין לו אלא חצי העיר. שהגיעה אליו מידתו, שאין לו להלך אלא אלף אמה שממקום עירובו לעיר, ואלף אחרים בתוך העיר, שמקום עירובו הוא ביתו שקנה בו שביתה, לא המדינה, שהרי עקר שביתתו מהמדינה. והניחה במקום עירובו. ואע"פ שחזר אחר שהניח את העירוב ולן במדינה בליל שבת. למחר יוצא הוא מהמדינה אפי' היתה כנינוה, והולך עד מקום עירובו שהניח במזרח המדינה בסוף אלף אמה, והולך ממנו לרוח מזרח אלפים אמה. וכשרוצה לחזור למקום עירובו להלך לרוח מערב אינו יכול להלך כי אם האלף אמה שבינו ובין העיר ממקום עירובו ואלף אמה אחרים בתוך המדינה, ולמקום שכלתה לו מדתו אפי' אמה אחת אינו יכול לעבור משם והלאה. כלתה מדת האלף שיש לו בתוך העיר, בסוף העיר, כגון שלא היה ברוחב אלף אמה אלא פחות, אפי' פחות אמה אחת, שנמצאת העיר מובלעת בתוך מידת האלפים שיש לו לרוח מערב, נעשת כל העיר כלה כארבע אמות, ויש לו להלך חוצה תשע מאות וששה ותשעים אמה תשלום האלפים, לפי' אם הניח עירובו ברחוק אלפים אמה מביתו הפסיד את עיר כלה, לפי שנמצא מהלך מהעיר לעירובו שברוח מזרח אלפים, וממקום עירובו והלאה אלפים, ואין לו להלך במדינה אפי' אמה אחת שהאלפים שהיו לו ברוח מערב העתיק אותם כלם לרוח מזרח, וכולהו רבוא' שהם הגאונ' שאחר התלמוד. פסקו דהכין היא הלכתא ואע"ג דאמ' רב אידי אין אילו אלא דברי נביאות, כלומר אין דברים אלו שאמ' ר' יהושע בן לוי אלא כדברים שאומ' הנביא מפי הגבורה שאינו צריך ליתן טעם לדבריו, ור' יהושע כמו כן אמ' דברים שאין להם טעם. דמשמע דליתה להא דר' יהושע, לא איכפת לן בהא דרב אידי דרבא דייק להא מילתא ממתניתין ואמ' תרויהו תנינהו, רישא דמתניתין במודד וכלתה מדתו חוץ לעיר שקנה לו כל העיר כארבע אמות, וסיפא במי שהיה בעיר והניח את עירובו בעיר אחרת שנחשוב לו כל העיר כארבע אמות.
הנותן את עירובו בעיבורה של עיר, שהן המקומות שמצטרפין ומודדין התחום מחוצה לה. לא עשה כלום, שהרי זה כנותן בתוך העיר, ואין לו כי אם כאחד מבני העיר. נתנו חוץ לתחום העיר מה שנשכר ברוח שהניח בה עירובו, הוא מפסיד ברוח שכנגדה.
<h2>דף סא.</h2>
דתנן לקמן אנשי עיר גדולה מהלכין את כל עיר קטנה, שבתחום האלפים שלהם, ואין אנשי קטנה מהלכין את כל עיר גדולה, לפי שמקצתה בלבד הוא שמובלעת בתחומם, ודייק רבא מדקתאני מהלכין ואין מהלכין, ואמ' מאי טעמא, אנשי עיר גדולה מהלכין ואנשי עיר קטנה אין מהלכין, לאו משום דאנשי עיר הגדולה כלתה מדת האלפים שיש להם להלך לאותה רוח. בסוף העיר הקטנה. שנמצ' מובלעת כלה בתוך תחומם. ואנשי עיר קטנה כלתה להם מדת האלפים בחצי העיר הגדולה, ועל כרחין האי דאמר מהלכין ואין מהלכין לאחשובה כארבע אמות הוא דקאמ'. ומשלימין מדתן מחוצה לה כאנשי העיר גדולה כקטנה. דאי סלקא דעתא שיעלה מידת העיר למדת התחום, מאי אתא לאשמועינן פשיטא היא דעד אלפים מצי למיזל, אלא הכי קתאני אנשי עיר גדולה מהלכין את כל עיר קטנה שמובלעת בתחומם כארבע אמות, ואין אנשי עיר קטנה מהלכין את כל עיר גדולה, שכיון שלא נבלעה בתחומם עולה מדתה למדת התחום. אמ' רב הונא עיר היושבת על שפת הנחל אם יש לפניה רקח, על שפת הנחל ברוחב ארבע אמות על פני כולה, מודדין לעיר אלפים אמה משפת הנחל השנייה, ויעשה הנחל כולו בכלל המדינה מפני הרקח הבנויה מצדו, שמורת שרוצין להשתמש בנחל, ואם אין שם רקח אין מודדין לעיר אלא מפתח בתיהן, שנמצאת הנחל נמדד עם האלפים שלהם.
מתניתין אנשי עיר גדולה מהלכין את כל עיר קטנה, לבר ממדת התחומין, ואין אנשי עיר קטנה מהלכ' את כל עיר גדולה, פי' אוקימנ' חסורי מחסרא והכי קתאני בד"א במודד וכלתה מדתו חוץ לקטנה שהרי היא מובלעת בתוך תחומו, או במודד מעיר קטנה וכלתה מדתו בחצי עיר גדולה שעולה לו מדת העיר ממדת התחום כמו שביארנו. אבל מי שהיה בעיר גדולה ונתן את עירובו בעיר קטנה או מי שהיה בעיר קטנה ונתן את עירובו בעיר גדולה, מהלכין את כלה וחוצה לה אלפים אמה ואפי' היתה חריבה כיצד וכו' ר' עקיבה אומ' אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה, פי' ר' עקיבה סבר אפי' הניח עירובו ברשות היחיד אין לו כי אם אלפים אמה ממקום עירובו שמדת העיר עולה לו מהן. אמ' להן רבי עקיבה אין אתם מודים לי בנותן את עירובו, על פי המערה מבפנים, ויש נוסחאות שכתוב בהן בנותן את עירובו במערה שאין לו אלא ממקום עירובו אלפים אמה אע"פ שהיא רשות היחיד, אמרו לו אימתי בזמן שאין בה דייורין, פי' אסיקנא בגמרא בזמן שאינה ראוי לדירה אף על פי שאין שם דייורין [אבל יש בה דיורין] מהלך את כלה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח, נמצא קל תוכה, כיון שהיא ראויה לדייורין, מעל גבה שאינו ראוי לדייורין, שאלו הניח עירובו על גבה אין לו כי אם אלפים אמה ממקום עירובו. ולמודד שאמרו, שיש לו אלפים פסיעות ממקום שביתתו, נותנין לו אלפים אמה, פי' אע"פ שחולקין חכמים על ר' עקיבה בנותן את עירובו בעיר או במערה שמהלך את כלה, שאינה חשובה כי אם כארבע אמות וחוצה לה אלפים אמה, מודים הם במודד שאין לו בעיר כי אם אלפים אמה ממקום שביתתו אם הגיעו בעיר ומפסיד שאר העיר, שאפילו סוף מדתו כלה במערה, שיש בה דייורין אינו מהלך ממדתו אפי' אמה אחת. גמ' ת"ר שבת בעיר גדולה אפי' כאנטוכיא ובמערא אפי' במער' צדקיהו, שהיתה גדולה הרבה, והיא שיצא בה צדקיהו וחילו לילה מירושלם לברוח מפני הכשדים כדכתיב [ירמיה נ"ב] ותבקע העיר וכל אנשי המלחמה יברחו ויצאו מהעיר לילה דרך שער בין החומותים אשר על גן המלך וכשדים על העיר סביב וילכו דרך הערבה, וירדפו חיל כשדים אחרי המלך וישיגו את צדקיהו בערבות יריחו וכל חילו נפוצו מעליו.
<h2>דף סא:</h2>
הדר עם הנכרי בחצר, כגון גוי או גר תושב. או עם מי שאינו מודה בעירוב, כגון צדוקי שאינו מודה בתורת העירוב. הרי זה אוסר עליו, לטלטל מביתו לחצר עד שישכור מן הגוי רשותו שיש לו בחצר, או יבטל לו הצדוקי רשותו בחצר כישראל הכשר, שהשכיר' מהצדוקי אינה מועלת אע"פ שאינו מודה בעירוב לפי שאינו כגוי. ר' אליעזר בן יעקב אומר לעולם אין הגוי הדר עם ישראל אחר אוסר עליו החצר. אבל הצדוקי וכל מי שאינו מודה בעירוב אוסר אפי' על ישראל אחד עד שיבטל לו, אבל הגוי אינו אוסר עד שיהיו שני ישראלים, דרים עם הגוי בחצר אחת בשני בתים הוא שאוסרין זה על זה שהרי כשבאין לעשות עירוב ביניהם אוסר עליהן הגוי. ואם היו הישראלים סומכין על שלחן אחד הרי הם כישראל אחד ואין צריכין לשכור ואע"פ שכל אחד ואחד יש לו בית בפני עצמו כיון שסומכין על שלחן אחד כאנשי בית אחד הן.
מתניתין אמ' רבן גמליאל מעשה בצדוקי אחד, פי' צדוקי הוא מהמינים של ישראל שאינם מאמינים בתורה שבעל פה, וקראו צדוקי לפי שהוא מיוחס לצדוק תלמידו של אנטיגנס איש שוכו, שצדוק וביתוס תלמידיו של אנטיגנס הם תחלת המינים ומהם נצוצה מינות, לפי כששמעו ממנו שאמר [אבות פ"א מ"ג] אל תהיו כעבדים שמשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא היו כעבדים שמשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס כלומר אל תהי עבודתכם לשם יתברך אלא מאהבה לא על מנת לקבל ממנו טובה, כדי שתהי עבודתכם כעבודת אברהם אבינו שקראו אוהבי, אמרו הם בעצמם כבר ביאר הרב שאין שם לא קבול שכר ולא עונש וכפרו בתורה שבעל פה, ונתקבצו עליהם אנשים ריקים כמותם ואמרו להם שתורה שבעל פה אינה אמיתית ואין שם כי אם תורה שבכתב, ורצו לכפור אף בתורה שבכתב אלא מפני יראתם מהמון העם שמא יהרגום לא יכלו לכפור בה שאינם יכולין לכזב דבר שנודע לכל שהוא אמת. וכפרו בתורה שבעל פה כדי שיפרשו שבכתב על פי רצונם להחמיר במה שרוצים להחמיר ולהקל במה שרוצים להקל. ורב(נ)ן גמליאל היה סובר שהצדוקי כגוי, והביא ראיה מזה המעשה ואמ' מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלים אמ' לנו אבא שהוא ר' שמעון אביו מהרו והוציאו את כל הכלים למבוי עד שלא יוציא ויאסור עליכם, ר' יהודה אומרה בלשון אחרת מהרו ועשו צרכיכם במבוי עד שלא יוציא התועב הזה כליו למבוי ויאסור עליכם, פי' בגמרא [ס"ח ע"ב] מוכח דר' מאיר דהוא סתמא דמתניתין ור' יהודה במימריה דרבי שמעון אביו של רבן גמליאל איפליגו, דר' מאיר סבר הכי הוי עובדא שבטל הצדוקי רשותו לבני המבוי בשבת, ואמ' רב שמעון לבני המבוי מהרו והוציאו את כליכם למבוי כדי שתחזיקו במבוי בטלטול, שאע"פ שיוציא הוא אחר כך את כליו למבוי אינו אוסר עליכם הטלטול במבוי כדאיתא לקמן בפרקין [ס"ט ע"א] ושמעינן מינה שהוא כישראל בענין בטול רשות שהרי בטל רשותו כישראל, ור"י סבר שדברי רשב"ג בערב שבת היו ואמ' לאנשי המבוי מהרו ועשו צרכיכם במבוי עכשיו עד שלא יוציא, כלומר עד שלא יצא היום ותחשך, רוצה לומר ויאסור עליהם הטלטול במבוי, מכלל שהוא כגוי שהרי אינו יכול לבטל רשותו, והילכתא כר' מאיר ואע"ג דקימא לן כר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה, הני מילי בדאפליגו בהדיא, אבל בדתאני בסתמא יחיד הוי ר' יהודה וסתמא דמתניתין רבים והלכה כרבים, הולכך הצדוקין והביתוסין וכל הכופרין בתורה שבעל פה כיון שאין עובדין ע"ז ואין מחללין שבת בפרהסיא מבטלין רשותן כישראל, אבל אין מערבין עמהם לפי שאינם מודים בתורת העירוב ואין שוכרין מהם כגוים לפי שאינם כגוים, אלא מבטלין להם רשותם כישראל כשר, וזו היא תקנ[ת]ם כמו שביארנו. וכן אם היה ישראל כשר וזה הצדוקי בחצר אחת הרי זה אוסר עליו [עד] שיבטל לו.
<h2>דף סב.</h2>
גמרא כלי עלמא בין ר' מאיר, דהוא סתמא דמתניתין. בין לר' אליעז' בין יעקב דפליג עליה, דירת הגוי לא שמה דירה, אלא חצירו של גוי הרי היא כדיר של בהמה מותר להכניס מחצר לבתים ומבתים לחצר, ובגזירה שמא ילמד ממעשיו של גוי פליגי, דר' אליעזר בן יעקב סבר כיון דגוי חשוד על שפיכות דמים, תרי ישראל דשכיחי דדירי, בהדי גוי דליכא למיחש לשפיכות דמים שהרי משמרין זה את זה, גזרו בהן רבנן, שיאסור עליהן הגוי חד דלא שכיח דדיר, בהדי גוי משום חששא דשפיכות דמים, לא גזרו ביה רבנן אלא תהא חצירו אצלו כדיר של בהמה, דכל מילתא דלא שכיחא לא גזרו בהו רבנן. ור' מאיר סבר זמנין דחד נמי מיקרי ודאיר, בהדי גוי. ואמור רבנן אין עירוב מועיל לישראל שעושין בחצר בזמן שהגוי דר עמהם, ואין ביטול רשות מועלת במקום גוי, בין שבטלו הישראלים לגוי בין בטלו הישראלים זה לזה ונעשו כיחיד עם הגוי לא הועילו כלום, ואין להם תקנה עד שישכור, להם הגוי רשותו בחצר, וגוי לא מוגר. פי' וכיון שהגוי אינו משכיר אפי' שכירות רעועה שהיא פחות משוה פרוטה. דליכא למיחש לישראל לאחזוקי ברשותיה, חייש הוא לכשפים פי' יאמר בלבו דרק כשוף הוא שעושין ומתפחד שמא יוזק, וכיון שאינו רוצה לשכור נמצא שישראל יוצא משם ואינו בא ללמוד ממעשיו.
שוכרין מן הגוי רשותו אפי' בפחות משוה פרוטה, שפחות משוה פרוטה ממון אצלם. כדאמ' ר' יוחנן בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה ולא ניתן להשבון, כלומר ואינו בתורת השבון דלא מהניא ליה השבת הגזילה לבעליה, אלא נהרג. שכבר נתחייב הריגה משעת הגזילה, אלמא ממון הוא אצלם, דשלח ר' יצחק בר גיורי משמא דר' יוחנן שוכרין מן הגוי אפי' בפחות משוה פרוטה, ויעשה הגוי כאלו אורח הוא עמהם וכן אם היו גוים רבים שוכרין מהם ומערבין ביניהם, ואשתו של גוי שוכרת שלא מדעתו, ואם היו לו נשים רבות די להם לשכור מאחת מהם, ואיתא בפרק חלון [לקמן פ' ע"א].
<h2>דף סב:</h2>
גרסינן בתעניות בפרקא בתרא [כ"ו ע"א] מאן דאמר הלכה דרשינן לה בפירקא, כלומר דורשין אותה ברבים. ומאן דאמר מנהג מדרש לא דרשינן לה ברבים כי אתו לקמן לשיולי אמרינן להו כר' אליעזר בן יעקב, ומאן דאמ' נהגו אפילו אורויי נמי לא מורינן למאן דשאיל, אלא אי עבוד עובדא כר' אליעזר בן יעקב לא מהדרינן להו. ובהא אמר רבינו הרב הילכתא כמאן דאמר דרשינן לה ברבים, דהא אמ' ליה אביי לרב יוסף הא דאמ' רב יהודה אמ' שמואל הלכה כר' אליעזר בן יעקב וקימא לן בסוף החולץ [יבמות מ"ט ע"ב] דמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי, כלומר במקומות מועטין הוזכר במשנה אבל במקום שהוזכר נקי הוא שהלכה כמותו, דאמרינן התם אמ' ר' שמעון בן עזאי מצאתי מגלת יוחסין בירושלם וכתוב בה משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי. מהו לאורויה תלמיד במקום רביה לפי שהוא דבר ברור, ופשט לן שמואל נמי שהלכה כר' אליעזר בן יעקב או דילמא חוצפא בעלמא הוא. אמ' ליה ביעתא בכותחא איבעי מיניה מרב חסדא ולא אורי לי, פי ביצה גמורה שנמצאת במעי תרנגולת שחוטה אם מותר לאכלה עם הכותח שהוא מורייס שיש בו הקום של חלב כמו שנתבאר בפרק ואלו עוברין בפסח [פסחים מ"ב ע"א], שאלתי לרב חסדא בחיי רב הונא רבו ולא הורה לי אע"פ שדבר ברור הוא שמותר כי הביצים הגמורות אינן מין בשר. כיון שיש בכותח חלב וביצת שחוטה שנראת בבשר לא רצה להתיר לי אפי' היה דבר ברור דגרסינן בריש גמרא דביצה [ו' ע"ב] השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותר לאכלן בחלב.
<h2>דף סג.</h2>
ואמר רבא ולאפרושי מאיסורא, פי' להפריש לאדם שראוהו עובר עליו מפני רשעו או שלא ידע באיסורו ואפילו בפניו של רבו שפיר דמי, ואע"פ שלא נתן לו רבות רשות. רבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי חזייה לההוא גברא דקא קטר חמארא בציניתא בשבתא, פי' היה קושר החמור בדקל בשבת, דציניתא מלשון ציני הר הברזל שבפרק לולב הגזול והיבש [סוכה כ"ט ע"ב]. רמא רבינא קלא בההו' גברא. מפני שאסור להשתמש באילן בשב' משום שבות. ולא אשגח ביה ההוא גברא, אמר רבינא ליהוי ההוא גברא בשמתא, דקא מחלל שבת, ולא נקט רשותא מרביה, אמ' ליה רבינא לרב אשי כי הא גונא דעבדת קמך השתא דהינו לאפרושי מאיסורא, מי מתחזי כי אפקורתא, פי' נראה כמחציף פניו בפני רבו ומזלזל בכבודו ואסור הוא. אמ' ליה לא. אדהכי והכי מתעבד איסורא, כלומר אם יתמהמה בדבר עד שיטול רשות מרבו נמצא האסור נעשה, הולכך ליכא אפקורת אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד י"י, כלומר אין כבוד חכמה ולא כבוד תבונה עומד לנגד חלול השם. אמר רבא להורות בפני רבו אסור וחייב מיתה בידי שמים שלא בפניו לישב להורות לכל שואל, אפי' הוא בסוף העולם ורבו בסוף העולם, אסור, להורות עד שימות רבו או עד שיטול רשות מרבו, ואם הורה אינו חייב מיתה, ואע"פ שאסור עשה. ואמרינן בגמרא שאם היה בינו לבין רבו שלש פרסאות שהם שנים עשר מיל, ושאל לו אדם דבר הלכה שמותר להשיב. אבל לא יקבע עצמו להוראה ויושב ויראה. שלא להשיב דבר שנקרה מקרה. תניא ר' אלעזר אומר לא מתו בניו של אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן, מאי דרוש [ויקרא א'] ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח. אף על פי שהאש יורדת מן השמים. ואוכלת הקרבן. מצוה להביא מן ההדיוט ולתת על המזבח. ותלמיד היה לר' אליעזר שהיה מורה הלכה בפני רבו ויש נוסחאות שכתוב בהן שהורה הלכה בפני רבו. ויותר היא זאת הגרסא מדוייקת מן הראשונה שאם היה מורה למה לא מת קודם לשבת זו. אמ' ליה לאימה שלום אשתו תמה אני אם יוציא זה שבתו והוא חי ולא הוציא שבתו וכו'. אמר ר' אבא בר כהנא כל המשגר מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם. שנאמר [שמואל ב' כ' כ"ו] וגם עירא האירי היה כהן לדוד. וכתיב [שם כ"א] ויהיה רעב בימי דוד שלש שנים, ועירא רבו של דוד היה שנאמ' היה כהן לדוד. וכתיב [תהילים קי"ט] בלבי צפנתי אמרתיך למען לא אחטא לך. וכתיב בשרתי צדק בקהל רב. ואמרינן עליהו לא קשיא כאן בזמן שעירא היאירי קיים כאן בזמן שאין עירא היאירי קיים. כלומר כל זמן שעירא היאירי קיים לא היה דוד יכול להורות ועל זה אמר בלבי צפנתי אמרתיך. לאחר שנפטר עירא הותר לדוד להורות והינו דכתיב בשרתי צדק בקהל רב.
<h2>דף סג:</h2>
אמר רב כל הלן בקליעא שאיש ואשתו שרויין בה עליו הכתוב אומר [מיכה ב'] נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה. לפי שבושין ממנו מלשתמש. ופי' קליעה אהל מלשון קלעים [שמות כ"ז]. כדאמרינן בריש גמרא דפרק ארבעה נדרים [נדרים כ"ב ע"ב] אמ' ליה זיל לקליעך, כלומר לך לאלהיך, ובפרק מי שמתו [ברכות כ"ב ע"א] נמי אמרינן כי אתא רבין אמ' באושא בקילע' דר' אושעי' כלומר חולה היה באהל של ר' אושעיא. אמר רב יוסף אפי' אשתו נדה לא יישן דלאו אורח ארעא הוא.
<h2>דף סד.</h2>
ההוא מבואה דהוה דר ביה חמן בר רסתקא הגוי. ויש מי שגורס הימן. אמרו לו הישראלים שדרין עמו במבוי. אוגר לן רשותך במבוי. ולא רצה להשכיר להם. אמ' להו רבא ליזיל חד מיניכו ולישאיל מיניה דוכתא. כלומר ילך אחד מכם וישאל ממנו מקום בחצירו. ויניח בו שום דבר. דכיון דהשתא דאייר ישראל בחצר הגוי. הוה ליה כשכירו ולקיטו של גוי ששוכרין ממנו שלא מדעת הגוי. ואמר רב יהודה אמר שמואל אפי' שכירו ואפי' לקיטו של גוי. שהיה ישראל. נותן את עירובו עם בני החצר ושתופו עם בני מבוי ודיו. כלומר ואינן צריכין לקנות רשות הגוי, ופי' שכירו אדם ששכרו לעבודת כל השנה, ולקיטו המושכר לימות הקציר והאסיף.
אמ' ליה אביי לרב יוסף היו שם בביתו של גוי חמשה שכירין או לקיטין. דרים בחצירו של גוי. וכל אחד דר במקום לבדו מאי. כיון שאלו היתה רשות שלהם היו כלן צריכין לתת בעירוב. כדתנן לקמן [ע"ב ע"א] בחמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד שבזמן שמקצתן שרויין בחדרים או בעליות שצריכין עירוב לכל חבורה וחבורה. השתא נמי מהו שיתנו כולם בעירוב כיון שרשות גוי הוא. ואם שכח אחד מהן ולא נתן יאסור על בני מבוי. דכיון דשוינן ליה לשכיר או ללקיט או לשמשו של גוי במקום בעלים להקל שהרי אם שכרו ממנו או שערב עמהם אינן צריכין לדבר אחר, נימא נמי כבעלים להחמיר ואם שכח אחד מהן ולא עירב יאסור על בני המבוי. אמ' ליה אם אמרו שכירו ולקיטו כבעלים להקל, שאם שכרו ממנו או עירב עמהם דיים, יאמרו שאם שכח אחד מהם שלא שכרו ממנו או שלא עירב עמהם להחמיר. אלא אפי' היו לגוי מאה שמשים אם שכרו מאחד מהם ואפילו היה ישראל או שעירבו עם אחד כשהיו ישראלים דיים. דקימא לן דהילכתא כדברי המיקל בעירוב דהאי דירת הגוי לאו דירה היא כדברירנא [לעיל ס"ב ע"א]. ובגמרא נמי אמרינן [לקמן ס"ז ע"א] אמר רב יהודה אמ' שמואל גוי שיש לו פתח אחד מחצירו שבמבוי פתוח לבקעה אינו אוסר על בני המבוי. ואפי' לא היה בו כי אם ארבעה טפחים על ארבעה טפחים. ואפילו היה מכניס ומוציא מהפתח שיש לו במבוי גמלים וקרונות כל היום. אינו אוסר על בני המבוי. שאין דעתו אלא על הפתח שמיוחד לבקעה. וכן אם היה פתוח לקרפף שהוא יתר מבית סאתים שנמצא כפתוח לבקעה אינו אוסר. היה בית סאתים או פחות אוסר עליהם לפי שאינו סומך עליו וצריכין לשכור, אמ' רב יהודה אמ' שמואל אפי' שכירו ואפילו לקיטו. של גוי שהיה ישראל נותן את עירובו עם בני המבוי ודיו דכיון דבמקום בעלים קאיי אשתכח דרשותא דידיה ולאו של גוי, ולקמן [שם] נמי מוקמינן שאם מת הגוי בשבת מבטלין הישראלים רשותן זה לזה ומותרין אמ' רב נחמן כמה מעליא הא שמעתא, וראוי לאדם להזהר בה פן ישכחנה.
ואמ' ר"י אמר שמואל השותה רביעית יין אל יתפלל. יש מרבותינו המפרשים מי שכתב אל יורה ואמר שהספרים שכתוב בהן אל יתפלל אינן מדוייקות שלא יתכן לומר אל יתפלל. דאם כן מאי קאמ' רב נחמן לא ציילנא דעתאי וכי מה ענין צילות אצל התפלה, אלא אל יורה גרסינן ברוב הספרים והרב רבינו חננאל ז"ל אל יורה גריס ואמר שבעלי התוספות אל יורה פירשו, ורבינו הרב והר"ם במז"ל אל יתפלל כתבו, שזה שאמר אותו גאון מה ענין צילות הדעת אצל התפלה לא דייק, לפי שאנו צריכין לצילות הדעת בתפלה מכל מקום. שהצילות הוא מלשון צלול ומשקה שמסננו במסנ' שאין בו שום שמרים כלל, וכן צריך המתפ' להריק דעתו ולהיות צלולה מכל ענייני העולם ולא ישבש אותה בהם אלא תהיה נקייה מכל הרהור ואין בה כי אם ענין התפלה בלבד. ואמר רב נחמן מעליא הא שמעתא דהא אנא כמה דלא שתינא רביעתא דחמרא לא ציילא דעתאי. אמר ליה רבא מאי טעמא עביד מה הכי והא אמ' רב אחא בר חנינ' ורועה זונות יאבד הון [משלי כ"ט]. כלומר הרועה אותם ומסתכל בהן זו היא נאה או זו היא נאה יאבד הונו. וכן האומר שמועה זו נאה אעסוק בה וארענה כדי שתתקיים בידי. ושמועה זו אינה נאה. לא אעסוק בה. נמצא כאלו מאבד הונה של תורה. שהוא כבודה. שכיון שאינו נזהר בה ושוכחה נמצא שהיא אבודה ממנו. אמ' ליה הדרי בי. כלומר חזרתי בעצמי ולא אוסיף עוד לעשות כן. אמ' רבה בר רב הונא שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפילתו תפילה, ואינו צריך לחזור ולהתפלל. שכור אל יתפלל ואם התפלל תפילתו תועבה. שאין תפלתו אלא לעג וחרפה. לפי' כשיתרוכן משכרותו צריך לחזור ולהתפלל, היכי דאמי שתוי והיכי דאמי שיכור שתוי כל שיכול לדבר לפני המלך. ואינו משתבש בדבריו. ואע"כ שאם שתה רביעית יין אל יתפלל עד שיסיר את יינו מעליו. שכור כל שאינו יכול לדבר בפני המלך אלא בשבושי.
<h2>דף סד:</h2>
אמ' ר' אמי בר אבא דרך מיל ושינה מפיגין את היין פי' אם שתה יין והלך דרך מיל או שישן מעט. מסירין את היין ומקררין חמימותו. תרגום [שמואל א' א'] הסירי את יינך מעליך. הלא תפיגין ית חמרך. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוהו לא שנו אלא ששתה רביעית. הוא שדרך מיל או שינה מפיגין אותו. אבל שתה יותר מרביעית כל שכן שדרך משכרתו ושינה משכרתו. דאמרינן בפרק סדר תעניות [תענית י"ז ע"ב] דרך טורחתו ומשתכר ושינה משכרתו. אין מעבירין על האוכלין. פי' אע"פ שנראה מהלכות רבינו הרב שאין זה מענין הגרסא. בגמרא מוכח שהוא מענין הגרסא שכיון שאמרו דרך מפיג את היין אותיבו מעשה ברבן גמליאל שהיה מהלך מעכו לכזיב והיה ר' אלעאי מחמר אחריו וראה גלוסקין בדרך. אמר לו אלעאי טול גלוסקין מן הדרך, ופי' גלוסקין ככרות עשויות בחכמה ומתובלת, מכלל שהמוציא אוכלין בדרך אינו רשאי לעמוד עליהן ולהניחן שאין מניחין את האוכלין להפסד דרך בזוי ובעיטה. אמ' ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק לא שנו, שאין מניחין על האוכלין, אלא בדורות הראשונים שאין בנות ישראל פרוצות בכשפים כדי לחוש שמא יש באותה ככר כשפים. אבל בדורות האחרונים שבנות ישראל פרוצות בכשפים, מעבירין. שאם יבוא ליטול אותן שמא כשפים יש בהם ויבוא לידי נזק. תאנא על ככרות שלימין מעביר' עליהן בזה"ז לפי שהפרוצ' רגיל' לעשות בהם כשפים. פתיתין אין מעבירין עליהן. לפי שאין עושין כשפים בפתיתין. ואי קשיא לך האי דכתיב [יחזקאל י"ג] ותחללנה אותי אל עמי בשעלי שעורים ובפתותי לחם. אלא עבדי כשפים בפתיתין. ההוא דהוו שקלי כשפניות מבני אדם באגריהו, כשעושות להם כשפים. והכי קאמר להו נביא בשביל פתותי לחם שנותנין לכם בשכרכם חללתם את שמי בתוך עמי שהייתים עושות כשפים לנביאי הבעל כדי להטעות את עמי.
<h2>דף סה.</h2>
תני' שכור מקחו מקח וממכר' ממכ' ומתנות' קימין עבר עביר' שיש בה מיתה ממיתין אותו. אם התרו בו עדים ועבר תכף להתראה. מלקות מלקין אותו בשהתרו בו. כללו של דבר הרי הוא כפקח לכל דבריו. אלא שפטור מן התפלה. לפי שמשתבש בתפלתו ונראין דבריו ללעג, אמ' ר' חנינה לא שאנו שהוא כפקח לכל דבריו אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט. שעושה ויודע מה שעשה. אבל הגיע לשכרותו של לוט והוא השכור שעשה ולא ידע מה עשה. פטור מכלום. לפי שאין מעשיו כלום אלא הרי הוא כשוטה או כקטן פחות מבן שש.
<h2>דף סה:</h2>
ריש לקיש ותלמידי ר' חנינה איקלעו לההוא פונדק דהוי דיירי ביה תרי ישראל כל אחד מהן בביתו. ואחד גוי ששכר דירתו מבעל הפונדק ולא היה שם השוכר אלא המשכיר. אמרי מהו למיגר מהמשכיר. כדי שנהיה מותרין לטלטל בפונדק. ואע"פ שיבוא השוכר בשבת לא יאסור עלינו. כל היכא דלא מצי מסלק משכיר לשוכר עד משלם זמן שכירותו. לא תבעי לך דלא מצי לן לשכור מהמשכיר. משום דבית דירתו של שוכר לאו ברשותיה דמשכיר קאיי דהא לא מצי מסלק ליה. כי תבעי לך היכא דמצי משכיר (משכיר) לסלוקי לשוכר קודם שישלם זמן שכירותו מאי, כיון דמצי מסלק ליה אגרינן מיניה, ולא חישינן לשוכר כשיב' שאינו אוסר עלינו. או דילמא השתא מיהא הא לא סלקיה. וכיון דלא סלקיה עד השתא אע"ג דמצי סלוקיה לא אגרינן מיניה. אמ' להו ריש לקיש נשכור. דספק איסורא דרבנן לקולא הוא. וכשנלך אצל רבותינו שבדרום נשאל להם, אם שוכרין מהמשכיר כשיכול לסלק השוכר קודם זמנו כשאין שם השוכר אם לאו, אתו ושיילוה לר' אפס. אמ' להם יפה עשיתם ששכרתים מהמשכיר. כיון שיכול לסליק השוכר קודם זמנו ואע"פ שאין שם השוכר, וכן הלכה.
רב חמא בר יוסף ור' חמא ור' אסי איקלו לההוא פונדק. שהיו ישראל דרין שם. וכבר עירבו היו ישראל מאתמול ומותרין הם לטלטל. אתא גוי מאריה דפונדק ובשבתא, ונכנס לביתו שבפנדק, אמרו מהו למיגר מיניה בשבתא. שוכר כמערב דאמי מה מערב מבעוד יום. הוא שיש לו לשכור מן הגוי, אבל בשבת לא, או דלמא שוכר מן הגוי כמבטל רשות, מה בטול רשות אפי' בשבת, רשאי הוא לבטל רשותו לחבירו כדאיתא לקמן בפרקין [ס"ט ע"ב]. אף שוכר מן הגוי אפילו בשבת. אמ' להו רב חמא בר יוסף נשכור. שספק דבריהם להקל הוא. אמ' להו רב אסי לא נשכור. דשוכר כמערב הא. אמ' להו ר' חייא בר אבא נסמוך על דברי הזקן. שהוא רב חמא בר יוסף ונשכור. דס"ל שוכר כמבטל רשות הוא דכל ספק בעירובין להקל, אתו ושיילוה לר' יוחנן אמר להו. יפה עשיתם ששכרתם ממנו בשבת, שאינה שכירות ודאית אלא הכיר בלבד, ושני ישראלים הדרים עם הגוי בחצר ששכרו ממנו בשבת חוזר האחד ומבטל רשותו לשני ומותר. ואקשינן והאמ' ר' יוחנן שוכר כמערב דאמי, אלמא מה מערב מבעוד יום אף שוכר מבעוד יום. ופרקינן כי קאמר ר' יוחנן שוכר כמערב דאמי לקולא והכי קאמר מה מערב אפי' בפחות משוה פרוטה אף שוכר מן הגוי שוכר אפי' בפחות משוה פרוטה, ומה מערב אפי' שכירו ולקיטו, של גוי שהיה ישראל מערב הוא עם הישראלים האחרים ואינן צריכין לשכור מן הגוי כדאמרינן לעיל, אף שוכר אפי' שכירו ולקיטו, של גוי שוכרין ממנו שלא מדעת הגוי, מה מערב חמשה ששרויין בחצר אחת, שרצו לערב עם חצר אחרת שבצידן, אחד מערב על ידי כולן, כלומר אחד מהשכנים נעשה שליח לשאר שכניו בחצר ומוליך פת מהעירוב שגבו להם על ידי כולם לחצר אחרת כדאיתא לקמן בבעית אביי לרבה, אף שוכר חמשה ישראלים ששרויין בחצר אחת עם הגוי, אחד מהישראלים שוכר על ידי כולם, ומערב עם הישראלים, ויהיו כולם מותרין לטלטל.
<h2>דף סו:</h2>
אמ' שמואל אין ביטול רשות מחצר לחצר, פי' כגון שתי חצירות שפתוחות למבוי או לרשות הרבים ופתח ביניהם שמערבין אחד אם רוצין ואם לא עירבו זו מותרת לעצמה וזו מותרת לעצמה, ואם לא עירבו ביניהם והוצרכו לטלטל מזו לזו, אין מבטלין רשות חצר זו לחצר זו, דלא תקינו רבנן בטול רשות אלא היכא דאסרי אהדדי. ואין ביטול רשות בחרבה, שבין שני בתים אחד לראובן ואחד לשמעון והיתה חרבה ביניהם שהיו פתוחין לה שאסור להשתמש בה אלא אם כן עירבו, אין מבטלין רשות בחרבה זו כדי שתהא החרבה מותרת לטלטול דלא שרו רבנן בטול רשות אלא בחצר שלפני הבית דכיון דעיקר תשמשתיהו התם היא אקילו רבנן. ור' יוחנן אמ' יש בטול רשות מחצר לחצר, ויש בטול רשות כמו כן בחרבה, כמו שמבטלין השכנים רשות בחצר אחת ומבטלין וחוזרין ומבטלין. וצריכה, לאשמועינן הני תרתי דשמואל. דאי אשמעינן מחצר לחצר בלחוד הו"א בהא קאמ' שמואל דאין מבטלין, משום דהא רשותא דחד והא רשותא דחד אבל חרבה דרשותה דתרויהו היא, דהא כשם שביתו של זה פתוח לחרבה כך ביתו של זה פתוח לחרבה, אימא מודה ליה לר' יוחנן דמבטלין. ואי איתמר בהא הוה אמינא בהא קאמ' ר' יוחנן דמבטלין משום דרשותא דתרויהו הוא אבל בהא אימא מודה ליה לשמואל, דהא כל רשותא מיניהו פליגה מן חבריה, צריכה, למימרינו תרויהו. וקימא לן דשמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, ועוד דהא רבא דהוא בתרא כר' יוחנן סבירא ליה כדבעינן למימר לקמן.
<h2>דף סז:</h2>
ההוא ינוקא דאישתפיך חמימיה, פי' לפי שהיה דרכם לרחוץ את הקטן לפני המילה משום צער בלבד כדי להחליק בשרו לא משום סכנה וכיון שאין שם סכנה הוו להו מכשירי מילה ותדחה מילה לתשיעי. אמ' להו רבה ליתו ליה מיגו ביתאי, כלומר מהחצר שלי שיש במבוי עמהם וירחוץ ונמול אותו ולא ידחה, אמ' להו אביי לרבה והא לא עירבו, אנשי החצרות ואינן יכולין לטלטל מבית שבחצר זו לחצר אחרת. אמ' ליה נסמוך על השיתוף, שנשתתפו במבוי דכדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק, שאין צריכין לעבר בחצירות אלא כדי שלא תשתכח תורת העירוב מן התינוקות שיאמרו אבותינו לא עירבו לפי שהפת יש לה הכירא לתינוקות יתר מזולתה כמו שיתבאר לפנינו [ע"א ע"ב] אמר ליה אביי והא לא שתיפו אמ' ליה לימרו ליה לגוי ליזיל ליתי ליה מחצר לחצר שבמבוי, דהא מדאוריתא שרי לטלטולי בלא עירוב ולא שיתוף דאיסור טלטול השכנים בחצירות בלא עירוב דרבנן הוא. אמ' אביי בעאי לאותוביה למר ולא שבקן רב יוסף מיהא דרב כהנא דאמר רב כהנא כי הוינן בי רב יהודה אמ' לן בדאוריתא מותבינן תיובתא והדר עבדינן מעשה, כלומר באיסור שנראה שהוא מן התורה כשיורה בו חכם התר ויהיה בתלמידים מי שיודע להשיב עליו ישיב קודם שיעשה מעשה שמא יבוא לעבור על דברי תורה, ואם פשט הרב וביאר שאין בדבר איסור עבדינן עובדא בתר הכי. בדרבנן עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא, כלומ' ואם היה האיסור מדרבנן כגון האי מעשה שבקינן ליה לרב למעבד כמה דאורי ובתר הכי מותבינן עליה כי היכי דליגמרן מארי קא שארי ליה. אמר ליה רב יוסף מאי בעית דתותביה, אמר ליה בעינא לאותוביה מיהא דתניא הזאה שבות ואמירה לגוי שבות, פי' הזאה על טמא מת בשבת ואפי' במקום מצוה כגון לטהרו לשחוט את פסחו כשחל שביעי שלו להיות בשלשה עשר בניסן והיה שבת, דכתיב [במדבר י"ט] והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי. אין מזין עליו בו שהיום שהוא אסור בהזאיה אינו זמן הקרבן אלא ידחה למחר, ואין שוחטין עליו פסחו למחר אלא ידחה לפסח שני שכל טמא מת שהזו עליו ערב פסח ידחה לפסח שני כמו שיתבאר בפרק אלו דברים בפסח [פסחים ס"ט ע"א], בד"א כשנטמא בטומאות מן המת שהנזיר מגלח עליהן כמו שנתבאר בנזירות בפרק שלישי, אבל אם היה טמא בשאר טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן שוחטין עליו בשביעי שלו אחר שיטבול ויזה עליו וכשיערב שמשו אוכל פסחו.
<h2>דף סח.</h2>
ואמירה לגוי נמי שבות היא ולא דחיא שבת וכל שכן היכא דליכא מצוה כלל, אלא לרחוץ את התינוק מפני שהמים החמים מועילין לו לרחוץ או להשקותו מהן א"ל רב יוסף ולא שאני לך בשבות דאמירה בין שבות דאית ביה מעשה, כלומר שיש בו מלאכה, דמעשה ומלאכה אחד הוא כדאמרינן ובין יום השביעי לששת ימי המעשה לשבות דלית ביה מעשה דהיינו מלאכה, והא שבות דלית ביה מלאכה הוא דהא לא אמר ליה לגוי זיל אחים לי, כי היכי דליהוי שבות דאית ביה מלאכה, אלא איתי ליה, מיגו ביתאי קא אמ' ליה דטלטול בעלמא הוא, ולית ביה משום מלאכה, וכן הלכה. וכבר פירשה רבינו הרב בפרק ר' אליעזר אומר אם לא הביא כלי [שבת סו"פ י"ט] בביאור.
אמ' ליה רבה בר רב חנן לאביי מבואה דדיירי ביה תרי גוברי רברבי כרבנן פי' כגון אתה ורבה לא ליהוי ביה לא עירוב ולא שיתוף, והא פשיעותא מתחזי, אמ' ליה ומאי אעביד מר שהוא רבה, לאו אורחיה, כלומר אין כבודו לחזר אחר בני המבוי לגבות מהם השיתוף, דזילולתיה היא גבי יקריה, ויש נוסחאות שכתוב בהן מאי לאו אורח ארעא, ונוסחי רויחי נינהו. אנא טרידנא בגירסאי, כלומר טרוד בקריאתי. אינהו, שהן בני המבוי, לא משגחי, אשיתוף אי איתעביד אי לא איתעביד. נקני ליה מר רפתא בסלא, כלומר תקנה להם פת אחת מהככרות שבסל בדבורא בעלמא שתאמר לאשתך או לאחד מבניך זכו להם בה ויהיו כולם זוכין בה לשם שיתוף. אמר ליה זימנין דבעו לה מאתמל ולא אפשר לי למתבה ניהליה, פי' פעמים שיבקשו ממני קודם השבת אותה פת ואי אפשר לי שיתנוה להם מפני שאני צריך לה, ונמצא שבטל השיתוף דהא הויא בה הקפדה שאינן כשותפין שאינן מקפידין זה על זה, דתניא אחד מבני מבוי שבקש יין ושמן, מהשתוף שביניהם, ולא נתנו לו בטל השיתוף. וליקני להו רביעתא דחלא בחביתא, פי' תקנה להם כמו רביעית חומץ בחבית של חומץ שמספקת לאכל בה מזון שתי סעודות דהאי לית ביה קפידא, ועיקר השיתוף ביין הוא כדאמרינן בהאי פירקא [לקמן ע"א ע"ב], ותניח החבית בחצר ותסמוך על רביעית להקנות להם בה משום שיתוף ויזכו כלן בשיתוף, אמ' ליה תאנא אין משתתפין באוצר, פי' אין משתתפין בדבר האצור כגון חביות יין ושמן או של פירות המכונסין אין סומכין עליהן משום שיתוף שעדיין לא הוברר חלק השיתוף ולא נודע איזה הוא החלק שנשתתפו בו וכשמסתפק ממנו יש לומר שהלך השיתוף. ואסיקנא אמ' רבינו הרב להא דתניא אין משתתפין באוצר לבית שמאי דלית להו ברירה בכי האי גונא הוא, אבל לבית הלל, משתתפין באוצר דיש ברירה לחלק השיתוף, אע"פ שמסתפק מן החבית דהא כר' הושעיא פסקינן הילכתא בסוף מסכת יום טוב [ביצה ל"ח ע"א] דאמ' ר' הושעיא בדאוריתא הוא דאמ' אין ברירא, פי' כגון אחים שחלקו שהן כלקוחות ומחזירין זה לזה חלקו ביובל ולא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה, וכן הבכור והמיבם אשת אחיו מחזיר ביובל חלק ונוטל חלק שכנגדו, אפי' הנותן שדהו מתנה חוזרת לו ביובל שנאמ' [ויקרא כ"ה] תשובו איש אל אחוזתו, לרבות את המתנה. אבל בדרבנן כגון שיתוף בדבר האצור או שנים שלקחו חבית בשותפין ורוצין לחלוק החבית ביום טוב ולהוליך כל אחד מהן חלקו למקומו, הרי חלקו כרגליו ואע"פ שאין רגליו כרגלי חבירו, שדברים אלו וכיוצא בהן דרבנן הן, הולכך כל חלק ברור הוא לבעליו מערב יום טוב וכאילו לא היה מעורב, אבל בהמה שקנו אותה בשותפות ורוצים לשחוט אותה ביום טוב ולחלוק אותה ולהוליך כל אחד מהם חלקו למקומו אע"ג דקימא לן דבדרבנן יש ברירה, כיון שיונקין איברי הבהמה זה מזה נמצא כל אבר מעורב מחלקו וחלק חבירו נמצאת הבהמה כרגלי שניהם ואין האחד מהם יכול להוליך חלקו אלא כשיעור מה שיש לחבירו להוליכו כמו שנתבאר שם [שם ל"ז ע"ב].
ההוא ינוקא דאישתפיך חמימיה, מקמי דלימהלוה, והוה ליה צער אם אין מרחיצין אותו כדי להחליק כמו שהיו עושין באותו מקום, אבל אין שם סכנה. אמ' רבא כיון דקימא לן דמים מכשירי מילה הן ומכשירי מילה אין דוחין את השבת אלא תדחה מילה למחר. לישאלוה לאימיה, אם צריכה היא למים חמין לעצמה. ליחום ליה לינוקא הגוי אגב אימיה, דקימא לן דחיה לאחר שבעה עד שלשים אפי' אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את השבת אלא עושין לה על ידי ארמאי כדאיתא בפרק מפנין [שבת קכ"ט ע"א]. אמ' ליה רב שרביה לרבא והא קא חזינן לה דאכלה תמרי, מכלל שאינה צריכה חמין כיון שאוכלה הדברים הקרים, אמ' ליה ההוא תונבא הוא דנקיט לה, פי' כמין טרידת דעת בעלמא הוא שאחזה שאוכלה אותה כאכילת שטות שאינה מבחנת בין הנזק לזולתו, תרגום [איוב ל"ג] וזיהמתו חייתו להם, ומן תונבא דנקיט מרחקא ושמתיה מזונא.
ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה, דאתקינו ליה לממהליה עילויהו. אמ' להו רב ליפנו לי מני מבי גוברי לבי נשי ואזיל ואיתיב התם בבי נשי ואבטיל להו רשותי בהא חצר, ויוליכו אנשי החצר שיש בה התינוק המים החמין מחצירי לחצירם, שבחצירו של רבא היו המים החמין והתינוק בחצר אחרת ופתח היה בין שתי החצירות אבל לא עירבו ביחד, ורבא היה בביתו חדרים פנימיין שאינן פתוחי לחצר והן לצניעות והנשים יושבות שם, ובי גוברי היה פתוח לחצר, ומה שפינו כליו מבי גוברי כדי שלא יבוא להוציא משם לחצר דתנן [לקמן ס"ט ע"ב] המבטל רשות חצירו אסור להוציא מביתו לחצר, דהא לאו דידיה היא. אמ' ליה רבינא לרבא והא אמר שמואל אין ביטול רשות מחצר לחצר, אלא לשכנים שבחצר אחת בלבד, אמ' ליה אנא כר' יוחנן סבירא לי דאמ' יש בטול רשות מחצר לחצר, אמ' ליה אי כשמואל לא סבירא ליה נינח מר אדוכתיה, כלומר ליתיב מר בדוכתיה ולא ליצטריך ליפני מני מביתיה, וליבטיל מר רשותא דידיה להו עד שיקחו מה שהן צריכין מן המים החמים, וליהדרו אינהו וליבטלו ליה, ההיא רשותא דבטילא להו וליהדרו לך רשתך, דהא אמר רב שנים שדרים בחצר אחת ושכחו ולא עירבו זה מבטל רשותו לזה עד שיעשה צרכיו בחצר ויחזור זה ויבטל לחבירו, אמ' ליה אנא בהא כשמואל סבירא לי דאמ' אין מבטלין וחוזרין ומבטלין, ומשום הכי קאמרת להו פנו לי מאני מבי גוברי לבי נשא, לפי שאין לי היום התר עוד בחצר כשאבטל רשותי. והינו טעמא דאין מבטלין וחוזרין ומבטלין, כי היכי דלא ליהוו מילי דרבנן כי חוכא וטלולא, פי' כדי שלא יהיו דברי חכמים כשחוק והתול, כשמבטל זה עד שיעשה צרכיו ונמצא שאין צריכין עירוב. ואע"ג דאמ' רבא כשמואל סבירא לי דאמ' אין מבטלין וחוזרין ומבטלין קימא לן כרב, דהא רב אשי דהוא בתרא אסקה להא דרב ושמואל הכא בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן קא מפלגי, דתנן בפרק עושין פסין [לעיל כ"ג ע"א] אמר ר' אלעי שמעתי מר' אליעזר שאנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו אבל להם מותר, ואקשינן עליה [לעיל כ"ו ע"א] והא תנן ביתו אסור לו ולהם, ופרקינן אמ' רב הונא בר חיננא אמ' רב ששת לא קשיא הא ר' אליעזר והא רבנן. לדברי ר' אליעזר המבטל רשות חצירו רשות ביתו ביטל ואיסתליק והוה כבן חצר אחרת, ולדברי חכמים המבטל רשות חצירו רשות [ביתו] לא ביטל ולא איסתליק ליה לגמרי, מכלל דמבטלין וחוזרין ומבטלין. ורב כרבנן ושמואל כר' אליעזר, דאי בעי לבטולי רשות ביתו נמי מבטיל.
<h2>דף סט:</h2>
גמרא תניא ישראל משומד משמר שבתו בשוק אע"פ שמחלל את השבת בסתר, מבטל רשות כישראל, ושאינו משמר שבתו (בסתר) [בשוק] אלא מחלל שבת בפרהסיא, אינו מבטל רשותו, דהוה ליה כגוי ושוכרין ממנו, מפני שאמרו ישראל הוא שנותן רשות ומבטל רשות ובגוי אין לו תקנה עד שישכור ממנו כיצד ישראל מבטל רשות אמר לחבירו רשותי קנויה לך רשותי מבוטלת לך קנה ואין צריך לזכות לו בקנין סודר.
מתניתין אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב, לפי שצריכין כולם לערב כאחד, ואע"פ שהחצר רשות היחיד היא ואינה רשות הרבים כשדות ומדברות, שלמה תיקן בה עירוב לשכנים שכל רשות שהיא חלוקה בדיורין וכל אחד ואחד אוחז בה רשות לעצמו המקום שנשאר ממנה ברשות כולם ויד כולם שוה בו, כגון חצר לבתים ומבוי שיש לו לחי וקורה לחצירות שבתוכו ומדינה שמוקפת חומה גבוהה עשרה טפחים שיש דלתותיה ונעולות בלילה, אע"פ שכולם רשות היחיד הם ודין תורה שיהו כולן מותרין לטלטל, מדברי סופרים אסור לטלטל בכולם אלא נחשוב אותו מקום שיד כלן שוה בו כאלו הוא רשות הרבים, ונחשוב כל מקום ומקום שאחזו כל אחד מהשכנים וחלקו לעצמו שהוא בלבד הוא רשות היחיד, ויהיה אסור להוציא מרשות שחלק לעצמו לרשות שיד כלם שוה בו, ולא ישתמש כל אחד כי אם ברשות שחלק לעצמו עד שיערבו כלן אע"פ שהכל רשות היחיד. ולא תיקן שלמה דבר זה אלא כדי שלא יבוא העם לטעות ויוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים דאמרינן בפרק עושין פסין [לעיל כ"א ע"ב] בשעה שתיקן שלמה עירובין וידים יצאתה בת קול ואמרה לו בני אם חכם לביך ישמח לבי גם אני [משלי כ"ג], חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר [משלי כ"ז], מכלל שדבר גדול תיקן בחכמתו, שאלו לא תיקן לערב אפי' שלא ברשות הרבים היו העם טועין ואומרין כשם שמותר להכניס מן החצירות לרחובות המדינה ושווקיה ולהכניס מהם לחצירות, כך מותר להוציא מן המדינה לשדה ולהכניס מן השדה למדינה, ויחשבו שהשווקים והרחובות שהן רשות לכל ויאמרו שהחצירות בלבד הן רשות היחיד וידמו שאין ההוצאה מלאכה, ושמותר להוציא ולהכניס מרשות היחיד לרשות הרבים.
מתניתין מאימתי מבטלין רשותן, אלו שלא עירבו ואלו שעירבו כדי שיהו מותרין לטלטל בחצר, או אותם שעירבו לאחר שלא עירב. בית שמאי אומרין מבעוד יום, וטעמא מפרש לקמן. ובית הלל אומ' משתחשך. שבטול רשות בשבת מותר לכתחלה. מי שנתן רשותו, כלומר מי שביטל רשותו שהמבטל והנותן ענין אחד הוא. והוציא כליו לרשות שביטל. בין שהוציא בשוגג בין שהוציא במזיד, הרי זה אוסר עליהם, שהרי לא עמד בביטולו. דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר אם הוציא במזיד, קודם שיחזיקו ברשות שבטל להם אוסר, בשוגג אינו אוסר אע"פ שלא החזיקו, וכן הלכה.
ביתו אסור מלהכניס לו מהחצר ומלהוציא ממנו לחצר בין הוא בין שאר בני החצר, ואוקימנא כשבטל רשותו סתם עסקינן דקימא לן המבטל רשותו סתם רשות ביתו לא ביטל, וכשלא ביטל רשות חצירו כולי עלמא לא פליגי שלא בטל רשות ביתו. ושלהם, כלומר ובתיהם של שאר בני החצר עם החצר רשות אחת הם שהרי זה שלא עירב סילק עצמו מרשותו בחצר והוה ליה כאורח ברשות החצר והבתים. נתנו לו רשותן, פי' נתנו בני החצר רשותן לזה שלא עירב, הוא מותר לטלטל מהחצר לבתים אם נתנו לו גם רשות בבתים, והם אסורין לטלטל, אפי' בחצר. היו שנים. אלו שלא עירבו או יתר ובטלו להם שאר המערבין רשותן, אוסרין זה על זה הטלטול מהחצר לבתים, אותן השנים אע"פ שבטלו להם בני החצר רשותן, מפני שהחצר רשות שניהם ובתיהם מיוחדין כל בית לבעליו ואינו יכול להוציא מהרשות המיוחדת לו לרשות שהיא שלו ושל חבירו, לפי שבשעה שבטלו להם רשותן לא היתה לאחד מהן התרה בחצר ונמצא שאוסרין זה על זה.
פיסקה ושלהם מותרין לו ולהן, מאי טעמא משום דהוי אורח לגביהו בחצר. שהרי סילק עצמו מרשותו בה ובבתיהם נמי שהרי אין לו בהם רשות מתחלה והאורח אינו אסור.
פיסקה נתנו לו רשותן הוא מותר, להשתמש בחצר ובבתים שהרי נשאר לבדו בחצר ובבתים, והם אסורין, שהרי סלקו עצמן מרשותן. ואקשינן אמאי הם אסורין אינהו נמי נהוו אורחין לגביה, כמו שנעשה כשבטל להם רשותו. ופשטינן חד לגבי חמשא הוי אורח. ומשום הכי שרינן ליה לטלטול. חמשא לגבי חד לא הוו אורחין. שאין רבים אורחין אצל יחיד.
פיסקה היו שנים אוסרין זה על זה. ואקשינן פשיטא שאוסרין זה על זה כיון שלא עירבו. ופרקינן לא צריכה דהדר חד מיניהו ובטיל ליה לחבריה את רשות עצמו ואת חלקו ברשות חבריהם שבטלו להם מהו דתימא לישתרי האי דהדר חבריה ובטיל ליה משום דהוו להו בחמשא ששרויין בחצר אחת שלא עירבו שמבטלין רשותן לאחד מהן. קמ"ל, דלא דאמי דאלו התם כל חד וחד מבטיל ליה רשותיה, אבל הכא כיון דשאר בני חצר לאו להאי לחודיה בטילו אלא לתרוי' בטילו כי הדר חד מיניהו ומבטל לחבריה רשותא דידיה הוא דמצי מבטל, רשותא דאקני ליה לחבריה לא מצי מבטל, דכיון דבעידנא דבטילו להו הנך קמאיי רשותיהו לא הות לה שריותא לההיא חצר ואסור המבטל להשתמש בה מפני חבירו, נמצא שביטול הראשונים אינו כלום וכשחוזר עתה זה לבטל לחבירו אינו יכול להקנות רשות שהקנו לו בני החצר שהרי לא קנאה.
שאחד נותן רשות ונוטל רשות, פי' בגמרא מקשינן הא תו למה לי דהא נותן רשות תנינא דתנן ושלהם מותרין לו ולהם, ואי לאו דבטיל להו מי משתרו, נוטל רשות תנינא נתנו לו רשותן אלמא יחיד נוטל רשות, ומתרצינן סיפא איצטריכא ליה דהינו שנים נותנין רשות ואינן נוטלין רשות, פי' אמרינן נותנין רשות למה לי פשיטא הא תנן נתנו לו רשותן, אלא מהו דתימא ניגזר דילמא אתו נינהו נמי למשקל רשותא, קמ"ל דנותנין רשותן ולא גזרינן דילמא אתו למשקל. תו אקשינן נוטלין רשות למה לי הא תנן היו שנים אוסרין זה על זה, ומתרצינן לא צריכה משנה יתירא אלא לאשמועינן דאפי' אמרו ליה קמאיי קני על מנת להקנות לחבירך שלא עירב והדר איהו וביטל ליה לחבריה דמהו דתימא שליחא שויוה ומשרי האי בתרא לטלטולי קמ"ל דכיון דלא קנה איהו לאשתרויי בחצר לא מצי לאקנויי. גמרא מתמהינן על הא דקתאני ביתו אסור ואמרי' ביתו הוא דאסור כיון שלא עירב עם בני החצר, הא חצירו כלומר הא רשותו בחצירו שריא לבני החצר להוציא מבתיהם לחצר, היכי דאמי אי לא ביטיל חצירו. אמאי שריא והא לא איסתליק מרשותו שאוסר עליהם. ופשטינן לעולם דבטיל, ומתניתין דרבנן היא בדבטיל רשותיה סתם עסקינן כדאפליגו עליה דר' אליעזר בפרק עושין פסין [לעיל כ"ג ע"א] דאמר ר' אליעזר המבטל רשות חצירו ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו אבל להם מותר, שהמבטל רשות חצירו סתם רשות ביתו נמי בטיל, דהוי אורח לגביהו דכיון דמביתיה לא מפיק אע"ג דמשתמש בחצר לא מהדר ומשקל רשותא הוא אלא האוי כשאר אורחין, ורבנן סברי [כ"ו ע"ב] המבטל רשותו סתם רשות ביתו לא ביטל, כמו שביארנו [שם].
<h2>דף ע.</h2>
בעא מיניה אביי מרבה חמשה ששרויין בחצר אחת ושכח אחד מהם ולא עירב עמהן כשהוא מבטל רשותו להם צריך לבטל לכל אחד ואחד. בפירוש שיאמר רשותי מבוטלת לך ולך ולך. או אינו צריך לבטל כי אם לאחד בלבד, ויהיו כלן מותרין. אמ' ליה צריך לבטל לכל אחד ואחד. בפירוש שיאמר רשותי מבוטלת לך ולך ולך. אבל כשיאמר בטלתי לכם או בטלתי להם כשאינן לפניו אינו בטול. אותיביה אביי לרבה הא דתנן אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב, היכי דאמי אי דליכא אחריני בהדיה בחצר, בהדי מאן עירב, אלא פשיטא דאיכא אחרינא בהדיה, וקתאני לאחד שעירב, אלמא לא בעינן לבטל לכל אחד ואחד מבני החצר בפירוש, ורבה אמ' לך הא דקתאני לאחד שעירב לאו דלא בעי לבטולי לכל אחד ואחד בפירוש הוא אלא הכא במאי עסיקינן דהוה אחרינא דעריב בהדיה ומית, ומשום הכי קתאני לאחד שעירב. והילכתא כרבה. משום דקאי כרבנן כדמפרש בסוף פרק דעושין פסין.
תניא אחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב, פי' כגון שלשה שדרים בחצר אחד השנים מהם עירבו והשלישי לא עירב. זה שלא עירב מבטל רשותו לאחד מהמערבין ויהיו מותרין בחצר שהרי שניהם עירבו והשלישי שלא עירב כבר נסתלק מרשותו והוה ליה אורח לגביהו ושנים שעירבו נותנין רשותן לאחד שלא עירב, דמהו דתימא כיון דלא עירב נקנסיה ולא ליבטילו ליה קמ"ל דלא. ושנים שלא עירבו נותנין רשותן לשנים שעירבו, פי' תנא סיפא נותנין לשנים שעירבו לגלויי ארישא דקא תאני לאחד שעירב דבדהוה ומית עסיקינן, דאילו איתיה לאידך באעי לבטולי ליה נמי כדקא תאני סיפא נותנין לשנים שעירבו. או לאחד שהיה דר עמהם ולא עירב לא הוא ולא הם, פי' דמהו דתימא כיון דכלהו לא עריבו נקנסינהו ולא מבטלי שלא תשתכח תורת עירוב מן התינוקות קמ"ל דלא. אבל אין אחד שעירב עם אחר נותן רשותו ליחיד שלישי שדר עמהם שלא עירב, שהרי כשמבטל זה רשותו עדיין יש חבירו שאוסר עליו.
ואמרינן בגמרא בעא מיניה רבא מרב נחמן יורש מהו שיבטל רשות, פי' יורש ששכח אביו ולא עירב עם בני החצר ומת בשבת ולא בטל רשות מהו שיבטל היורש. ופשט רב נחמן שמבטל היורש משום דכרעא דאבוהו הוא וכן הלכה. ואמרינן נמי אחד מבני חצר שמת והניח רשותו לאחד מן השוק, כלומר לאחד שאינו דר עמו בחצר אלא חוץ לחצר, אם מת מבעוד יום הרי היורש שאינו מן בני החצר אוסר על בני החצר מרשות שירש ממורישו בחצר, ואם משחשכה מת אע"פ שנפלה רשות המורש שהוא מן בני החצר ליורש שהוא בשוק ואינו אוסר ואינו צריך לבטל להם, שכיון שעירבו עם מורישו ולא מת אלא משחשכה... הותרה מקצת שבת, והואיל והותרה מקצת שבת הותרה כולה.
<h2>דף ע:</h2>
ואמרינן נמי ישראל וגוי ששבתו במגורה אחת ומת הגר מבעוד יום, אע"פ שלא החזיק ישראל אחר בנכסיו עד שחשכה אוסר עליו עד שיבטל שהרי הוא כיורש, ואם משחשכה מת הגר אע"פ שהחזיק ישראל אחר בנכסיו אינו אוסר עליו אלא בהתירו הראשון הוא עומד.
<h2>דף עא.</h2>
גמרא במאי קא מפלגי בית שמאי סברי ביטול רשות מקנא רשותא הוא ומקנא רשותא בשבת אסור, משום דדאמי למקח וממכר. ובית הלל סברי ביטול רשות איסתלוקי מרשותיה ואיסתלוקי מרשותיה בשבת שפיר דאמי, וכיון שעתיד לחזור לה במוצאי שבת לא מתחזי כמקח וממכר.
מתניתין בעל הבית שהיה שותף לשכניו, כלומר אחד מבני החצרות שבמבוי שהיה שותף לשכניו במבוי במאכל שהוא ממין אחד כגון לזה ביין ולזה ביין, לשם סחורה או לשם שותפות כגון שקנו יין או שמן או דבש בשותפות וכיוצא בהן. אין צריכין לערב, פי' אין צריכין לשיתוף לענין שבת אלא סומכין על שיתוף של סחורה שביניהן, והוא שיהיה בכלי אחד כמו שיתבאר. לזה ביין ולזה בשמן, כלומר היה שותף עם אחד משכניו ביין ועם אחר בשמן. צריכין לערב. פי' צריכים שיתוף עם אחר לענין שבת. וכן אם היתה השותפות כלה בשני כלים אפי' היתה ממין אחד כגון שהיתה כלה יין או שמן וכיוצא בהן צריכין שיתוף אחר. ר' שמעון אומר אחד זה ואחד זה, כלומר בין שהיה שותף לזה ביין ולזה ביין, בין שהיה שותף לזה ביין ולזה בשמן, אין צריכין לשיתוף אחר. פי' ואוקימנא בגמרא דר' שמעון ורבנן בפלוגתא דר' יוחנן בן נורי ורבנן קא מפלגי דתנן במסכת טבול יום בפרק שני [מ"ה] שמן שהוא צף על גבי היין ונגע טבול יום בשמן לא פסל אלא שמן, ר' יוחנן בן נורי אומר שניהם חבורין זה לזה, ורבנן דהכא כרבנן דהתם סבירא להו דשמן ויין לא הוו חיבור, הולכך לזה ביין ולזה בשמן צריכין לערב, ור' שמעון כר' יוחנן בן נורי סבירא ליה. ואין הלכה כר' שמעון. גמרא אמר רב ובכלי אחד, אותו משקה או אוכל שקנו בשותפות, אבל בשני כלים לא, ואע"פ שאמרו בית הלל בפרק מי שהוציאוהו גוים [לעיל מ"ח ע"א]. עירוב שנתנוהו בשני כלים כשר. התם מעיקרא לשם עירוב גבו אותו. ואפי' הכי לא מצו למפלגיה כדאמרינן התם עד כאן לא קאמרי בית הלל בהחולק את עירובו דעירובו עירוב, אלא בדמלייה למנא ואייתר ליה עירוב הוא דשרי לשוויי האי דאייתר במנא אחרינא, אבל לפלוגי מפלג לא.
<h2>דף עא:</h2>
ת"ר מערבין לחצירות בפת, פי' אין מערבין לחצירות אלא בפת שלימה אבל בפרוסה לא דתנן בפרקא דלקמן [פ' ע"ב] אפילו מאפה סאה והיא פרוסה אין מערבין בה עירובי חצירות. ואם רצו לערב בחצרות בזולתי הפת אין מערבין, דעירוב משום דירה הוא, כלומר במקום שמניח פת העירוב שלו שם הוא בית דירתו כדאמרינן במי שהוציאוהו גוים [לעיל מ"ט ע"א] ודירתו של אדם אין לבו נמשך אלא אחר פתו. משתתפין במבוי ביין, דשיתוף מבוי אינו אלא לשתף רשות החצירו שבמבוי ולא רשות הבתים. וחצר לאו דירה היא. ואם רצו לשתף במבוי בפת משתתפין דפת חשיבא טפי, דבחצר דלא מכשר בה כל מידי מכשר בה פת, במבוי דמכשר ביה כל מידי לא כל שכן. מערבין השכנים בחצרות שבמבוי בפת, וחוזרין ומשתתפין במבוי שאין סומכין על עירוב במקום שיתוף, ולא על שיתוף במקום עירוב, שאם [יסמכו] על זה במקום זה תשתכח תורת חצירו, הולכך בעינן עירוב בחצירות ושיתוף במבוי, כדי שלא תשתכח תורת העירוב מן התינוקות, כמו שביארנו. ואע"פ שלא עירבו החצרות זו עם זו אלא כל אחת עירבה לעצמה שיתוף המבוי מחבר ביניהן ומטלטלין מזו לזו כל בני המבוי כדתנן לקמן בפרקין [ע"ג ע"ב]. וחכמים אומ' או מערבין בחצירות או משתתפין במבוי. ויהיו מותרין כאן וכאן דבחד סאגי. דסבירא להו דסאגי עירוב במקום שיתוף או שיתוף במקום עירוב, ואם נשתתפו במבוי בפת דברי הכל סומכין עליו אפי' לטלטל בחצרות ואינן צריכין לערב בחצירות שהפת יש בה הכר לתינוקות. אמ' רב יהודה אמ' רב הלכה כר' מאיר וכו'. כבר פירשם רבינו הרב בתחלת הפרק.
<h2>דף עב.</h2>
מתניתין חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד, פי' טרקלין בית גדול כמו ארמונות של מלכים שנקראים בלשון ישמעאל קבור אל מלון, שאם שבתו בתוך זה הארמון חמש חבורות והיה מפסיק בין כל חבורה וחבורה מחצה, בית שמאי אומרין עירוב לכל חבורה וחבורה, כלומר צריכין לערב עם בני החצר שפתח הטרקלין פתוח לה ליתן פת בעירוב שלה, שהרי כל חבורה מהן כאלו היא בחדר בפני עצמו או בעלייה בפני עצמה היא, והוא הדין אם באו להוציא מרשות חבורה זו לחבורה זו שצריכין עירוב ביניהם דהוו להו כבתים שבחצר. ובית הלל אומ' עירוב אחד לכלן, פי' ככר אחת הוא שצריכין להוליך בעירבן עם בני החצר שכלן כאנשי בית אחד הם חשובין, וכיון שהן כאנשי בית אחד אין צריכין לערב ביניהם שהטרקלין מחברן, הולכך אחד מהן נעשה שליח לכלן כדאמרינן לקמן בחמשה שדרים בחמשה בתים בחצר שגבו את עירובן ועירבו ביניהן שנעשו הכל כבית אחד, וכשבאין לערב עם אחרים עירוב אחד לכלן. ומודים בית הלל לבית שמאי שאם היו מקצתן שרויין בחדרים או בעליות שצריכין עירוב לכל חבורה וחבורה, פי' משום דהוו להו כחמשה בתים בחצר אחת, ולא דאמי לחמשה שגבו את עירובן, שהרי לא עירבו ביניהם. ודיקינן בגמרא דהאי דאמ' חדרים ועליות לאו חדרים ועליות ממש בעי למימר דהאי ודאי מילתא פשיטתא היא דחלוקין הן בדיורין, אלא כעין חדרים ועליות במחיצות שביניהם שמגיעות לתקרא כדמפרש לקמן. גמ' אמר ר"נ מחלוקת. בית שמאי ובית הלל בשרשיותיהם חלוקין. במסיפס, פי' מסיפס כותל חלול שיש בו חלונות חלונות כשבכה, ויש מי שפירש מחיצה נמוכה של חתיכות עצים, וממה שנראה בתחלת פרק השותפין [ב"ב ב' ע"ב] שהוא כותל שעשוי כשבכה. אבל במחצה עשרה, בין כל חבורה וחבורה עירוב לכל חבורה וחבורה, איכא דאמרי אמ' רב נחמן אף במסיפס מחלוקת, כלומר חולקין כמו כן בית שמאי שצריכין עירוב לכל חבורה וחבורה וכחלוקתן במחצה חזקה.
<h2>דף עב:</h2>
מיתיבי על הני מימרי דר"נ אמר ר"י הסבך, פי' רבנו הרב שהיה גודל השבכות שנקראין בלשון ישמעאל וקאיאת. ויש נוסחאות מהתלמוד שכתוב בהן הסבר, כלומר שהיה אדם חריף בעל סברא, וזו היא גרסת הרב רבינו שלמה צרפתי ז"ל. לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על המחיצות המגיעות לתקרה שצריכין עירוב לכל חבורה וחבורה, שהרי כל חבורה מהן כאלו בחדר בפני עצמו או כעליה בפני עצמה היא. על מה נחלקו על מחיצות שביניהם שאין מגיעות לתקרת הבית, שבית שמאי אומ' עירוב לכל חבורה וחבורה, שכיון שחלוקין הן במחיצות הרי כל מחיצה כבית בפני עצמו. ובית הלל אומ' עירוב אחד לכלן, שכיון שאין המחיצות מגיעות לתקרת הטרקלין... והוו להו כאנשי בית אחר. ופשטינן להך לישנא דאמ' רב נחמן מחלוקת במסיפס. אבל במחצה עשרה מודו בית הלל דבעינן עירוב לכל חבורה וחבורה, תיובתיה, דהאי מימרא דר' יהודה הסבך דהא בית הלל מכשרי במחיצות שאין מגיעות לתקרה בלא עירוב כלל. שוב שאלנו לישנא דאמר רב נחמן אף במסיפס מחלוקת לימא ליהוי תיובתיה, הא דר' יהודה דהא לא פליגי בית שמאי אלא במחיצות בלחוד, מכלל במסיפס מודו בית שמאי דעירוב אחד לכלן, ומהדרינן אמ' לך רב נחמן פליגי במחיצות כדקאתני ר' יהודה והוא הדין למסיפס, ולא קשיא ללישנא בתרא, והאי דקא מיפלגי במחצה עשרה ולא איפלגי במסיפס בהדיא, להודיעך כוחן דבית הלל, דאפילו במחיצה דעדיפא ממסיפס לא מודו. עד דהוו מחיצות המגיעות לתקרה דהוי להו כחדרים ועליות כמה דפרישנא.
מתניתין האחים שאוכלין על שלחן אביהן, יש נוסחאות שכתוב בהן האחין השותפין, ואמ' הר"ם במז"ל בפירוש המשנה או השותפין שאוכלין על שלחן אחד רוצה לומר, ובהלכות עירובין [בפ"ד] לא כתב השותפין שאוכלין על שלחן אחד מכלל שאינה גרסא מדוייקת דאי כשאוכלין על שלחן אחד מה לי שותפין אפי' שאינן שותפין שאוכלין על שלחן אחד הרי הם כאנשי בית אחד, וכשם שאין צריכין אנשי בית אחד לערב ביניהם. כן אילו אין צריכין לערב. ואע"פ שכל אחד ואחד יש לו בית בפני עצמו. שכשם שאין אשתו ובניו של אדם ובני ביתו ועבדיו אוסרין עליו ואין צריך לערב עמהם כך אילו אין צריכין לערב. וכן צריכין לערב עם אנשי חצר אחרת עירוב אחד לכלן ופת אחת בלבד הוא שמוליכין לאותו מקום שמערבין עמו, ואם היה עירוב בא אצלם אין צריכין לערב אלא הרי הם כבית שמניחין בו העירוב שא"צ ליתן את הפת שכל אילו הבתים כבית אחד הם חשובין. אבל האחין שאוכלין על שלחן אביהם בשכר מלאכה שעושין לו או בטובת ימים ידועים כמו שסועד אדם אצל חבירו שבוע או חדש שהם מקבלי פרס מאביהם וכן הנשים והעבדים שאינן סומכין על שלחן בעלן או רבם אבל מקבלין הם ממנו פרס כמו שביאר התלמוד דין אחד יש להם. צריכין עירוב לכל אחד ואחד, פי' צריך כל אחד מהן ליתן פת בעירובו, וכשיש עמהן דיורין איתוקמא. לפי' אם שכח אחד מהן ולא עירב, עם אנשי החצר, צריך לבטל רשותו לכל אחד ואחד. אימתי, צריכין עירוב לכל אחד ואחד, בזמן שמוליכין את עירובן למקום אחר, שהוא אחד משאר בתי בני החצר, דהואיל והזקיקים הדיורין שעמהם לערב שהם מקבלי פרס מאביהם הם ואין סומכין על שלחן אחד כרישיהו כאנשי בית אחד, צריך כל אחד מהן ליתן פת. אבל אם היה עירוב בא, מחצר אחרת אצל האב ובניו לבדם שאין עמהם דיורין כלל, הרי הם כחמשה שגבו את עירובן ובא העירוב אצלם מחצר אחרת שאינן צריכין ליתן פת, אלא הם כיחיד בחצר אחת שכן הם אילו הבנים שמקבלין פרס מאביהם. או שאין עמהן דיורין בחצר. והם רוצים להשתמש בחצר שלהם, אין צריכין כמו כן לערב.
גמרא מתמיהנן שמעת מינה מקום לינה גורם. שצריכין עירוב לכל אחד ואחד. דהא ישנים בבתיהם קתאני. שאפילו היו אוכלין על שלחן אביהם, שאילו היו ישנים בבית אביהם אפי' היו עמהם דיורין לא היו צריכין עירוב לכל אחד ואחד אלא אביהם בלבד הוא שמערב. ותהוי הא תיובתיה דרב דאמר לקמן בשמעתין מקום פיתא גורם שהרי אלו אוכלין הם על שלחן אביהם וחשבינן להו חלוקין. ופשטינן אמ' רב יהודה אמ' רב במקבלי פרס מאביהם שאנו, כלומר לאו בסמוכין על שלחן אביהם עסיקינן, אלא בשאין סומכין על שלחן אביהם, אבל אוכלין הם על שלחנו לפעמים דרך נדבות בלי שום חיוב שנתחייב להם באותה אכילה, וכל אחד מהם אינו סומך על אכילתו אלא בביתו.
ת"ר מי שיש לו בית שער שהרבים דורסין בו ובלשון ישמעאל סקיף. אכסדרה, פי' אכסדרה מקום שיש לו שלש דפנות ודופן רביעי שמעמידין בה הדלת אינה מגופפת כל עיקר אלא ברחבו של בית כולו. ופעמים שעושין לה אמה אחת פצים מיכאן ומיכאן הן חסר הן יתר ואינה קרויה בית כדאמרינן במנחות בהקומץ רבה [ל"ג ע"ב] דלא מיקרי בית שאותן פצימין חזוק לתקרה הוא שעושין אותן, ונקראת אכסדרה לפי שהיא מסודרת ונערכת לספסלים וכסאות לישיבת האנשים, תרגום ויצא אהוד המסדרונה [שופטים ג'] לאכסדרה, ונקראת בלשון תלמוד אספלורא, ובלשון ישמעאל מגנבה. ומרפסת פי' אויר מסובב בקירוב ובו פתח פתוח לחצר ויש בתים בו פתוחין לתוכו ומעלות עולין בהן לעליות, וכיון שדורסין בה אנשי העליות והבתים נקראת מרפסת מלשון ברגלה רפסה [דניאל ז']. כך פירש קצת מרבותינו המפרשים. והר"ם במז"ל פירש [פיה"מ פ"ג מ"ב] שמרפסת הוא מקום גבוה גובהו עשרה טפחים ויש בו מעלות שעושין בהן לעליות, ואותו מקום הגבוה מוקף בבנין ודרין בו ונקראת מרפסת מפני שדורסין אותה אלו העולין לעליות. וזה הפירוש שנראה מפרק כיצד משתתפין ממשנת אנשי חצר ששכחו ולא עירבו כל שגבוה עשרה טפחין למרפסת. בחצר חבירו, אינו אוסר עליו הטלטול בחצר עד שיערב עמו או עד שיבטל לו רשותו אלא מותר הוא בעל החצר לטלטל בחצירו. בית התבן בית העצים בית האוצרות הרי זה אוסר עליו, דהני חשיבי נינהו.
ר' יהודה אומר לא אסרו אלא בית דירה בלבד, שהוא סומך עליו לאכול בו פתו. אבל מקום לינה וכיוצא בו אינו אוסר עליו. לפי' אם קבע לו מקום לאכילתו בבית שער או באכסדרה ומרפסת אינו אוסר לפי שאינן מקום דירה.
אמר ר' יהודה מעשה בבן נפח שהיו לו חמש חצירות באושא פי' חמש חצירות בחמשה מבואות, ולא היה שוכן כי אם באחת מהן והארבעה היו אוצרות או סגורות. ובא מעשה לפני חכמים ולא אסרו אלא בית דירה בלבד, פי' ולא אמרו שאוסרת על בני המבוי כי אם אותה חצר שדר בה בלבד, אבל החצירות האחירות אינם אוסרות. ומתמיהינן בית דירה סלקא דעתא, והא כלהו חמש חצירות בית דירה נינהו. ומתרצינן אימא מקום בית דירה. מאי מקום בית דירה. אם היה אוכל בחצר אחת וישן בחצר אחרת אי זו מהן אוסרת. רב אמ' מקום פיתא. כלומר מקום שסומך עליו לאכול בו פתו. ושמואל אמ' מקום לינה. והלכתא כרב והילכתא כר' יהודה ממעשה דבן נפח.
<h2>דף עג.</h2>
בעא מיניה אביי מרבה משום דלא הוה שמיעא ליה מתניתא דלעיל דבפרק מי שהוציאוהו גוים [מ"ט ע"ב] דתניא חמשה שגבו את עירובן וכו' אי נמי שמיעא ליה וקא באעי עלה אי היל' היא אי לא חמשה שדרין בחצר אחת שגבו את עירובן, להוליכו למקום שמניחין אותו בו בחצר, ורצו לערב עם חצר אחרת, כשמוליכין עירוב לאותה חצר. עירוב אחד לכלן, כלומר פת אחת הוא שמוליכין על ידי כלן, או צריכין להוליך פת לכל אחד ואחד. אמ' ליה פת אחת לכלן, שכיון שעירבו בחצר שלהם נעשו כאנשי בית אחד. ואקשי ליה אביי והא אחין דמתניתין דכמי שגבו עירובן דאמו, דהא קתני אם אין עמהן דיורין אין צריכין לערב, וקתני שאם רצו להוליך את עירובן למקום אחר שצריכין עירוב לכל אחד ואחד, דשמעית מינה דחמשה שגבו את עירובן צריכין עירוב לכל אחד ואחד. ופשטינן צריכין עירוב לכל אחד ואחד, בדאיכא אחריני דדיירי בהדיהו בחצר הוא, ומוליכין דמתניתין בחצר שלהם קאמר שמוליכין לערב עם הדייורין שעמהן, דמגו דהני דיורין אסרי עליהו אחים נמי אסרי אהדדי. ומשום הכי קתני עירוב לכל אחד ואחד. אבל בני חצר שגבו את עירובן ורצו לערב עם חצר אחרת עירוב אחד לכלן, לפי שמשעה שגבו את עירובן נעשו כאנשי בית אחד. והכי נמי מסתברא ממתניתין מדקתאני או שאין עמהן דייורין, וקתאני סיפא אימתי בזמן שמוליכין את עירובן למקום אחר, דמשמע לדיורין שבחצר וקתני אבל אם היה עירוב בא אצלם. שבא להם לבדם מחצר אחרת כדי שיערבו כאחד.
בעא מיניה רב חייא בר אבין מרב ששת בני רב דכרכי ריפתא בבאגא, פי' התלמידים שהולכים בלילי שבתות ואוכלים אצל בעלי בתים שבשדות שפיתן מצויה לעוברי דרכים. דאתו וניחי בבי רב, פי' ובאין ולנין בבית המדרש, כי משחינן להו אלפים אמה לכל רוח, מבאגא משחינן להו, דהינו מקום פיתא דבתר ריפתא אזלינן. או דילמא מבי רב משחינן להו, דבי רב עדיף להו ממקום פיתא. אמ' ליה מבי רב משחינן להו דאנן שהדי בהא מילתא, דאי הוה איכא מאן דמיתי להו ריפתא לבי רב הכא ניחא להו למאכל ולא בבאגאי.
בעא מיניה ראמי בר חמא מרב חסדא האב ובנו הרב ותלמידו, ששרויין בחצר אחת, כרבים דאמו. כיון שפעמים אין אוכלין על שלחן אחד. או כיחידים דאמו. כיון שיש פעמים שאוכלין על שלחן אחד צריכין לערב כיון שהרי אין סומכין על שלחן אחד. או אין צריכין לערב כיון שיש פעמים שאוכלין על שלחן אחד. מבוי שלהם פי' מבוי שיש בו שתי חצרות והאב או הרב דר באחת והבן או התלמיד דר באחרת, ניתר בלחי וקורה, דקימא לן אין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצירות פתוחות לתוכו או דילמא השתי חצירות כחצר אחת הן ואין המבוי ניתר בלחי או קורה דלאו מבוי הוא. אמ' ליה תניתה, כלומר כבר שנית אותה במשנה דין אב ובנו ובבריתא דין הרב ותלמידו בזמן שאין עמהן דיורין הרי הן כיחידים דתנן או שאין עמהן דיורין אין צריכים לערב, ואמרינן תלמיד אצל רבו מאי, ומהדרינן תא שמע [דרב בי] ר' חייא אמ' אנו אין צריכין לערב שהרי אנו סומכין על שלחנו של ר' חייא. ור' חייא בי ר' (אמי) [אמר] אנו אין צריכין לערב שהרי אנו סומכין על שלחנו של ר'. ומבוי שלהם ניתר בלחי וקורה שהרי בתים וחצירות פתוחות צריכין לערב.
מתניתין חמש חצירות שפתוחות זו לזו ופתוחות למבוי. פי' כלן הן פתוחות ואינה פתוחה למבוי כי אם אחת מהן ומאותו הפתח בלבד הוא שנכנסין אנשי החצירות וממנו יוצאין כגון זה. \raster)90-,90-(="Z)7"עירבו החצירות [ולא] (ו)נשתתפו במבוי מותרין בחצירות ואסורין במבוי שאין סומכין על העירוב במקום שצריכין שיתוף. ואם נשתתפו במבוי מותרין כאן וכאן, פי' אוקימנא דאקמיתא קאי והכי קאמר ואם נשתתפו במבוי אילו שעירבו בחצירות דקימא לן דבעינן עירוב ובעינן שיתוף דאע"ג דבשיתוף סאגי בעינן עירוב כדי שלא תשתכח תורתו.
<h2>דף עג:</h2>
עירבו בחצירות ונשתתפו במבוי ושכח אחד מבני חצר ולא עירב עם בני חצירו מותרין כאן וכאן, ולקמן מפרש טעמא. שכח אחד מבני המבוי ולא נשתתף מותרין בני החצירות לטלטל בחצירות ואסורין במבוי. מפני זה שלא נשתתף עמהן. פי' ובדלא בטיל מוקמינן לה. דכיון דרישא בלא בטיל עסיקינן באחד ששכח מבני חצר, סיפא נמי בלא בטיל, שדין אנשי מבוי בענין ביטול רשותם כדין אנשי חצר הוא. שהמבוי לחצירות כחצר לבתים, פי' כשם שאסור להוציא מן הבתים לחצר בלא עירוב אע"פ ששניהם רשות היחיד כך אסור להוציא מן החצירות למבוי בלא שיתוף אע"פ שהם רשות אחת.
גמרא מתניתין כלה ר' מאיר הוא דאמ' בעינן עירוב בחצרות ובעינן שיתוף במבוי, וטעמא מאי אמ' ר' מאיר דבעינן עירוב ובעינן שיתוף כדי שלא תשתכח תורת עירוב מן התינוקות, ונמצא מתכשלין הדורות הבאין. הכא בשכח אחד מבני חצר ולא עירב אע"פ שלא ביטל אמ' לך כיון דרובא עירבו לא משתכחא תורת עירוב דאשתוף סמכינן לולי תורת עירוב שנמצאת משתכחת, וכן הלכה. אמ' הר"מ במז"ל [פ"ה מערובין הי"ד] נשתתפו במבוי ושכחו כלם לערב בחצרות, אם אין מקפידין על פרוסתן סומכין על השיתוף בשבת ראשונה בלבד, ואין מתירין להם דבר זה אלא מדוחק. אמ' רב יהודה רב לא תאני פתוחות זו לזו, כדקתאני במתניתין מאי טעמא קסבר אין המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצירות פתוחות לתוכו. ושמואל אמר אפילו בית אחד בלא חצר וחצר אחת, שבית אחד פתוח לה, ור' יוחנן אמ' אפי' לא היה כי אם רחבה, מיכאן וחצר מיכאן. וקימא לן כרב, דבעינן בתים או חצרות פתוחות לתוכו. חדא דהא שמואל הדר ביה לגביה דרב בענין ההוא מבואה דהוה דאיירי ביה אבות בר איהי, דלא הוי ביה כי אם בית אחד וחצר אחת ואכשריה שמואל לאבות בר איהי בלחי או קורה. אלמא הדר ביה שמואל לגביה דרב. והוה ליה ר' יוחנן חד לגבי תרי ומתניתין נמי מסייעא דקתני שהמבוי לחצרות ולא קתאני לחצר.
<h2>דף עד:</h2>
אמ' רב יהודה אמ' רב מבוי שצדו אחד גוי וצדו אחד ישראל, פי' כגון שהיו חצירות של צד אחד דרין בה גוים וחצירות של צד האחר דרין בהן ישראל, אין מערבין אותו דרך חלונות הפתוחות מחצר לחצר כדי שיעשו כאנשי בית אחד ויהיו מותרין להוציא ולהכניס דרך פתחיהם מהמבוי. וכן בחצר שישראלים וגוי שרויין בה והיו חלונות פתוחות מבית ישראל לבית ישראל זה ועשו עירוב דרך חלונות אף ע"פ שהן מותרין להוציא מבית לבית דרך חלונות הרי הם אסורין להוציא דרך פתחים, משום דאסור ליעשות יחיד במקום גוי, פי' שאין רבים נעשין כיחיד בעירוב שעשו ביניהם במקום שיש עמהם בו גוי, ואע"פ שנעשו כיחיד אסור להם להשתמש דרך פתחים עד שישכירו ממנו.
<h2>דף עה.</h2>
מתניתין שתי חצירות זו לפנים מזו, ואנשי פנימית יוצאין ונכנסין ועוברין על החיצונה, עירבה הפנימית לעצמה לטלטל ברשותה, ולא עירבה החיצונה לעצמה, הפנימית מותרת לטלטל ברשותה והחיצונה אסורה, לפי שלא עירבה לעצמה כדי שתהא מותרת במקומה, עירבה החיצונה לעצמה ולא עירבה הפנימית לעצמה שתיהן אסורות, הפנימית מפני שלא עירבה והחיצונה מפני אנשי הפנימית שעוברין עליה, שהרגל שאסורה במקומה אוסרת שלא במקומה. עירבה זו לעצמה וזו לעצמה זו מותרת בפני עצמה וזו מותרת בפני עצמה, אבל אין מטלטלין מזו לזו עד שיערבו שתיהן כאחת ר' עקיבה אוסר את החיצונה אע"פ שעירבה לעצמה, שדריסת של פנימית אוסרתה אע"פ שעירבה הפנימית לעצמה עד שיערבו שתיהן..., כיון שאין עליה דריסת הרגל מותרת במקומה. וחכמים אומ' אין דריסת הרגל אוסרת, פי' ואפי' לא עירבה הפנימית ועירבה החיצונה אין דריסת רגל הפנימית אוסרתה. שכח אחד מן החיצונה ולא עירב הפנימית מותרת כלומר הפנימית בהתירה עומדת לפי שאין הרגל האסורה במקומה דורסתה. והחיצונה אסורה. עד שיבטל להם רשותו זה ששכח ולא עירב עמהן. מן הפנימית ולא עירב עם בני חצירו שתיהן אסורות, הפנימית לפי שלא עלה לה עירוב, והחיצונה אע"פ שעירבה מפני דריסת הרגל הפנימית שהיא אסורה במקומה. נתנו את עירובן במקום אחד. פי' עשו שתיהן עירוב אחד והניחוהו בחיצונה מפרש לקמן ושכח אחד בין מן החיצונה בין מן הפנימית שתיהן אסורות, עד שיבטל להם, דפנימית נמי אסורה לטלטל במקומה משום דלא מציא מיחד דשא ואיסתלוקי מחיצונה ואישתמושי באנשי נפשה, דהא ליתיה לעירובא גביה שאותו העירוב המתירן בחיצונה הוליכוהו. ואם נתנוהו בפנימית ושכח אחד מבני חיצונה ולא עירב פנימית מותרת וחיצונה אסורה, משום דפנימית מציא למיחד דשא ואישתמושי בחצירה דהא עירובה המתירה גבה הוא, ואם שכח אחד מן הפנימית ולא עירב שתיהן אסורות עד שיבטל להם. דקימא לן דמבטלין רשות אפי' מחצר לחצר. ואם היו השתי חצירות של יחידים, כלומר אחד דר בחצר זו ואחד דר בחצר זו אינן צריכין לערב, אלא כל אחד משתמש בכל חצירות דהא בעל הפנימית רגל המותרת במקומה הוא.
גמרא אמר ר' ינאי שלש מחלוקות בדבר, כלומר בזאת המשנה. ר' עקיבה סבר אפי' רגל המותרת במקומה, כי הא דתנן עירבה זו לעצמה וזו לעצמה, אוסרת שלא במקומה, ורבנן סברי אפי' רגל האסורה במקומה אינה אוסרת שלא במקומה, ותנא קמא דקתאני עירבה החיצונה ולא הפנימית שתיהן אסורות סבר רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה, והיל' כתנא קמא.
<h2>דף עה:</h2>
פיסק' ואם היו של יחידים אינן צריכין לערב, אמ' רב ביבי משמא דרב אדא בר אהבה שלשה אסורין, פי' ואע"פ שאמרנו ואם היו החצירות של יחידים אינן צריכין לערב, דוקא כשהיו שנים בשתי חצירות אבל כשהיו שלשה בשלשה חצרות רבים הם בחיצונה ואסורין. ושמואל אמ' לעולם מותרין, שרגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה, עד שיהו בפנימית שנים שלא עירבו, שנמצאת רגל האוסרה במקומה שאוסרת שלא במקומה. ואם היה בפנימית גוי הרי הוא כרבים ואוסר על החיצונה עד שישכרו ממנו הישראלים שבחיצונה. ור' אלעזר כשמואל סבירא ליה הולכך הילכתא כשמואל. ודוקא כשהיו שני ישראלים בחיצונה הוא שאוסר עליהם הגוי שבפנימית, אבל כשלא היה בחיצונה כי אם ישראל אחד אין הגוי אוסר עליו אפי' היו דרין בחצר אחת, משום דמילתא דלא שכיחא היא, דקימא לן לעיל [ס"א ע"ב] כר' אליעזר בן יעקב דאמ' לעולם אינו אוסר עד שיהו שני ישראלים אוסרין זה על זה. ושאלנו מאי שנא דיחיד בפנימית לא אסר בדריסת רגלו בחיצונה. ופשטינן דכל מאן דחזי בעל חיצונה מטלטל כי אורחיה, אי ידע דיחיד הוא שדר בפנימית הא ידע דכל יחיד בפנימית שרי לבן חיצונה לטלטולי כי אורחיה, ואי לא ידע דיחיד בפנימית אמ' בדעתיה לא מטלטל האי בחיצונה אלא משום דעירבו פנימית וחיצונה בהדי הדדי ורגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה. ואקשינן אי הכי גוי נמי נימא אי ידע מאן דחזאי דיחיד הוא האי דבחיצונה הא ידע דיחיד אינו אוסר לטלטל במקום גוי ואי לא ידע אי איכא ישראל אחרינא בהדי גוי בפנימית אמ' בדעתיה האי דמטלטלי בחיצונה משום דאגרו מיניה דגוי הוא, ופרקינן אם איתיה דגוי דאגר מפעא פאעי, פי' היה הגוי מדבר ומודיע ששכר להם, מלשון כיולדה אפעה שהוא לשון צעקה וכיון דלא פאעי אמרי מטלטל בחיצונה במקום גוי שהרי רגל הישראלי והגוי שבפנימית מצויין בחיצונה עם רגל הישראלי שבחיצונה וקיימא לן דשני ישראל במקום גוי אוסרין זה על זה. ואמרינן בגמרא שתי חצירות וביניהם שלשה בתים פתוחין זה לזה ופתוחין לחצירות, והביאו בני חצר זו עירובן דרך הבית הפתוח להם והניחוהו בבית האמצעי וכן הביאו בני חצר אחרת עירובן דרך הבית הפתוח להם והניחוהו בבית האמצעי, אותן השלשה בתים אינן צריכין ליתן את הפת, האמצעי מפני שמניחין בו עירוב דקי"ל שהבית שמניחין בו עירוב אינו צריך ליתן את הפת, והשני בתים שמצדדין מפני שכל אחד בית שער לאנשי חצר, וקימא לן דהדר בבית שער אינו אוסר.
<h2>דף עו.</h2>
חלון שבין ב' חצרות, בכותל שביניהם, ארבעה על ארבעה בתוך עשרה, פי' אם יש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יתר על זה, והיה קרוב מן הארץ בתוך עשרה טפחים, מערבין שנים, ואם רצו מערבין אחד, פי' ואם רצו אנשי החצירות לעשות שני עירובין... מהן לעצמה מערבין, ואם רצו לערב כלן עירוב אחד ויהיו כאנשי חצר אחת הרשות בידן. היה החלון פחות מארבעה על ארבעה, דלא פתח הוא, או שהיה כלו למעלה מעשרה טפחים בכותל, אין מערבין אלא שני עירובין, אלו לעצמן ואלו לעצמן. שהרי ביניהם מחצה עשרה טפחים. ונמצא שאסורות הם זו עם זו דרך אותו חלון ודרך רשות הכותל ודרך חורים וסדקים. אבל אם היה מקצת החלון בתוך עשרה, מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד.
גמרא ת"ר כלו למעלה מעשרה ומקצתו בתוך עשרה, כולו בתוך עשרה ומקצתו למעלה מעשרה, מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד, פי' בגמרא מקשינן השתא מקצתו בתוך עשרה אמרת אם רצו מערבין אחד, כולו בתוך עשרה מיבעיא, ופרקינן זו ואין צריך לומר זו קתאני. כלומר אם היה מקצתו בתוך עשרה אם רצו מערבין אחד, ואין צריך לומר בכולו בתוך עשרה. ואי חלון עגול הוא צריך שיהא בהקיפו שבעה עשר טפחים פחות חומש טפח, דקימא לן דכל שיש בהקיפו שלשה טפחים יש בו רוחב טפח, הולכך בעינן למהוי הקף דהא חלון שביסר פושכי נכי חומשא כי היכי דלהוי ברוחב עיגולו חמשה טפחים ושלשה חומשי טפח, שחמשה טפחים רוחב הקיפן חמש עשרה טפח, נשארו שלש חומשין מן הרוחב, תן להם תשעה חומשין שהן שתי טפחים חסר חומש, הרי שבעה עשר טפחים פחות חומש, דכי בצרת מיניהו כדתבעי לרבועינהו שמונה חומשין דאינון תרי חומשי לכל טפח דארבעה טפחים, של צלע המרובע' כדקימא לן כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונה כדפרישנא לעיל, הוי רוחב חלון ארבעה על ארבעה וזו צורתו.
<h2>דף עו:</h2>
פיסקה פחות מארבעה על ארבעה או למעלה מעשרה וכו' אמ' רב נחמן לא שאנו, דבעינן למטה מעשרה, אלא חלון שבין שתי חצרות, אבל חלון שבין שני בתים, ורצו לערב דרך חלונות כדי לטלטל דרך פתחים, אפילו היה למעלה מעשרה אם רצו מערבין אחד, מאי טעמא ביתא כמאן דמלי דאמי, וכאלו החלון בתוך עשרה הוא, בעא מיניה רבא מרב נחמן לול הפתוח מהבית לעליה פי' הבית והעליה של שני בני אדם הם וארובה בקרקעית העליה פתוחה לבית, צריך סולם קבוע מקרקע הבית כנגד הארובה להתיר הבית והעליה לערב עירוב אחד, לפי שהארובה למעלה מעשרה טפחים מקרקע הבית הוא, או אינו צריך סולם קבוע להתירו, או דילמא כי אמרינן ביתא כמאן דמלי דאמי, והחלון למטה מעשרה הוא ולא בעאי סולם, הני מילי בחלון שהיה מן הצד, כלומר בכותל שבין שתי רשויות, אבל באמצע שהוא קרקע העליה לא אלא בעינן סולם קבוע, או דילמא לא שנא היה החלון מן הצד או באמצע, אמ' ליה אינו צריך. סבור מינה ר' אבא דסולם קבוע הוא דאינו צריך, דהא להכי בעא מרב נחמן צריך סולם קבוע, אמ' רב יוסף בר מניומי אמ' רב נחמן אחד סולם קבוע ואחד סולם עראי אינו צריך להעמידו שם, דביתא כמאן דמלי דאמי, ואם רצו מערבין אחד אע"פ שאינו מעמיד שם סולם כלל בין בשעת תשמיש בין שלא בשעת תשמיש.
מתניתין כותל שבין שתי חצרות גבוה עשרה, שהוא מחצה גמורה, ורחב ארבעה, פי' משום סיפא הוא דקתאני ורחב ארבעה, דהא באעי למתנא היו בראשו פירות, אבל מחצה אפי' לא היתה רחבה אלא כל שהוא הויא מחצה, מערבין שנים, שהרי המחצה חלקה ביניהם, ואין מערבין אחד. היו בראשו פירות, אלו עולין מיכאן ואוכלין ואילו עולין מיכאן ואוכלין, ובלבד שלא יורידו למטה, שכיון שרוחב הכותל (ארבע אמות) [ארבעה טפחים] הויא לה רשות אחרת ואינה משתמשת לא עם חצר זו ולא עם חצר זו, לפי' אוסרין אילו על אילו מלהוריד למטה. נפרץ הכותל, שבין השתי חצירות, אם נפרץ עד רוחב עשר אמות, עדיין שתי חצרות הם. שאותה פרצה פתח היא ביניהם כמו שנתבאר, מערבין שנים אם רצו, ואם רצו מערבין אחד, יתר מיכן, פי' ואם היה רוחב הפרצה יתר מעשר, מערבין אחד, לפי שנעשו כדייורין של חצר אחת, ואין מערבין שנים, פי' מפני שנמצאו כאנשי חצר אחת שחלקו את עירובן שלא עלה להם עירוב ואוסרין אילו על אילו. גמרא אין ברוחב הכותל שבין השתי חצירות ארבעה מאי, אמ' רב כיון דלא חשיב למהוי רשות, אלא הרי הוא כמקום פטור, בטיל לגבי תרויהו, ונמצא שאויר שתי רשויות שולטת בו, ואוסרות זו על זו, ולא יזיז בו אפי' כמלא נימא, כלומר לא יטלטל על ראשו כלל.
<h2>דף עז.</h2>
ור' יוחנן אמ' אילו מעלין מיכאן, מחצירן לראש הכותל, ואוכלין, ואלו מעלין מחצירן ואוכלין והוא הדין שמורידין מראש הכותל לחצירות שכיון שאינו חשוב להיות רשות, בטל הוא ליכאן וליכאן, ואקשינן עליה דרב נחמן מיהא דתנן אילו עולין מיכאן ואוכלין ואילו עולין מכאן ואוכלין, דהא עולין תנן מעלין לא, ופריק הכי קאמר יש ברוחבו ארבעה עולין אין מעלין לא, משום דהויה לה רשות בפני עצמה שהיא כרמלית, אין בו ארבעה אפי' מעלין משום דבטילא לגביהו. ואזדא ר' יוחנן לטעמיה, מיהא דרב דימי, פי' אזדא נפקא ליה מלשון מילתא מני אזדא. דכי אתא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמ' ר' יוחנן מקום שאין בו ארבעה על ארבעה, שהוא עומד בין רשות היחיד ורשות הרבים, מותר לבני רשות הרבים ולבני רשות היחיד לכתף עליו, כלומר מותר לזה שברשות הרבים ליטול חפץ מרשות הרבים ולהניח עליו, ומותר לזה שברשות היחיד ליטול חפץ מרשות היחיד ולהניח עליו, והוא שגבוה שלשה דאי פחות משלשה דרסי ליה רבים אמרינן בפרק יציאות השבת, דכדהוי בגובה שלשה הוה ליה מקום פטור, ומקום פטור מותר לו להשתמש עם רשות הרבים ועם רשות היחיד כמו שנתבאר שם. ובלבד שלא יחליפו, חפציהם זה לזה כלומר שלא יוציא זה שברשות הרבים חפצו של זה שברשות היחיד לרשות הרבים ויכניס זה שברשות היחיד חפצו של זה שברשות הרבים לרשות היחיד, דהתם גרסינן [שבת ח' ע"ב] עומד אדם על האסקופה נוטל מן העני ונותן לו. מבעל הבית ונותן לו, ובלבד שלא יטול מזה ויתן לזה, ואם החליפו פטורין הן מקרבן חטאת אבל איסורא דרבנן איכא. הא דקתאני הכא ובלבד שלא יורידו למטה, אוקימנא בפרק כל גגות העיר לקמן [צ"ב ע"א] דהאי למטה לבתים (לבתים), רוצה לומר, אבל לחצר מורידין דקימא לן כר' שמעון דאמ' דגגות חצרות ועובי הכתלים וקרפיפות ומבואות שיש להם לחי וקורה, כלן רשות אחת הן ומטלטלין בכלן מזה לזה כלים ששבתו בתוכן בלי עירוב, כלומר שמותר לו להעלות החפץ מן החצר לגג או לראש הכותל ומראש הכותל לחצר השנייה ומחצר השניה לראש הכותל או לגג או לקרפף או למבוי עד שיעביר החפץ בכל המדינה כלה, אבל כלים ששבתו בבתים אין מטלטלין אותן אלא אם כן עירבו כמו שיתבאר [לקמן פ"ט ע"א]. ודאמרינן הכא ובלבד שלא יחליפו, חפציהם זה לזה, אוקימנא בפרק כיצד משתתפין [לקמן פ"ז ע"ב] דברשויות דאוריתא עסיקינן כגון רשות הרבים ורשות היחיד כדפרישנא, אבל ברשויות דרבנן כגון כותל שבין שתי חצרות שגבוה עשרה ואינו רוחב ארבעה מותר לבני החצר לכתף עליו ולא אמרינן אויר שתי רשויות שולטת בו, וכל שכן בשהיה רחב ארבעה ולהחליף חפציהם זה לזה ולהורידם לחצירות אבל לא להכניסם לבתים, ליכא למימר ששולטת בה רשות אחרת מפני שחלקה רשות לעצמה.
אמר רב נחמן כותל שבין שתי חצרות גבוה עשרה וצדו אחד שוה לארץ, פי' גבוה עשרה טפחים מחצר זו ושוה לקרקע החצר שלמעלה ממנה כגון שהיו בנויין בשפוע ההר, נותנין אותו לבני החצר שהוא שוה לקרקע חצירן אע"פ שהוא רחב ארבעה, משום דהוה להו תשמישו בנחת, והוה ליה לבני החצר שגבוה ממנה עשרה תשמישו בקשה, וכל לזה תשמישו בנחת ולזה תשמישו בקשה נותנין רחבו לזה שתשמישו בנחת, ויהיה חבירו אסור להשתמש בו. אמ' רב נחמן חריץ שבין שתי חצרות עמוק עשרה דהויה ליה מחצה מעילתא, וצדו אחד שוה לארץ, פי' והיה צדו האחד שוה לקרקע חצר שנייה כך כתב הר"ם במז"ל [פ"ג מערובין הט"ו], והר"ש זצ"ל פי' בצדו אחד שוה לארץ שאינו עמוק ממנה עשרה, וכן פי' בכותל שבין שתי חצרות שכל שאינו גבוה עשרה קרי ליה שוה לארץ אמ'. וצריכה לאשמועינן כותל וחריץ, דאי אשמעינן כותל משום דבגובהה משתמשי אינשי, פי' היינו אומרים כיון שדרך בני אדם להשתמש דרך גובה הכתלים, בא להשמיענו שאעפ"כ אין משתמש בו אלא זה ששוה לקרקע חצירו דהויה ליה תשמישו בנחת, אבל חריץ דבעומקו לא משתמשי אינשי אימא לא משתרי לאשתמושי ביה אפ' זה ששוה לקרקע חצירו דתשמישו בקשה הוא, ואי אשמינן חריץ הוה אמינא חריץ הוא דשרי לאשתמושי ביה זה ששוה לקרקע חצירו מפני שאין אדם מתירא לחפצים שדוחק בו שמא יפלו, אבל כותל דבעיתא תשמישתיה מפני שנופלים החפצים שנותנין עליו אימא לא משתרי ביה זה ששוה לקרקע חצירו להשתמש בו, צריכה. ומה שפירשו השני גאונים שמה שכתב הר"ם במז"ל והיה צדו האחד שוה לקרקע שנייה, אינו רוצה לומר שקרקעית החריץ שוה לקרקעית החצר, אלא שהצד הנמוך משפתות החריץ שוה לקרקעית החצר. וגרסינן בפרקא דלקמן [פ"ג ע"ב] לזה בשלשול ולזה בזריקה, אמ' רב שניהם אסורין, כלומר היה כותל שבין שתי חצרות נמוך מחצר העליונה וגבוה מחצר התחתונה שנמצאו בני העליונה משתמשין בעביו על ידי שלשול ובני התחתונה משתמשין על ידי זריקה, שניהם אסורין בו עד שיערבו שניהם עירוב אחד, אבל הא עירבו אין מכניסין לעובי הכותל זה לבתים ואין מוציאין מן הבתים לעביו.
<h2>דף עח:</h2>
מתניתין חריץ שבין שתי חצרות, שמפסיק ביניהם עמוק עשרה טפחים או יותר, ורחב ארבעה לפי שפחות מיכאן נוח לפסעו משפת זו לשפתו האחרת. מערבין שנים, שהרי מחצה עשרה ביניהם, ואין מערבין אחד, ואפי' מלא קש או תבן, אין ממעטין עד שיבטל. ובגמרא מקשינן ותבן לא חייץ, והא אנן תנן מתבן [שבין] שתי חצרות גבוה עשרה מערבין שנים, מכלל דחייץ, ופריק אביי לענין מחצה בין שתי חצרות כלי עלמא לא פליגי דהוי מחצה ואע"פ שעתיד ליטלו, מידי דהוה אעביטין וכלי בהמה דתנן בפרקא קמא [ט"ו ע"ב] שמקיפין בהם, אבל לחוץ אויר החריץ ולשוויה כסתום, אי בטליה בהדיא ואמ' לא שקילנא מיניה בטיל ואי לא לא בטיל. מלא עפר או צרורות מערבין אחד ואין מערבין שנים, פי' לפי שסתם עפר או צרורות בחריץ מבוטלין הן, ונעשו כחצר אחת. נתן עליו נסר, פי' נתן לוח משפתו אל שפתו, שהוא רוחב החריץ, שרחב ארבעה טפחים, וכן שתי גזוזטראות, פי' גזוזטרא בליטות מבנין בכותל שמסתכלין מחלונות בהן או מארובות שעושין בקרקעיתן כגון קורות שיוצאות מן הכותל וקירוי על גבן נקראת גזוזטרא, וכשיהיו רבים נקראין גזוזטראות, וגזוזטרא וכצוצטרה וכסוסטרא אחת הם, תרגום והגזרה ומבניה [יחזקאל מ"א], ובצורתא ובנינא, ונקראין בלשון ישמעאל רואשן, וכן נקראין נמוכן דראבזין. זו כנגד זו, פי' אחת יוצא מכותל זה ואחרת יוצאה מכותל שכנגדו, ורשות הרבים עוברת ביניהם, אם הושיט לוח שהוא רחב ארבעה טפחים מזו לזו כנסר שנתן על רוחב החצר מערבין שנים אם רצו, ואם רצו מערבין אחד, פחות מיכן, פי' ואם היה הנסר פחות מארבע טפחים רוחב, מערבין שנים ואין מערבין אחד, שהמחצה עדיין במקומה עומדת.
<h2>דף עט.</h2>
גמרא אמ' רבא לא שאנו, דבעינן ברוחב הנסר ארבעה, אלא שנתן ארכו של נסר לרחבו של חריץ, דארבעה הוא דמשוי ליה כפתח, אבל נתן ארכו של נסר לארכו של חריץ, כלומר שהושיטו באורך כל החריץ, אפי' אין ברחבו של נסר אלא משהוא, מערבין אחד, ואין מערבין שנים, שכל מה שממעט (מארבעה) של רוחב החריץ מארבעה ואפי' היה קנה וכיוצא בו מערבין אחד מפני שאין שם מחצה כלל.
פיסקה וכן שתי גזוזטראות וכו', אמ' רבא הא דתנן וכן שתי גזוזטראות זו כנגד זו מותר, אבל זו שלא כנגד זו, כגון שהיתה גזוזטרא של חצר יוצא מכותל מזרח סמוך לדרום ושל חצר אחרת יוצא מכותל מערב סמוך לצפון כגון זו."Z)9"
לא אמרן שאין מערבין אחד, אפי' נתן עליו נסר, אלא כשיש ביניהם שלשה טפחים, שהרי בנותן הנסר מזו לזו באלכסון הוי ואין דרך הפתח להיותו כזה דפיתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי. אבל אין ביניהם שלשה טפחים גזוזטרה (עמוקה) [עקומה] היא, דכל פחות משלשה כלבוד דאמי, ומערבין עירוב אחד אם רצו בלא נסר כלל דהויה לה גזוזטרא אחת.
מתניתין מתבן שבין שתי חצירות פי' גדיש של תבן שהיה מפסיק בין שתי חצירות. גבוה עשרה טפחים, מערבין שנים ואין מערבין אחד, שהמחצה חלקה ביניהם ואע"פ שהוא של תבן. אילו מאכילין מיכאן, התבן לבהמתם, ואילו מאכילין מיכאן, ולא חישינן שמא ימעט התבן מי' ותהא רשות אחת ואסורין הן לטלטל בלא עירוב, משום דאוקימנא בפרק כל גגות העיר [צ"ג ע"ב] שהדייורין הבאין בשבת אינן אוסרין, ובכותל שבין שתי חצרות שנפל בשבת אוקימנא התם כשמואל דאמ' זה מטלטל עד עיקר המחצה וזה מטלטל עד עיקר המחצה, דהואיל והן מותרין לטלטל באותה שבת לא יאסרו מטלטל בה כשהיו, ואמרינן נמי התם עירב דרך הפתח ונסתם הפתח עירב דרך חלון ונסתם החלון מותרין לטלטל כל אותה שבת ששבת שהותרה מקצתה הותרה כולה. נתמעט התבן מעשרה טפחים, על פני כל החצר או במשך עשר אמות ומשהוא דנפק ליה מתורת פתח, מערבין אחד ואין מערבין שנים.
גמרא אמר רב הונא ובלבד שלא יתן התבן בידים לתוך קופתו ויאכיל לבהמתו, משום דמוקצה הוא למחצה ולא להאכיל. ואקשינן ואוקומה על גבי מוקצה בשבת שרי הוא, והאמ' רב יהדה אמ' רב חנינה מעמיד אדם את בהמתו על גבי עשבים המחוברין לקרקע בשבת, ואין אנו חוששין שמא יחתוך בידים ויתן לה, דהא חמיר עליה איסור שבת, ואין מעמיד אדם את בהמתו על גבי מוקצה, משום דקיל איסוריה דרבנן הוא וחוששין אנו שמא יקח בידו ויתן לה. ופרקינן דהאי דקתאני אילו מאכילין מיכאן ואילו מאכילין מיכאן, לאו להעמידה על המוקצה קתאני, אלא דקאיי לה באפה, כלומר שעומד בפניה כדי שתחזיר פניה לצד שיש בו התבן ותלך מחמת עצמה ותאכל ממנו.
<h2>דף עט:</h2>
מתניתין כיצד משתתפין במבוי, כדי שיותרו לטלטל בו כלם ויהיו מותרין להוציא מהבתים לחצירות ומהחצירות למבוי ומחצר זו לחצר זו ותהיה יד כלם שוה במבוי ובחצרות ובבתים ואע"פ שהבתים רשויות חלוקין הן לכל אחד ואחד. מניח את החבית, והוא הכלי שבו השיתוף, ואומר הרי זו לכל בני המבוי, כלומר אם רצה לזכות להם משלו, לוקח מזון שתי סעודות ומניחו בכלי, ואומר הרי זה לכל בני המבוי, ואינו צריך לגבותו מכל אחד מבני המבוי. ומזכה להם, פי' ואחר שנותן את העירוב בכלי, אומר לאחר זכה בחבית זו שנתתיה במתנה משלי לכל בני המבוי, ואחר שיזכה בה זה וימשכנה ותעשה ברשותו ויאמר זכיתי להם, חוזר זה ומברך ברוך אתה י"י אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב, ואומר בזה השיתוף יהא מותר לכל בני המבוי להוציא ולהכניס מהחצירות למבוי ומהמבוי לחצירות בשבת. ומזכה להם על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העברים, פי' אמרינן בגמרא דפרק האומר התקבל גט זה לאשתי, האי שפחה היכי דמיא אי דאיתיא שתי שערות מי בעי גיביה, והא קימא לן דיוצאה מרשות האדון, ופשטינן אלא לאו אתיא שתי שערות אפי' הכי מזכה הוא על ידה דשתופי מבואות דרבנן הם, ואע"ג דאמרינן דכל מה דתיקון רבנן כעין דאוריתא תיקון, הני מילי במידי דאית ליה עיקר מדאוריתא אבל הני גבי שיתוף עיקר מילתא מדרבנן. וקימא לן [ערכין כ"ט ע"א] דאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. ועל ידי אשתו, ולא אמרינן הכא דיד אשה כיד בעלה, ואע"ג דאוקמה רבא בסוף נדרים [פ"ח ע"ב] בשיש לה חצר באותו מבוי עסיקינן דמגו דזכיא לנפשה זכיא לאחריני, ליתא לההיא אוקמתא, משום דאתיא אליבא דר' מאיר דאמ' אין קנין לאשה בלא בעלה וליתה לדר' מאיר. אבל לא על ידי בנו ובתו הקטנים, פי' אוקימתא התם [גיטין ס"ד ע"ב] דאע"ג שהקטן זוכה לאחרים בדבר שהוא מדברי סופרים, ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידן כידו, ונמצא שלא יצאת אותה מתנה מרשותו.
גרסינן בסוכה בתחלת פרק ראשון [ג' ע"א] בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המזוזה, דכתיב [דברים ו'] על מזוזות ביתיך, והאי לאו בית הוא. ואם יש בו לרבע ארבע אמות על ארבע אמות בשוה אע"פ שהוא עגול או בעל חמש זויות, ואין צריך לומר שאם היה ארכו יתר על רחבו הואיל ויש בו כדי לרבע ארבע אמות על ארבע אמות חייב במזוזה. ומן המעקה, כדכתיב [דברים כ"ב] כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגיך פי' מעקה בנין סביב הגג גבוה עשרה טפחים, וצריך שתהא המחצה חזקה כדי שישען אדם עליה ולא תפול. ובית דירה הוא שחייב במעקה, אבל בית האוצרות ובית הבקר וכיוצא בהן אין זקוק לו. ואמר הר"ם במז"ל [סה"מ ל"ת רצ"ח] וכבר נתבארו דיני מצוה זו בתחלת מסכת שקלים ירושלמי [מ"א], ובמקומות מסדר נזיקין. ואינו מטמא בנגעים, פי' כדכתיב [ויקרא י"ד] ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית, אלמא בית בעינן, ותנן בנגעים בתחלת פרק כל הבתים [פי"ב מ"א] בית עגול בית טריגון פי' טריגון בית שיש לו שלשה כתלים, בית בנוי בספינה או באסדה, פי' אסדה קורות מורכבות זו על זו שתי וערב חבילות גדולות כשירצו להוליכן בים או בנהר קושרין עליהן נס ומוליך אותם הרוח למקום שירצו, רפסודות על ים יפו [דה"י ב' ב'] הם דוברות שזכר בספר מלכים [א' ה']. ירושלמי [ברכות פ"ד ה"ה] היא אסדה היא רפסודות, אינו מטמא בנגעים, ואם היה מרובע אפי' על ארבעה עמודים מטמא, ירושלם וחוצה לארץ אין מיטמאין בנגעים, שנ' [ויקרא י"ד] ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, וירושלם לא נתחלקה לשבטים כמו שנתבאר במגלה בפרק בני העיר [כ"ו ע"א], ובתי הגוים שבארץ ישראל אין מטמאין בנגעים, ושאר כל הבתים שבארץ ישראל מיטמאין. ואינו נחלט בבתי ערי חומה, דכתיב [ויקרא כ"ה] ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה, כלומר ומי שמכרו בעיר המוקפת חומה, אינו נמכר לצמיתות אחר שנה כשאר בתי ערי חומה, שאין המוכר [יכול] לגאול את הבית שמכר כי אם עד שנים עשר חדש בלבד מיום שמכר, ואם הגיע שנים עשר חדש ולא גאל הרי זה נחלט ביד הלוקח או ביד מי שנתן לו במתנה, דכתיב [ויקרא כ"ה] ואם לא יגאל עד מלאות לו שנה תמימה וקם הבית אשר בעיר אשר לו חומה לצמיתות לקונה אותו לדורותיו לא יצא ביובל. ויש לו לגאול אפי' ביום שמכר, וכשרוצה לפדות נותן כל הדמים שלקח ואינו גורע ללוקח כלום שאין כאן משום רבית. ואין הקרובין של מוכר פודין אותו, ויש למוכר למכור מנכסיו וליתן לו. אבל לא ילוה ויגאל, ולא יגאל לחצאין כמו שנתבאר בערכין בפרק האומר שדה [ל"א ע"א], ובפרק האשה נקנית [קדושין כ"א ע"א]. ואין חוזרין עליו מעורכי המלחמה, פי' שרוצה מחנה ישראל לערוך מלחמה עם האויבים שהיא מלחמת מצוה, והיא מלחמת השבעה עממים ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מצר שבא עליהם, או מלחמת הרשות שהיא המלחמה שנלחמים עם שאר העמים, שממנין כהן לדבר אל העם בשעת המלחמה ומושחין אותו בשמן המשחה וזה הוא הנקרא משוח מלחמה. ושני פעמים מדבר משוח מלחמה אל העם, אחת בעת שיוצאין קודם שיערכו מלחמה, ואחת בעת שעורכין המערכות והם קרובים להלחם שעומד משוח מלחמה במקום גבוה וכל המערכות לפניו ואומר להם בלשון הקדש שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אל ירך לבבכם וגו' כי י"י אלקיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם, עד כאן משוח מלחמה אומר וכהן אחר תחתיו משמיע לכל העם קול רם. ואחר כך אומר משוח מלחמה מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו וגו'. ומי האיש אשר אירס אשה, עד כאן משוח מלחמה מדבר והשוטר משמיע לכל העם בקול רם, ואחר כך מדבר השוטר מעצמו ואומר מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו וגו', ושוטר אחר משמיע לכל העם. בד"א שמחזירים אנשים אילו מערכי המלחמה במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפי' חתן מחדרו וכלה מחופתה. (וכשלא יהיה) [וכשיהיה] בבית זה שבנה או שלקח או שנתן לו במתנה או שירש, ארבע אמות על ארבע אמות אפי' היה בית הבקר או בית העצים או בית האוצרות הואיל וראוי לדירה חוזר עליו כמו שנתבאר בפרק משוח מלחמה בסוטה [מ"ג ע"א].
ואין מערבין בו, פי' ואינו צריך ליתן את הפת בעירוב עם אנשי החצר לפי שהוא כחצר, ואין משתתפין בו, שכל חצר פתוחה לחצר במבוי ואין בית אחר פתוח לה אינה צריכה ליתן בשיתוף, דקימא לן דחצר ומבוי שיש לו לחי וקורה רשות אחד הן כמו שביארנו. ואין מניחין בו עירוב, כשגובין אותו מאנשי החצר, דקימא לן [לקמן פ"ה ע"ב] דעירוב חצרות אין מניחין אותו אלא בבית שבחצר, אפי' היה בית התבן או בית הבקר או בית האוצר, אבל אין מניחין אותו בחצר, והאי בית כיון דלא חאזי לדירה חצר הוא, ואין עושין אותו עיבור בין שתי עיירות, פי' שתי עיירות שהיו סמוכות זו לזו וזה הבית ביניהם, ואין מאותו הבית לעיר זו כי אם שבעים אמה ושירים וממנו לעיר השניה שבעים אמה ושירים, אינו מתעבר עמהם לעשותן כאחת ולצרפן ולמדוד התחום מחוצה להם שהרי יש בין השתי עיירות יתר משיעור שתי קרפפות, וכיון שאין זה הבית חשוב כדי לצרפם נמצא כאלו אינו שם. ואין האחין והשותפין חולקין בו, פי' אין בו דין חלוקה בחצרות הכפרים אמרנו שם, כלומר שאם היו בחצר שלשה בתים ובאו שני אחים שירשו אותה או השני שותפין שקנו אותה בשותפות לחלוק את החצר, ונטל אחד מהן בחלקו הבית הגדול שבחצר והאחר נטל בחלקו הבית האחר שיש בו שיעור בית וזה הבית הקטן כנגד אותו הבית שהוא גדול שנטל חבירו, כשבאין לחלוק את החצר כדתנן בפרק השותפין [ב"ב י"א ע"א] אין חולקין את החצר עד שיהא בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה, ואמר ר' יוסי אמ' ר' יוחנן ארבע אמות שאמרו שנותנין לכל בית ובית בחצר חוץ מארבע אמות שנותנין לכל בית ובית כנגד פתחו לפרק בהן משאו, לפי שדרך בני אדם שנכנסין לחצר ופורקין משאם לפני פתחיהם, הבית הזה שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אין לו דין חלוקה ליטול בחצר ארבע אמות שהרי לסתירה הוא עומד ולא לדירה וכן יש דין חלוקה בחצר כשהוא ראוי לדירה שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות. מאי טעמא הנך כולהו בית כתיב בהו, כדפרישנא, והאי עירוב דאין מניחין בו עירוב חצרות, אבל שיתוף מבוי מניחין בו דלא גרע מחצר שהרי אינו מקורה ומניחין במילוסה שהוא רווחה של חצר את השיתוף שאינו אלא לצרף את החצרות, ואע"ג דלא מקום דירה הוא, קימא לן דמבוי לחצרות כחצר לבתים, הולכך סאגי ליה לשיתוף אפי' באוירה של חצר, ואין עושין אותו עיבור בין שתי עייר' דאפי' כבורגנין שעושין חוץ לעיר לדור שם או שבונין לישב שם שומר העיר, לא משוינן, מאי טעמא בורגנין חאזי למילתיהו, פי' ראוין הם לדירה שהוא דבר שנעשה לו, והאי לא חאזי למילתיה שהיא הדירה, שכל בית אינו עשוי אלא לדירת קבע.
גמרא אמ' רב יהודה חבית של שתופי מבואות צריך להגביהה מן הקרקע טפח, כדי שתהא ניכרת שהוא של שיתוף ולא תתחלף להם באחרת שאינה של שיתוף. אמ' רבה הני תרי מילי סאבי דפום בדיתא אמרינהי, פי' סאבי דפום בדיתא רב יהודה וישיבתו כמו שנתבאר סוף פרק ראשון [דסנהדרין י"ז ע"ב]. חדא הא, ואידך המקדש על היין בשבתות וימים טובים, אם טעם מלא לוגמיו יצא, פי' לוגמיו פיו, ואסקנא בפרק יום הכפורים ולא מלא לוגמיו ממש אלא כדי שיסלקינו לצד אחד ויראה לחיו בולט. ושיעור זה הוא באדם בינוני פחות מרביעית, שרובו של דבר ככולו הוא, שהרי בפסח שחייב אדם בארבעה כוסות אם שתה רוב כל אחד מהן יצא, והכוס מחזיק רביעית הוא כמו שנתבאר שם.
<h2>דף פ.</h2>
אמ' רב נחמן נקטינן כלומר קבלה היא בידינו מרבותינו אחד עירובי תחומין ואחד שיתופי מבואות צריך לזכות על ידי אחר למערבין או למשתתפין כמו שביארנו, ואע"ג דלא תנן זכייה כי אם בשיתופי מבואות, הוא הדין לעירובי תחומין, ואין צריך לומר לעירובי חצרות שהוא חמור שהרי אינו אלא בפת. באעי רב נחמן עירובי תבשילין צריך המערב משלו לכל בני העיר לזכות להם או לא, אמ' רב יוסף מאי תבעי ליה, כלומר למה ישאל רב נחמן על זה הא אמר שמואל צריך לזכות.
ההוא טורזינא, פי' גוי שומר כלי זיין העשויין לשמירת העיר, דהוה בשיבובתיה פי' שהיה בשכונתו של ר' זירא במבוי, אמרו ליה בני המבוי אוגר לן רשותך במבוי, לא אוגר להו, אתו לקמיה דר' זירא אשתו של אדם מערבת לו שלא מדעתו, ואוקימנא בגמרא בדלא אסר, כלומר כשלא היה בעלה אוסר על שכיניו, אבל כשהיה בעלה אוסר על שכניו אפי' היה רגיל להשתתף עם שכיניו אינה מערבת עליו ואינה משתתפת עליו אלא מדעתו, וכיצר אוסר כגון שיאמר איני מערב עמכם או איני משתתף עמכם, והם הכי אשתו של גוי משכרת שלא מדעתו, ואע"פ שאינו רוצה לשכור.
אמר שמואל אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף במבוי ולא נשתתף, כלומר ואינו רוצה להשתתף עמהם שהרי אוסר עליהם, בני מבוי נכנסין לביתו ונוטלין ממנו השיתוף בעל כרחו, שכיון שאין בדעתו אלא לאסור עליהם שהרי הורגל להשתתף עמהם קנו להם שתופו בעל כרחו, ובגמרא מוכח כשאינו רגיל להשתתף עמהן שאין נכנסין לביתו ליטול ממנו שיתופו, והר"ם במז"ל [פ"ה מערובין ה"ב] כתב שכופין אותו, ויש נוסחאות מהלכותיו שכתוב בהן מטעין אותו, כלומר אומרין לו השתתף עמנו ונעשה לך כך וכך או נתן לך כך וכך ואחר שישתתף עמהם נמצא שהורגל להשתתף עמהם ונוטלין ממנו בעל כרחו, ומה שהתנו עמו אינם חייבין בו, והדין האמת עם הנוסחאות שכתוב בהן כופין אותו וזה הוא שכ' הגאון דקימא לן דזה נהנה וזה לא חיסר כופין על מדת סדום, שלפי אותן נוסחאות שכתוב בהן מטעין אין אתה יכול לומר שכופין.
<h2>דף פ:</h2>
מתניתין נתמעט האוכל, שנשתתפו בו בני המבוי משיעורו כמו שנתבאר לפנינו, אם רצה אחד מבני המבוי להוסיף עליו משלו, מוסיף ומזכה ואינו צריך להודיע, לבני החצר שפתוחה לשני מבואות, אם היא רוצה להשתמש עם בני מבוי זה שנשתתפה בו או עם בני מבוי השני שלא נשתתפה עמהם, שהרי מתחלה נתרצו ונשתתפו במבוי זה נתוספו עליהן, פי' ואם נתוספו בחצר זו דייורין, מסויף משלו ומזכה, להן על ידי אחר, וצריך להודיע לדייורין שנותוספו אם רוצים להשתתף עם מבוי זה או אין רוצין להשתתף אלא עם השני, גמרא סוגיא דשמעתתא אם האוכל מין אחד אפי' כלה אותו חמין עושה שיתוף אחר, ומזכה, ואינו צריך להודיע, ואם היה השיתוף של חצר ושל מבוי שנשתתפה עמו משני מינין ונתמעט מוסיף עליו ומזכה ואינו צריך להודיע, ואם כלה, הואיל ושני מינין הוא צריך להודיע, ואוקימנא לקמן בחצר שפתוחה לשני מבואות עסיקינן, שמתוך שאתה מתירה להשתמש במבוי זה בשיתוף שעשית לה, אתה אוסרה במבוי האחר, והויא לה חובה, ואין חבין לאדם שלא בפניו, אבל בחצר של מבוי אחד, מזכה מתחלה ואינו צריך להודיע, מאי טעמא דזכות הוא לו, אותו שיתוף שהרי מתירו במבוי, וזכין שלא בפניו. ואם נתוספו הדייורין בחצר זו שפתוחה לשני מבואות אע"פ שהשתוף שלם צריך להודיע לדייורין שנתוספו ולזכות להם. וגרסינן בפרק מי שהוציאוהו גוים אמ' שמואל חצר שבין שני מבואות עירבה עם שניהם מותרת עם שניהם והם מותרין עמה, וב' המבואות אסורין זע"ז כדין שלש חצרות שפתוחות זל"ז ופתוחות לרשות הרבים ועירבו השתים עם האמצעית שהיא מותרת עמהן והן מותרות עמה ושתים החיצונות אסורות זו עם זו. לא עירבה חצר זו עם השני מבואות שפתוחה להם אוסרת על שניהם. היתה באחד רגילה לערב עמו ובאחד אינה רגילה, זה שרגילה בו אסור וזה שאינה רגילה בו מותר. אמ' שמואל אם עירבה עם זה שאינה רגילה בו הותר רגיל לעצמו. ואמ' שמואל אם עירב רגיל לעצמו וזה שאינה רגילה בו לא עירב והיא עצמה לא עירבה, דוחין אותה אצל זה שאינה רגילה בו הואיל והוא לא עירב והיא לא עירבה, כדי שלא תאסור על מבוי זה שעירב לעצמו, דקימא לן שכופין על מדת סדום.
מתניתין כמה הוא שיעורו, של שתוף שצריכין למבוי, בזמן שהן מרובין, מזון שתי סעודות לכלן, בזמן שהן מועטין כגרוגרת לכל אחד ואחד, להוצאת שבת לכל אחד ואחד, פי' כשיעור שמתחייב עליו המוציא אוכלין בשבת שהוא כגרוגרת כמו שנתבאר בפרק כלל גדול [שבת ע"ו ע"ב] הוא שאנו צריכין בשיתוף לכל אחד ואחד כשהיו מועטין. אמר ר' יוסי בד"א, שצריכין שתי סעודות בזמן שהן מרובין וכגרוגרת לכל אחד ואחד בזמן שהן מועטין, בתחלת קיבוץ העירוב, שצריכין שיעור שלם, אבל בשירי העירוב, כלומר אבל אם נתמעט העירוב ולא נשאר ממנו אלא כל שהוא, מתיר ואין צריך להוסיף עליו, לא אמרו לערב בחצרות, כשנשתתפו במבוי, אלא כדי שלא לשכח את התינוקות, ונמצאת תורת העירוב משתכחת מהדורות הבאים, הולכך אפי' לא נשאר מהשיתוף אלא כל שהוא מתיר, ואין הלכה כר' יוסי בשירי העירוב.
גמרא וכמה הן מרובין, אמר רב יהודה אמ' שמואל משמונה עשר בני אדם ואילך, כלומר ולמעלה, ושאלנו מאי שנא שמנה עשר דנקט, והישבנו אמ' רב יצחק בריה דרב יהודה לדידי מפרשא לי מיניה דאבא דלקולא קתני, כל שאלו מחלקן לשמונה עשר גרוגרת על אותן בני אדם, ואין מגעת כגרוגרת לכל אחד ואחד מהן, הן הן מרובין, וסגיא להו בשתי סעודות, ואי לא, פי' שאין מנינם רב כמנין גרוגרות של שתי סעודות, הן הן מועטין, וכגרוגרת לכל חד וחד סאגי ולא באעו שתי סעודות. ואגב אורחיה, דרב יהודה דנקט בפירושא דמתניתין שמונה עשר בני אדם, קא משמע לן דשתי סעודות הויאן שמנה עשר גרוגרות, ומשום הכי נקט חושבנא לאשמועינן לשיעורא דשתי סעודות.
מתניתין בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח, פי' אע"ג דתנן בפירקא תליתאה [לעיל כ"ו ע"ב] בכל מערבין ומשתתפין, התם מיירי בתחומין ומודה ר' יהושע, והכא מיירי בחצרות ופליג ר' יהושע. והכי קאמר בכל מיני פת מערבין בחצרות בין פרוסה בין שלימה, ומשתתפין במבוי בכל מילי חוץ מן המים ומן המלח. דברי ר' אליעזר. ר' יהושע אומר בעירובי חצרות, ככר שלם הוא דהוי עירוב, אפי' מאפה סאה, פי' אפי' אפה ככר מסאה קמח ונטל ממנה מעט דשויה פרוסה אין מערבין בה. ככר כאיסר והוא שלם מערבין בו, אע"פ שהוא קטן ביותר.
<h2>דף פא.</h2>
גמרא ת"ר בכל מערבין עירובי תחומין ובכל משתתפין שיתופי מבואות, ולא אמרו לערב בפת אלא עירובי חצרות בלבד, וסוגיין כר' יהושע וכו'. מאי טעמא דאין מערבין בפרוסה משום איבה, פי' איבת השכינים שמא יאמר זה אני נתתי שלימה ואתה פרוסה, ואפילו נתנו כלם פרוסות אין מערבין בהן שמא יחזור הדבר לקלקולו, כלומ' שמא יחזרו לערב זה בשלימה וזה בפרוסה ותיפול איבה. ירושלמי [פ"ז ה"ט] ומפני מה אמרו מערבין בחצרות מפני דרכי שלום, ומעשה באשה אחת שהיתה דבובה עם חברתה, כלומ' שהיתה ביניהם איבה, תרגום [בראשית ג'] ואיבה אשית, ודבבי אשוי, ושלחה עירובה ביד בנה, לערב עם חברתה השנואה לה, ונסתיה, פי' וקבלה התינוק כמו ונסבתיה, שכן דרך לשון ארמי לגרוע קצת מאותיות של קצת המלות. וגפפתיה, פי' וחבקה אותו, תרגום [בראשית כ"ט] ויחבק לו, וגפף ליה. ונשקתיה, אתא אמ' לה לאימיה, שקבלה אותו וחיבקתו, אמרה הכין רחמא לי, ואנא סניא לה, מתוך כך עשו שלום ביניהם, הדא הוא דכתיב [משלי ג'] וכל נתיבותיה שלום.
מתניתין נותן אדם מעה לחנוני, שמוכר יין או שמן שדר עמו במבוי, או לנחתום שמוכר ככרות, כדי שיזכה לו בעירוב, ואומר לו כשיבואו לקנות ממך יין או פת לעירוב תן לי במעה זו יין או פת וזכה לי במה שתקנה לי על ידי אחר, ואע"פ שלא משך הוא בעצמו מה שקנה מהחנוני או מהנחתום, דברי ר' אליעזר, פי' דסבר ר' אליעזר כיון שקנה ליה מן התורה דהא קימא לן דבר תורה מעות קונות ולא אמרו שהמשיכה היא שקונה אלא שמא יבוא המוכר לפשוע ויאבד מה שמכר ללוקח כגון שיאמר לו אם לקח ממנו חטים ואבדו נשרפו חיטיך בעליה. דזכו לו מעותיו בעירוב כיון שקנה מן התורה. וחכמים אומ' לא זכו לו מעותיו, שלא נגמרה מכירה עד שנמשוך כתקנת מכירת המטלטלין כיון שאמר לו זכה לי.
<h2>דף פא:</h2>
ומודים, חכמים לר' אליעזר בשאר כל אדם, שאינו לא חנוני ולא נחתום אלא בעל הבית, שאע"פ שאמ' לו זכה לי שקנה עירוב, שאין מערבין לאדם אלא מדעתו, וגבי חנוני שאמר לו זכה לי לא סמך עליו שיהיה שלוחו, וכיון שהמעות אינן קונות לא סמכה דעתו בנתינת המעה לחנוני או לנחתום ונמצא שמערבין לו שלא מדעתו. אמ' ר' יהודה בד"א בעירובי תחומין היא שאין מערבין לאדם אלא מדעתו לפי שהוא חוב לו שהרי כשאתה מערב לו לרוח מזרח והוא רוצה לרוח מערב נמצאת מפסידו לרוח מערב. אבל בעירובי חצרות ושיתופי מבואות, מערבין לאדם לדעתו ושלא לדעתו, לפי שזכות הוא כדי שימצא לטלטל, אלא חצר הפתוחה לשני מבואות הוא שאין מערבין לה אלא מדעתה כמו שביארנו [לעיל פ' ע"ב], שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו. גמרא ומודים חכמים בשאר כל אדם שזכו לו מעותיו, ואפי' אמר זכה לי. ושאלנו מאן שאר כל אדם, והישבנו אמ' רב בעל הבית, שכיון שאינו רגיל למכור ככרות לא נתכוון זה אלא לעשותו שליח ונעשה כאומר לו ערב לי. ולא שאנו בנחתום דלא קנה עירוב, אלא בדאמר ליה זכה לי, דאפי' זכה לו לא קנה בין בעירובי חצירות בין בשתופי מבואות לפי שלא משך, וכל שכן בעירובי תחומין שאין מערבין לו לאדם אלא מדעתו. אבל אמר ליה לנחתום ערב לי במעה זו וערב לו, קנה, משום דשליחא שוייה, ואמרינן בפרק מערבין חזקת שליח עושה שליחותו. ולא שאנו בדאמר ליה זכה דלא קנה אלא בשנתן לנחתום מעה, משום דאין מטבע נעשה חליפין כדאוקימנא בפרק הזהב [ב"מ מ"ה ע"ב], אבל כלי נעשה חליפין, דהא כלים כפירות נעשין חליפין שכל המטלטלין קונין זה את זה.
פיסקה אמ' ר' יהודה בד"א בעירובי תחומין. אמ' רב יהודה אמ' שמואל הלכה כר' יהודה וכו'. אמר ליה רב חנא בגדתאה לרב יהודה הא דאמ' שמואל הלכה כר' יהודה, אפילו במבוי שניטלה קורתו או לחיו, בשבת שמותרין בני מבוי באותה שבת לטלטל בעירובין, כדאפליגו בהדי ר' יוסי בפרק כל גגות [צ"ד ע"א], אמ' ליה, כל היכא דאיירי בקניית העירוב אמרתי לך הלכה כר' יהודה, ולא במחיצות, דבעירוב הוא דאמרינן הואיל והותרה מקצת שבת הותרה כלה, כגון שתי חצרות שעירבו דרך פתח שביניהם או דרך חלון ונסתם הפתח או החלון בשבת, שמותרת כל אחת לעצמה, אבל במחצות שמבטלות המבוי מלעשות רשות היחיד, לא אמרינן הואיל והותרה מקצת שבת הותרה כלה, וכן הלכה. אמ' ר' יהושע בן לוי כל מקום ששנה ר' יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים, והלכה כדבריו. ור' יוחנן אמ' כשאומר אימתי לפרש הוא והלכה, וכשאומר בד"א לחלוק, ואין הלכה כדבריו והלכה כר' יהושע בן לוי.
<h2>דף פב.</h2>
כיצד משתתפין בתחומין מניח את החבית, פי' אם עשה אחד עירוב משלו על ידי כולן, עושה שיעור שתי סעודות לכל אחד ואחד או לפתן שדרך בני אדם לאכל בו מזון שתי סעודות כמו שנתבאר בפרק בכל מערבין [כ"ט ע"ב] ונותנן בכלי אחד כגון חבית וכיוצא בה, ומזכה להם על ידי אחר כמו שנתבאר [לעיל פ' ע"א] ואומר לזה שמזכה על ידו הרי זו לכל בני עירי ומוליכו למקום שמניחו שם ומברך על מצות עירוב, ואומר בזה השתוף יהא מותר לכל בני עירי שילכו למקום פלוני. לכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה. ואם לא בירך ולא אמ' כלום הואיל וגמר בלבו להקנותם שביתה במקום שהניח בו את העירוב הרי זה עירוב כמו שנתבאר בפרק רביעי [נ' ע"ב]. כל שקיבל עליו מבעוד יום מותר, פי' בגמרא מתמיהינן שמעת מינה אפי' בדרבנן בכי האי גונא אין ברירה דהא כל מי שקיבל עליו מבעוד יום קתאני, דאי יש ברירה בדרבנן אע"ג דלא הוברר השתא תיגלי' מילתא למפרע למחר כדאזיל ליה דמבעוד יום הוה ניחא ליה, ותירץ רב אשי הודיעוהו ולא הודיעוהו קתאני, כלומר האי דקתני כל מי שקיבל עליו מבעוד יום כל שהודיעוהו מבעוד יום הוא שאם הודיעוהו מבעוד יום אע"פ שלא נתרצה אלא משחשכה אמרינן הוברר הדבר שקודם זמן העירוב דעתו לכך, אבל אם לא הודיעוהו אלא משחשכה אסור דמאי ברירה איכא הא לא הוה ידע דאיכא עירובא דנימא דעתי' עילויה ועירובא בשבתא לא עבדינן שאין [מערבין] משתחשך.
גמרא אמ' רב יוסף אין מערבין אלא לדבר מצוה, ושאלנו מאי קא משמע לן מיהא דרב יוסף דהא תנינא לכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה, דהינו גמילות חסדים, והשבנו אשמעינן רב יוסף דאיכא למימר מהו דתימא אורחא דמילתא קתאני, שכן דרך בני אדם ללכת לבית האבל או לבית המשתה ולאו משום דבר מצוה תנינהו, קא משמע לן לדבר מצוה דוקא, הוא שמערבין לכתחלה, ואם עירב לדבר הרשות הרי זה עירוב. אמ' רב אסי קטן בן שש שנים או פחות, יוצא בעירוב שעירבה אמו לעצמה, ואין צריך להניח לו גם הוא מזון שתי סעודות, דמסתמא דעתא עלויה וכיון דלא סגיא ליה בלא אימיה הוה ליה כי גופה ומוליכתו עמה. יש מי שאומר ודוקא בדליתיה לאב במתא הוא שיוצא בעירוב אמו אבל בדאיתיה לאבוה במתא, והתינוק נכנס יוצא עמו, מבן ארבעה שנים ולמעלה אינו יוצא בעירו' אמו דהא אינו צריך לאמו, ואני אומר בין דליתיה במתא בין דאיתיה יוצא בעירוב אמו, דאי מצינן למימר ודוקא בדליתיה במתא נמצא שנתנו דברינו לשיעורין.
<h2>דף פב:</h2>
ת"ר מערב אדם, עירובי תחומין. על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן בין שלא מדעתן, ובגמרא אמרינן וכלן שעירבו ועירב רבן עליהם יוצאין בשל רבן. אבל אינו מערב לא על ידי בנו ובתו הגדולים ולא על ידי עבדו ושפחתו העברים ולא על ידי אשתו אלא מדעתן, ואע"פ שאוכלין על שלחנו, ואם עירב עליהם ושמעו ושתקו ולא מיחו יוצאין בעירובו. עירב על אחד מהן ועירבו הם לעצמם אין לך מחאה גדולה מזו ואין יוצאין אלא בעירוב עצמן.
מתניתין וכמה הוא שיעורו, של עירוב תחומין. מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד מזונו לחול אבל לא לשבת דברי ר' מאיר, פי' ר' מאיר סבר דבשבת אכיל איניש טפי ממאי דאכיל בחול משום דבסים תבשילא, פ' כיון שמתקנין לשבת תבשיל יפה נמצא שהוא מתוק ואדם אוכל ממנו הרבה, דאמרי אינשי רווחא לבסימא שכיח, כלומר ימצא התבשיל המתוק ואפי' בבטן המליאה. ר' יהודה אומר מזונו לשבת אבל לא לחול, פי' ר' יהודה סבר כיון שאוכל בשבת מפירות ויין שהתקין לו אינו מרבה לאכול בכל סעודה וסעודה כבחול. וזה וזה מתכונין להקל, בשיעור השתי סעודות שצריך לעירוב כמו שנתבאר. ר' יוחנן בן ברוקא אומ' ככר בפונדיון מארבע סיאין בסלע, פי' ככר הלקוח מן הנחתום בפונדיון שהוא חצי מעה, ומשקל הפונדיון הוא שמונה שעורות כשיהיו החטין נמכרין ארבע סאין בסלע, והסלע שמונה וארבעים פונדיון הוא, שהסלע ארבעה דינרין הוא, והדינר שש מעין, והמעה שני פונדיונין, והסאה היא ששת קבין, נמצא שעולין הארבעה סאין ארבעה ועשרים קב, ולפי חשבון זה יהיה הככר שמחצי קב בפונדיון, והחצי קב לר' יוחנן הוא שתי סעודות ושיעורו שתים עשרה בצים שהקב ארבעה לוגין הוא והלוג ששה בצים. ר' שמעון אומר שתי ידות לככר משלש לקב, פי' ר' שמעון ממעט בשיעור ואמ' שני שלישי הככר הנעשה משליש הקב הוי שיעור שתי סעודות, שתשע סעודות יש בקב יהיה שיעור השתי סעודות לר' שמעון חמש בצים ושליש ביצה.
חציה לבית המנוגע, פי' חצי ככר זו ששער בה ר' יוחנן שהוא שלש ביצים למי ששהה בבית המנוגע כשיעור אכילתו שיטמאו בגדיו, אבל הוא עצמו נטמא מיד, שנאמ' [ויקרא י"ד] והבא אל הבית יטמא, שכבוס בגדים לא נאמר בו עד שישהה כדי אכילה דכתיב [שם מ"ז] והאוכל בבית יכבס את בגדיו. דגרסינן בפרק קמא [ד' ע"א] אמ' ר' חנין תנן בפרק שלשה עשר ממסכת נגעים [מ"ט] הנכנס לבית המנוגע וכליו על כתיפו וסנדליו וטבעותיו בידו הוא והן טמאין מיד, היה לבוש בכליו וסנדליו ברגליו וטבעותיו בידיו הוא טמא מיד והן טהורין עד שישהה כדי אכילת פרס, פת חטים לא פת שעורים, מיסב ואוכלה ולא אוכלה בעמידה והולך ובא שהוא שוהה באכילתו, ואוכלה בלפתן כדי שתאכל במהרה, ומי ששהה שיעור זה נטמאו אפי' כיליו ואע"פ שלא אכל. והכי נמי סבירא ליה לר' שמעון דלא אלא לענין עירוב. וחצי חציה, שהוא ביצה ומחצה. כדי לפסול את הגויה, כלומ' שהאוכל מאוכלים טמאים שיעור ביצה ומחצה נפסל גופו ואם נגע בתרומה פסלה, וכבר פירשנו זה למעלה בפרק בכל מערבין ומשתתפין [כ"א ע"א].
גמרא תאנא וקרובים דבריהם להיות שוים, ושאלנו דבריהם דמאן אי דר' יוח' בן ברוקה ודר' שמעון, תרתי מארבע סעודתא בקבא קא אמרי, ואי דר' שמעון, תרתי מתשע סעודתא בקבא קאמרי, ופשיט לן רב חסדא, לדברי ר' יוחנן בן ברוקה, צא מהקב מחציתו שלוקח החנוני, שהוא הנחתום, בשכר העצים והאפיה, לפי שכך היה מנהגם שיטול החצי ממה שהוא אופה, ישאר חצי קב והוא שאמ' ר' יוחנן חציו שתי סעודות ושיעורו ששה בצים, נמצא שיש בקב שמונה סעודות. ואקשינן אכתי לר' יוחנן שמונה סעודות בקב הוא דהויאן, ולר' שמעון תשעה הויאן, ופשטינן הינו דקאמר וקרובין דבריהם להיות שוין. אמ' רבינו הרב הולכך הויאן שמונה סעודות בקב, והקב יש בו ארבע מאות זוז כיל במשקל אל קירואן, הויאן שתי סעודות מאה זוז כיל וכו'. יראה שזה שאמר הגאון כיל מטבע שמשקלו ידוע הוא ואינו מדה כמשמעו בלשון ישמעאל שלא יתכן שיכתוב מדה בלשון ישמעאל, אלא שיעור השתי סעודות משקל מאה זוז מאותו המטבע הידוע ואין אנו יודעין מה היה משקל הזוז של קירואן לפי שנתחלפו המטבעות ומשקלם בכל מקום.
<h2>דף פג:</h2>
ת"ר ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה, פי' ראשית זו אין לה שיעור מן התורה אלא אפי' הפריש כשעורה פטר את העיסה, ודרשינן ראשית עריסותיכם, כדי עיסתכם שאתם לשים במדבר, וכמה עיסת המדבר והעומר עשירית האיפה הוא [שמות ט"ז] מכאן אמרו חכמים שבעת רבעים ועוד קמח חייבין בחלה, פי' עיסה שהיא שבעת רבעי קב ותוספת מעט חייבת בחלה מדבריהם, והוא מלא העומר שהוא עשירית האיפה. ותנן במנחות בתחלת פרק התודה [ע"ו ע"ב] האפה שלש סאין, ואמרינן עלה מנא הני מילי ואמ' רב חסדא דאמר קרא [יחזקאל מ"ה] האפה והבת תוכן אחד יהיה, מה בת שלש סאין אף האיפה שלש סאין והסאה ששת קבין היא והקב ארבעה לוגין והלוג ארבע רביעיות שהם שש בצים. נמצא חשבון השלש סאין עולה ארבע מאות ושתים ושלשים ביצים עשיריתם שהוא מדת העומר שלש וארבעים ביצים וחומש ביצה שהן שבעה לוגין וביצה וחומש, ועל אותה ביצה וחומש אמרנו ועוד. ועולה חשבון זה כמנין חלה שהן שש ירושלמיות כלומר שהשבעה לוגין וביצה וחומש מדבריות הן שש ירושלמיות שהרי שש מדבריות נעשו חמש ירושלמיות נשאר לנו לוג מדברי וביצה וחומש שהם שבע ביצים וחומש, השש מהן חמש ירושלמיות והביצה וחומש, ביצה ירושלמיות נמצאו שהשבעה לוגין וחומש לוג מדבריות נעשו ששה ירושלמיות נמצאו הששה ירושלמיות חמשה ציפוריות, וגרסינן בפרק המוכר את הספינה [ב"ב צ' ע"א] אמ' שמואל אין מוסיפין על המדות יתר משתות, והתם מפרש טעמא.
וזה שתמצא בפרק שני ממסכת חלה [מ"ו] שחמשת רבעים קמח חייבין בחלה, ושם כמו כן שנינו העושה עיסתו בטהרה יעשנה קבים [שם מ"ג], ששמנה רבעים הוא שחייבין בחלה לפי גודל המדות וקטנן הוא שמשער כך לפי שהקבים והרבעים שזוכר שם אינם אותם שמדקדק במדתם כאותה ששנינו בסוף פיאה [פ"ח מ"ז] אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע, ואין זה הרובע שזכר כאן בשיעור חלה כרובע שנזכר במקומות אחרים ולא הקבים ששנינו שם כמו כן שוים, דתנן בעדיות בפרק ראשון [מ"ב] שמאי אומ' מקב חלה והלל אומר מקבים וחכמים אומ' לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא קב ומחצה חייבין בחלה, משהגדילו המדות אמרו חמשת רבעים חייבין בחלה מכלל שלפי קטנן של מדות יהיה שיעור חלה פעמים מקבים ולפי גודל המדות יספיק כשיעור חמשת רבעים והם שיעור שבעה לוגין וביצה וחומש מדבריים כמו שביארנו.
אמ' הר"ם במז"ל [פ"ו מביכורים הט"ו] כמה הוא שיעור העיסה שחייבת בחלה מלא העומר קמח בין מאחד מחמשת המינין בין מחמשתן כלן מצטרפין לשיעור, וכמה שיעור העומר שני קבים פחות חומש, והקב ארבעה לוגין, והלוג ארבע רביעיות והרביעית אצבעים על אצבעים ברום אצבעים וחצי אצבע וחומש אצבע, וכל האצבעות הם רוחב גודל היד. ואמ' נמצאת למד שהמדה שיש בה עשר אצבעות על עשר אצבעות ברום שלש אצבעות ותשיעית אצבע בקירוב היא העומר, וכן מידה שיש בה שבע אצבעות פחות שני תשיעי אצבע על שבע אצבעות פחות שני תשיעי אצבע ברום שבע אצבעות פחות שני תשיעי אצבע היא מידת העומר, ושתי המדות לשיעור אחד הן עולין. וכמה מכילה מדה זו כמו שלש וארבעים ביצים בינוניות וחומש ביצה, והם משקל ששה ושמונים סלעים ושני שלישי סלע מקמח החטים של מצרים, שהן משקל חמש מאות זוז מזוזי מצרים בזמן הזה, ומידה שהיא מכילה במשקל הזה מקמח החטים הזה בה מודדין לחלה בכל מקום.
נמצא לפי דברי הגאון ז"ל שעולה הסאה אלף ושלשים ושש אצבעות וארבעה חומשי אצבע בשיבור יהיה עשירית האיפה שהוא עומר שלש מאות אצבעות ואחת עשרה ותשיעית אצבעי' בקירוב שהרי כשתכפול עשר אצבעות של אורך המדה שאמר בעשר אצבעות של רוחב יעלו מאה אצבעות ותשיעית אצבע של גובה יעלה כלל הכפל שלש מאות אצבעות ואחת עשרה אצבעות ותשיעית אצבע בקירוב. וזה שאמר הגאון ושתי המדות לשיעור אחד עולין, בקירוב הוא שהמדה הראשונה עולה שבורה שלש מאות ואחת עשרה אצבעות ותשיעית אצבע, והמדה השניה תוסיף כמו שתי תשיעיות פחות מעט. ואין חייבין בחלה מן התורה אלא בארץ ישראל בלבד שנאמר [במדבר ט"ו] באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לי"י ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה, הכתוב קרא לחלה תרומה. ובזמן שכל ישראל שם הוא שחלת ארץ ישראל מן התורה שנאמר בבואכם את הארץ, ביאת כולכם ולא ביאת מקצתכם כמו שנתבאר בפרק האשה שנתאלמנה בכתובות [כ"ה ע"א] ובפרק יוצא דופן בנדה [מ"ז ע"א], לפי' חלה בזמן הזה ואפי' בימי עזרא אינה אלא מדבריהם.
ובפרק רביעי ממסכת חלה [מ"ח] שנינו רבן גמליאל אומר שלש ארצות לחלה, כלומר שלשה דינין לחלה בשלש ארצות אלו, מארץ ישראל ועד כזיב חלה אחת, כלומר כל הארץ שהחזיקו בה עולי בבל כמו שנתבאר בפרק ששי ממסכת שביעית [מ"א] ועד כזיב מפרישין בה חלה אחת והיא נאכלת לכהנים, מאכזיב ועד הנהר ועד אמנה שתי חלות, כלומר ושאר ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ולא החזיקו בה עולי בבל, מפרישין בה שתי חלות, אחת לאור ואחת לכהן, של אור יש לה שיעור ושל כהן אין לה שיעור, אלא כל שרוצה מפריש מפני שהיא מדבריהם. ולמה מפרישין חלה שנייה מפני שהחלה הראשונה טמאה היא שהרי לא נתקדשה אותה הארץ בימי עזרא אלא נשארו גוים שוכנים בה, וקדושה ראשונה בטלה משגלו והואיל והיא ארץ ישראל מפרישין בה חלה אחד מארבעים ושמנה מהעיסה ושורפין אותה, וזה שיש לה שיעור מפני שהיא מן התורה, שנאמ' [במדבר ט"ו] באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לי"י, וזה היה כשהיו אוכלין המן, ובשעה שאכלו הדגן נתחייבו בחלה.
ושם בפרק שני [מ"ז] שנינו שיעור חלה מדברי סופרים לבעל הבית אחד מעשרים וארבעה מן העיסה כדי שיהיה בה מתנה לכהן שנאמ' [דברים י"ח] תתן לו, תן לו דבר הראוי ליתנו מתנה. העוסה עיסה למשתה בנו אע"פ שהיא מרובה אחד מעשרים וארבעה מן העיסה צריך להפריש כדי שלא לחלק בעיסת בעל הבית. נחתום שהיה עושה למכור בשוק וכן האשה שהיא עושה למכור בשוק אחד מארבעים ושמנה בעיסה צריכין להפריש בלבד, לפי שעיסתן מרובה ובשיעור הזה כדי מתנה. עשה הנחתום עיסה קטנה אחד מארבעים ושמנה הוא שמפריש, כדי שלא לחלוק בעיסת הנחתום.
וזה שמפרישין חלה שנייה ונותנין אותה אחד לכהן לאכלה כדי שלא יאמרו כשרואין הראשונה נשרפת תרומה טהורה נשרפת היא, שלא נטמאה טמאה שהיא ידועה לכל. וכל הארץ שמאמנה ולחוץ בין בסוריא שהן ארצות שכבש דוד כגון ארם נהרים וארם צובה בין שאר ארצות שהן ארצות העמים והיא חוצה לארץ שלא שכנו בה ישראל אלא אחר שהגלו מארץ ישראל, חייבין להפריש שתי חלות, אחת לשרפה כדי שלא יאמרו ראינו תרומה טמאה נאכלת שהכל יודעים בטמאת חוצה לארץ, ואחת לאכילה כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל, והואיל וזו וזו מדבריהם מותר להרבות בנאכלת, לפי' של שריפה אין לה שיעור אלא כל שהוא ושל אכילה אחד משמנה וארבעים. וזו של אכילה מותרת לזבים ולזבות, ואע"פ שטמאה יוצאה עליהן מגופן, ואין צריך לומר לשאר הטמאים.
בזמן הזה שאין שם עיסה טהורה מפני טמאת המת מפרישין חלה אחת בכל ארץ ישראל אחד מארבעים ושמנה ושורפין אותה מפני שהיא טמאה ויש לה שם עיקר מן התורה, ומאכזיב ועד אמנה מפרישין שנייה לכהן לאכילה ואין לה שיעור כשהיה הדבר מקודם. חלת חוצה לארץ אע"פ שהיא טמא הואיל ועיקר חייובה מדבריהם אינה אסורה באכילה אלא על כהן שטמאה יוצא עליו מגופו והן בעלי קריין וזבין וזבות ונדות ויולדת ומצורעין אבל שאר מגע הטמאות אפי' טמא מת שאיפשר לעלות באותו היום מטמאתו מותרין לאכלה. דגרסינן בבכורות בפרק עד כמה ישראל [כ"ז ע"א] אמ' שמואל אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא למי שהטמאה יוצא עליו מגופו, באיש עד שיראה קרי ובאשה עד שתהא נדה, והני מילי באכילה אבל בנגיעה לית לן בה. לפי' אם היה כהן קטן בחוצה לארץ בין בסוריא בין בשאר ארצות ולא רצה להפריש כי אם חלה אחת מפריש אחד מארבעים ושמנה ויאכלנה קטן או קטנה שעדיין לא ראתה נדה ואינו צריך להפריש שנייה לאש. וכן אם היה שם כהן שהוא גדול שטבל משכבת זרעו או מזיבתו אע"פ שלא העריב שמשו ואע"פ שהוא טמא מת הרי זה מותר לאכל החלה הראשונה ואינו צריך להפריש שנייה בחוצה לארץ. והתם נמי גרסינן אמ' רבינא הולכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן, ואי ליכא כהן קטן שקלא בריש מסא ושדיא בתנורא, כלומר תקח מעט מהעיסה של ראש המרדה ותשליכנו באש והדר מפרשא חלה אחריתי כי היכי דלא תשתכח תורת חלה ואכיל לה כהן גדול. זה שנהגו במקצת מקומות שלא להפריש חלה מפני שאין שם כהן מצוי שיאכלנה והרי היא באה לידי בזוי שאוכלין אותה עכברין וכיוצא בהן, ט(י)עות היא בידם וצריכין הם להפריש אע"פ שאין שם כהן כדי שלא תשתכח תורת חלה, ואע"פ שאוכלין אותה העכברים ומתבזה כשמצניעין אותה אין אנו חוששין משום הפסד אוכלין שלא לזה נתכווננו אנחנו שהמצוה היא להפרישה ואינן נפטרין באותה עיסה שמשליכין באש שהרי אמרו חכמים צריך להפריש אחרת כדי שלא תשתכח תורת חלה, ודבר ידוע שהחכמים לא נתנו דבריהם לשיעורין כדי שנאמר כשיש כהן הוא שמפרישין וכשאין שם כהן אין מפרישין הולכך חייב להפריש אפי' כשאין שם כהן ומניחן עד ערב הפסח ושורפן.
וצריך לברך קודם שיפריש ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש חלה, ויראה לי שעל הראשונה צריך לברך מפני שהיא העיקר שנאמר [במדבר ט"ו] ראשית עריסותיכם, שהשנייה אינה אלא כדי שלא תשתכח תורת חלה, ואם בירך אפי' על השניה יצא. ואין חייבין בחלה אלא חמשת המינין בלבד שהן חטין ושעורין וכוסמין שהן מין חטים ושיבולת שועל ושיפון שהן מין שעורין כמו שנתבאר בתחלת מסכת חלה [פ"א מ"א] ובפרק (עשירי) [שישי] ממסכת מנחות [ע' ע"א] ואין מפרישין תחלה קמח שנאמ' [במדבר ט"ו] ראשית עריסותיכם, ואם הפריש קמח לא יצא כמו שנתבאר בקדושין בפרק שני [מ"ו ע"ב]. אמ' הר"ם במז"ל בסוף הלכות תרומות [פט"ו הכ"ב] כל האוכל תרומה מברך ברכת אותו מאכל ואחר כך מברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכל תרומה. ואמ' כך קיבלנו וראינו מברכין אפי' בחלת חוצה לארץ שגם אכילת קדשי הגבול כעבודה שנאמר [במדבר י"ח] עבודת מתנה אתן את כהונתכם. האוכל כמדה הזאת שהיא עומר בסעודתו הרי זה בריא ומבורך, בריא שאוכל כל צרכו ומבורך שאינו אוכל יותר מדאי, יתר מיכאן הרי זה רעבתן שאינו מספיק לו מה שמספיק לבריאים. פחות מיכאן הרי זה מקולקל במעיו, כלומר חולה שאין כח הגיעול שבו חזק כראוי לו.
מתניתין אנשי חצר ששכחו ולא עירבו עם אנשי מרפסת, אלא עירבו אנשי החצר לעצמם ואנשי המרפסת לעצמם. כל מקום שגבוה עשרה טפחים, כגון תל או סלע וכיוצא בהן בתוך החצר. למרפסת, הוא שנותנין אותו לפי שרשות מרפסת שולטת בו לא רשות חצר, לפי' בני מרפסת הוא שמשתמשין בו לא בני החצר. פחות מיכן לחצר, פי' בגמרא מתמהינן לחצר ולא למרפסת והא כשתי חצירות שיש רשות אחרת ביניהם ונוחה להם להשתמש בה שניהם שלא עירבו דאמי שאסורה אותה רשות לשתיהן כיון שרשות שתיהן שולטת בה, ומתרצינן מאי לחצר אף לחצר קתאני, ושניהן אסורין להוציא מהבתים ולהניח באותו מקום דהוה ליה לחצר בזריקה ולמרפסת בשלשול, וכן הלכה. חליית הבור והסלע, פי' חליית הבור הבנין שבונין סביבות פי הבור ונקרא בלשון ישמעאל כרז"ה אל ביר. והסלע שגבוהין מהחצר עשרה טפחים למרפסת נותנין תשמישן. פחות מיכן לחצר, בד"א בסמוכה, פי' כשהחליה סמוכה למרפסת. ובבור מלא פירות טבלים עד פיו עסיקינן, שכיון ששווה גגו למרפסת והפירות טבלים ואינן מטלטלין בשבת, מותר לבני מרפסת לטלטל על גביו, אבל אם היה מלא מים או פירות מתוקנין כיון שמטלטלין בשבת הוה ליה לבני מרפסת בשלשול ולבני חצר בזריקה, ואסור להם להכניס ממנו לבתים עד שיערבו. ואיצטריך למתנא בור ולמתנא סלע דאי אתנו בור בלא סלע הוה אמינא בבור סתם עסיקינן, (ואי) [ולהכי] איצטריך למתנא סלע למגמר עליה דבור דבמלא טבלא קא מיירי, דמסלע דלא חזי ליה לחסוריה אף בור נמי בדלא חזי ליה לחסוריה עסיקינן שמע מינה. אבל במופלגת, מהמרפסת ארבעה טפחים. אפי' גבוהה עשרה טפחים לחצר, פי' אקשינן נמי לחצר ולא למרפסת אמאי לזה בזריקה ולזה בזריקה הוא, ופרקינן מאי לחצר אף לחצר ושניהם אסורין בו לפי שאי אפשר לשניהם להשתמש בו על ידי זריקה עד שיערבו ואחר כך יהיו מותרין להוציא מהבתים להם, ואפי' היה יחיד בחצר ויחיד במרפסת. איזו היא סמוכה כל שאינה רחוקה מכותל המרפסת ארבעה טפחים, וכן הלכה. היתה מצבה רחבה ארבעה טפחים לפני המרפסת אין המרפסת אוסרת על בני החצר שהרי נחלקה מהם כמו שנתבאר למעלה גבי חצירות שבמבוי ומבואות שבמדינה.
<h2>דף פד.</h2>
גמרא ת"ר אנשי חצר ואנשי עלייה ששכחו ולא עירבו אילו עם אילו אלא אילו לעצמן ואילו לעצמן. אנשי חצר משתמשין בעשרה טפחים התחתונים בכותל הבית בחצר, דלדידהו הוו כפתח ולבני עלייה הוו להו בשלשול. ואנשי עלייה משתמשין בעשרה העליונים הסמוכין לעלייה, דהוו לדידהו נמי כפתח ולבני חצר הוו להו בזריקה ואסורין. כיצד זיז היוצא מן הכותל, שרחבו ארבעה טפחים למטה מעשרה בני חצר משתמשין בו, דהוו להו לבני עלייה בשלשול. למעלה מעשרה, פי' וכל שהוא למעלה מעשרה בתוך עשרה העליונים הסמוכין בני עלייה משתמשין בו. אבל דביני ביני אמר התלמוד, כלומר מה שבין הזיז היוצא בעשרה התחתונים הסמוכין לחצר ומה שבין הזיז היוצא בעשרה העליונים הסמוכין לעלייה, שניהן אסורין בו ואין משתמשין בו בכלים שבבתים עד שיערבו דהוה להו לזה לזריקה ולזה בשלשול.
<h2>דף פה:</h2>
מתניתין הנותן את עירובו של חצר, בבית שער אכסדרה ומרפסת, פירשנום בפרק הדר עם הנכרי [לעיל ע"ב ע"ב]. אין עירובו עירוב, אפי' הניחו בבית שער של חצר יחיד. והדר שם, כלומר בבית שער שבחצר, אינו אוסר על בעל החצר, ואינו צריך ליתן פת דלא דירה היא, אפי' קבעו לאכל בו פתו כמו שביארנו [שם]. בית התבן, פי' נתן את עירובו בבית התבן. או בבית הבקר או בבית העצים או בבית האוצרות הרי זה עירוב, והדר שם אוסר עליו בחצר, הואיל ופתוח לחצר. ר' יהודה אומר אם יש שם תפוסת יד של בעל הבית, פי' אם יש לבעל החצר כלים בבית זה (ששכר) [שהשכיר] או שהשאיל מבתי חצירו לאחרים, אינו אוסר עליו, שכל החצר רשותו הוא ונעשה זה כאורח אצלו. והלכה כר' יהודה.
גמרא אמ' רב בני חבורה שהיו מסובין לאכל וקדש עליהם היום, פת שעל השלחן סומכין עליה משום עירוב חצרות, ואמרי לה משום שתופי מבואות הוא שסומכין עליה, אבל אין סומכין עליה משום עירובי חצרות, מפני שהוא חמור מן השתוף כמו שביארנו [לעיל פ' ע"ב]. אמ' רבא ולא פליגי כאן שמסוכין בבית, סומכין עליה משום עירוב, ואם רצו לסמוך עליה משום שיתוף סומכין, כאן שמסובין בחצר, סומכין עליה משום שיתוף, אבל לא משום עירוב. דתניא עירובי חצירות בבית שבחצר, הוא שמניחין אותו אבל לא בחצר. ושיתופי מבואות אפי' בחצר שבמבוי מניחין אותן, שהמבוי לחצרות כחצר לבתים, וכיון דעירוב חצרות מינטר בבתים שיתוף מבוי נמי מינטר בחצר, אבל לא באויר מבוי משום דלא מינטר.
פיסקה ר' יהודה אומר אם יש שם תפיסת יד של בעל הבית וכו'. היכי דאמי תפוסת יד אמ' ר' חנינה כגון חצרו של בן ניוס, פי' שהיה עשיר, והיה משאיל בתים שבחצרו לאחרים, וכל בית שהיתה בחצרו היה לו בה סחורה ומיני פרקמטיה ורבה בר בר חנא אמ' לא תימא דבעינן תפוסת יד אלא כחצר בן ניוס, אלא אפי' היה לו בו כי אם יד של מחרשה, הוי תפוסת יד.
<h2>דף פו.</h2>
אמ' רב נחמן הני דבי שמואל תאנו, אם היתה אותו תפוסת יד, דבר הניטל בשבת אוסר, דהא אי בעי שקיל ליה ושאדי לי אבראי. תניא נמי הכי יש לו לבעל הבית בבית שהשאיל או שהשכיר לאחרים פירות טבלים שאסור לטלטלם בשבת, ועששית, פי' עששית חתיכה של מיני מתכות כגון חתיכה גדולה של ברזל כדכתיב [יחזקאל כ"ז] ברזל עשות, וכל דבר שאינו ניטל בשבת אינו אוסר.
מתניתין המניח את ביתו, של דירתו בחצר השותפין. והלך לשבות בעיר אחרת ואחד נכרי ואחד ישראל אוסר, על בני החצר, פי' דדירה אפי' בלא בעליה שמה דירה, דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר אינו אוסר אפי' הגוי, שהרי הסייע עצמו מדירתו. ר' יוסי אומר נכרי, פי' אע"ג דר' יוסי סבר דדירה בלא בעליה לא שמה דירה, נכרי אוסר שמא יבוא בשבת, ישראל אינו אוסר שאין דרך ישראל לבוא בשבת. ר' שמעון אומר אף המניח את ביתו והלך לשבות אצל בתו באותה העיר, אפי' היתה חצר בתו סמוך לחצירו אינו אוסר שכבר הסייע מלבו דירת ביתו באותה שבת, שאפי' היתה חצר בתו סמוך לחצרו אינו אוסר כיון שהלך לשבות במקום אחר. גמרא אמר רב הלכה כר' שמעון, ודוקא בשהלך לשבות אצל בתו, הוא דאמרינן הסייע מלבו ואינו אוסר, אבל בשהלך לשבות אצל בנו באותה העיר לא אמרינן שהסייע, אלא אם גלה דעתו שהסייע דאמרי אינשי נבח בך כלבא עול, כלומר אם צעק אליך בעל בתך אל תחוש שבתך בעלת הבית תרצנו, נבחא בך גוריא שהיא אשת בנך פוק, כי לא תוכל לה שבנך אחר רצונה נמשך, ומשום הכי לא אמרי' הסייע מסתמא. והר"ם במז"ל כתב אחד מבני חצר שהניח ביתו ושבת בחצר אחרת אפי' היתה סמוכה לחצירו, אם הסיח מלבו ואין דעתו לחזור לביתו בשבת הרי זה אינו אוסר עליהם. מכלל שאם לא הסיח אוסר עליהם אע"פ שלא חזר שהרי דעתו על ביתו שהוא מקום פתו.
מתניתין בור שבין שתי חצרות, שנמצא כותל שבין השתי חצרות חלק לפי הבור חציו לכאן וחציו לכאן שנמצא כל חצר מהן דולה מרשותה כגון זה. אין ממלאין ממנו בשבת, לפי שנמצא כל אחד מהן ממלא מרשות חבירו. אלא אם כן עשו לו מחצה גבוהה עשרה טפחים בין מלמעל' בין מלמט' בין מתוך אגנו, פי' אוגנו הבנין שבונין סביבו' פיו, ובלשון ישמעאל כרז"ה גוב. אמ' רבן שמעון בן גמליאל בית שמאי אומ' מלמטה, פי' צריך שתהיה המחצה תחובה בקרקעית הבור. ובית הלל אומ' מלמעלה, כלומר אפי' תהיה המחצה למעלה מן המים. אמ' ר' יהודה לא תהיה מחצה גבוהה מן הכותל שבין השתי חצרות. שמפסיק חצי פי הבור לחצר זו וחציו לחצר זו. ואין הלכה כר' יהודה. אמ' רב הונא למטה דקאמרי בית שמאי למטה בקרקעית הבור קא אמרי, למעלה דקאמרי בית הלל למעלה מן המים קא אמרי, שאינו צריך להעמיד המחצה בקרקעית הבור. ור' יהודה אמר למטה דקא אמרי בית שמאי למטה מן המים, כלומר אם יהיו הקנים משוקעים במים תשעה טפחים צריך שיראו ראשי הקנים למעלה מן המים טפח, כדי שיראה שנחלקו המים לשתי חצרות. למעלה דקא אמרי בית הלל למעלה מן המים, וצריך לשקע מחצת הקנים בתוך המים טפח.
<h2>דף פו:</h2>
דבעא מיניה ר' טבלא מרב מחצה תלויה מהו שתתיר בחורבה, ואמ' ליה אין מחצה תלוייה מתרת אלא במים קל הוא שהקילו חכמים במים. וסגיין כרב יהודה. ובגמרא אמרינן אמ' רבה בר אבוה קורה ארבעה מותרת במים, כלומר אם עשו על פי הבור קורה שרחבה ארבעה טפחים זה ממלא מצד הקורה הזה וזה ממלא מצד הקורה האחר וכאלו הבדילה חלק זה מזה אע"פ שהמים מעורבין קל הוא שהקילו חכמים כמו שאמרנו. וכן הלכה.
<h2>דף פז.</h2>
מתניתין אמת המים שהיתה עוברת בחצר, מרשות הרבים, אין ממלאין ממנה אנשי החצר בשבת, אלא אם כן עשו לה מחצה גבוהה עשרה טפחים בכניסה וביציאה, פי' במקום כניסת המים מרוח מזרחית ובמקום יציאתן מרוח מערבית בחצר לפני רוחב המים, שכיון שגבוהה עשרה ורחבה ארבעה. ואע"פ שהמים נכנסין מרשות הרבים חלקה רשות לעצמה דהויא לה כרמלית, ומחצות החצר התלויות על גבה אינן מועילות לה כמו שאינן מועילות בבור שבין שתי חצרות. אמ' ר' יהודה מעשה באמה של אבל, פי' אבל שם עיר כדכתיב [שופטים ז'] אבל מחולה. שהיתה עוברת בתוך החצרות של עיר, והיו ממלאין ממנה בשבת על פי זקנים, שסמכו על כתלי החצר שתלויין עליה. ר' יהודה לטעמיה דפליג נמי במתניתין [לעיל פ"ו ע"א] אבור. אמרו לו מפני שלא היה בה כשיעור, פי' מפני שלא היה בה עומק עשרה ורוחב ארבעה הוא שהורו להם הזקנים למלאות ממנה, הא אם היו עומק עשרה ורוחב ארבעה נעשו המים רשות לעצמן, שאין המים נעשין רשות לעצמן בפחות מעומק עשרה ורוחב ארבעה, ואם אין בגבהה עשרה או שאין ברחבה ארבעה ממלאין ממנה בלא מחצה. ואם היה ברחבה יתר מעשר אמות אע"פ שאין בגבהה עשרה אין ממלאין ממנה עד שיעשה לה מחצה שכל יתר על עשר פרצה היא ומפסדת המחצות. ותנן בפרק הזורק [שבת ק' ע"ב] ארבע אמות בים פטור דכרמלית הוא, ואם היה רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו חייב כרשות הרבים הוא, וכמה רקק מים פחות מעשרה טפחים, מכלל שאם אין עמוקים עשרה אינם רשות לעצמן וכי הוו נמי בחצר הוו רשות היחיד. גמרא ת"ר עשו לה מחצה בכניסה ולא עשו לה מחצה ביציאה, או שעשו לה ביציאה ולא עשו לה בכניסה, אין ממלאין ממנה, מפני שהיא מחוברת שהן חוץ לחצר ונעשה הכל כרמלית. ר' יהודה אומר כותל שעל גבה נידון משום מחצה, ואינה צריכה לדבר אחר, אמ' ר' יהודה מעשה וכו', אמרו לו משם ראיה אין בעומקה עשרה וברחבה ארבעה, דפחות מעשרה או כשאין ברחבה ארבעה אינה נעשית לעצמה וממלאין ממנה בלא מחצה.
<h2>דף פז:</h2>
מתניתין גזוזטרא שהיא למעלה מן הים, פי' גזוזטרא בנין בולט מן הכותל כמו אצטבה ומקורה. ואמ' כאן שאם היתה יוצאה על הים או על הנהר או על מעין ונקב בקרקעית האצטבה כנגד הים. אין ממלאין ממנה בשבת אלא אם כן עשו לה מחצה גבוהה עשרה טפחים בין מלמעלה, כלומר בין שהיתה המחצה יורדת מן הגזוזטרא כנגד המים ואמרינן גוד אחית מחיצתה, כלומר ונראה כאלו נמשכה המחצה וירדה למטה עד המים, תרגום וימשכו ונגידו. בין מלמטה, כלומ' או המחצה על גבי המים כנגד החלון ואמרינן גוד אסיק מחיצאתא, כלומר ונראה המחצה כאלו נמשכה עד למעלה בגזוזטרא. ולא מצינן למימר פי תקרא יורד וסותם דכי אמרינן פי תקרה יורד וסותם כשיש שם שלש מחצות גמורות. וכן שתי גזוזטראות זו למעלה מזו, בחצר אחת כגון שהיו שתי חצרות זו למעלה מזו ושוכנים למטה ואחרים שכנים למעלה, ושתי גזוזטראות יוצאין מהם זו למעלה מזו ונקב זו כנגד זו, והיו בין השתי גזוזטראות יתר מעשרה טפחים ועשו לעליונה מחצה ולא עשו לתחתונה שתיהן אסורות למלאות עד שיערבו עירוב אחד. ואוקימנא כשנשתתפו בני העליונה עם בני התחתונה בעשיית המחצה, אבל אם לא נשתתפו כיון שביניהם עשרה ועשתה העליונה מחצה, העליונה מותרת והתחתונה אסורה, וכן הלכה. עשתה התחתונה ולא עשתה העליונה אף התחתונה אסורה מפני דלי של בני העליונה שהן אסורין שעובר עליה. עשו שתיהן שתי מחצות ועירבה זו לעצמה שתיהן מותרות. ואם היו השתי גזוזטראות בתוך עשרה טפחים אע"פ שעשתה כל אחת מהן מחצה גבוהה עשרה טפחים יורדת מכל אחת ואחת הרי אלו אסורין למלאות עד שיערבו שתיהם עירוב אחד מפני שהן גזוזטרא אחת. וזו צורת השתי גזוזטראות.
<h2>דף פח.</h2>
גמרא אמר רבה בר רב הונא לא תימא למלאות, מגזוזטרא שהיא למעלה מן הים שעשו לה מחצא עשרה הוא דשרי, אבל לשפוך לה אסירי, אלא אפי' לשפוך לה נמי שרי, שהרי על הכרמלית הן שופכין, וכשנעשת לה מחצה נעשת רשות היחיד כדאמרינן גוד אחית מחיצאתא גוד אסיק מחיצאתא. אמר רב שיזבי פשיטא הינו עוקה, דתנן לקמן שהחצר הפחותה מארבע אמות ששופכין מימיה לתוך העוקה ואע"פ שנתמלאת העוקה מבעוד יום שופכין לה בשבת, ואע"פ שפעמים שיוצאין ממנה לרשות הרבים. מהו דתימא התם גבי עוקה תימי מיא, פי' המים עשויין לכלות שנבלעין בקרקע, הכא לא תימי, כדשפיך להו בים או בנהר, קמ"ל, דלא חיישינן אע"ג דלא תימי.
פיסקה וכן שתי גזוזטראות וכו', אמר רב הונא לא שאנו ששתיהן אסורות עד שיערבו עירוב אחד אפי' עשו לעליונה מחצה, אלא בסמוכה, פי' בשהיתה בתוך עשרה עם התחתונה, אבל בשהיתה עליונה מופלגת מן התחתונה אפי' אינה גבוהה ממנה כי אם עשרה טפחים, כתב רבינו הרב שהן שיעור, ועשתה העליונה מחצה עליונה מותרת, ואע"פ שהדלי שלה עובר דרך חלון התחתונה. והר"ם במז"ל כתב ואם היה בין העליונה והתחתונה יתר על עשרה ועירבה זו לעצמה וזו לעצמה שתיהן מותרות למלאות. ונראין דברי זה הגאון שהרי כשלא יהיה בניהם כי אם עשרה נמצאת מחצה העליונה נוגעת בתחתונה עצמה.
גמרא מאי טעמא, אמרינן בחצר שהיא פחותה מארבע אמות אין שופכין לתוכה בשבת, הא כשיש בה ארבע אמות על ארבע אמות מותר. אמ' רבה מפני שאדם עשוי להסתפק בסאתים מים בכל יום, לעשיית צרכיו. בארבע אמות אדם רוצה לזלפן, לפי שראויה היא לזלוף להרביץ עפרה כדי שלא יעלה אבקה, וכיון שרוצה לזלפן אע"ג דנפקי לברא לאו להכי אכוון כי היכי דנימא איתעיבדא ליה מחשבתו. פחות מארבע אמות שופכן אי איכא עוקה שרי ואי לא אסיר דהא מכוחו קא נפקי לרשות הרבים. ר' זירא אמ' בארבע אמות תימי מיא, ולהכי קתאני ארבע אמות על ארבע אמות, פחות מארבע אמות לא תימי מיא וקא אתו מכוחו לרשות הרבים.
מתניתין חצר שהיא פחותה מארבע אמות על ארבע אמות, אין שופכין לתוכה מים בשבת, מפני שהן יוצאין לרשות הרבים מיד, ונמצא שמידו הוא שופך לרשות הרבים לא שיוצאין מאיליהן. אלא אם כן עשו לה עוקה מחזקת סאתים, פי' עוקה גומה שמתקבצין בה המים. מן הנקב ולמטה, כלומר מן הנקב ששופך לה המים ממנו ולמטה שהוא חללה מחזיק סאתים. בין מבפנים בין מבחוץ, פי' בין שעשה הגומא בתוך החצר בין שעשה אותה ברשות הרבים בצד החצר כדי שיהיו המים נקבצין לתוכה אלא מבחוץ צריך לקמור, פי' לבנות עליה כיפה לכסותה כדי שלא תראה העוקה הזאת שהיא מרשות הרבים. ובספרי [נשא סי' קמ"ח] כתיב שש עגלות צב אין צב אלא קמורות, כלומר שהיו מחופין בכסויין כמו כפין שנקראין בלשון ישמעאל. ומפנים אינו צריך לקמור, דהא ברשות היחיד קימא, וכמה הוא מקום שמחזיק סאתים חצי אמה על חצי אמה ברום שלשה חמשי אמה. ר' אליעזר בן יעקב אומר ביב שהוא קמור במשך ארבע אמות ברשות הרבים, דבארבע אמות קימא לן שנבלעין בהן סאתים מים שאדם עשוי להסתפק בכל יום. ופי' ביב חריץ ונקרא בלשון ישמעאל בלועה שופכין לתוכו מים בשבת, משום דתימי ביה מיא, ואי לא תימי נמי כגון שהיו בו מים מרובין מבעוד יום כון דרוב ימות השנה עשויין להבלע השתא נמי כי נפקי לברא לאו להכי איכוון, דהא לאו ברשות הרבים קא שפיך אלא מגופיהו קא נפקי. וחכמים אומרין אפי' גג או חצר אפי' היה בגובה של גג מאה אמה או אורך החריץ שתחת הארץ מאה אמה, לא ישפוך על פי הצנור שבגג שנמשכין ממנו המים דרך אורך הכותל מפני שנמצא שהמים יוצאין מכוחו לרשות הרבים.
החצר והאכסדרה שעל פני כל החצר כגון זה. מצטרפין וכן שתי דיטות, כגון עליות שעל הבתים שבחצר כגון זה. מקצתן, פי' מקצת אנשי העליות עשו עוקה, סמוך להם בחצר לשפוך בה מימיהם, ומקצתן לא עשו עוקה, בחצר, לשפוך בה מימיהם סמוך להם, אותן שעשו עוקה מותרין, לשפוך לעוקה שלהם בלא עירוב דקימא לן לעיל דכוחו בכרמלית לא גזרו. ויש נוסחאות של תלמוד שכתוב בהן כוחו ברשויות כגון זה שאמרנו לא גזרו, וכל שכן הכא דלאו בכרמלית היא. ואותן שלא עשו עוקה אסורין, לשפוך לחצר שתחתיהם עד שיערבו עירוב אחד. ופי' דיוטה בלשון ישמעאל פובקה.
<h2>דף פח:</h2>
מאי ביניהו דרבה דאמ' בארבע אמות תימי מיא, והא בפחות מארבע אמות תרויהו אסרי ומהדרינן אריך וקטין איכא ביניהו, כלומר כשהיתה החצר ארוכה אבל קצרה שאין ברחבה ארבעה, כגון שיש בו רוחב שתי אמות במשך שמנה אמות שהרי יש קרקע כנגד ארבע אמות על ארבע אמות, לרבה אסור כיון דקטינא לא מזלפי, שהרי אינה ראויה לזילוף מפני שאינה חשוב, לר' זירא כיון דאריכא תימי בה מיא ולא נפקי לרשות הרבים. ור' זירא מתניתין קשתיה כיון דקתאני חצר שפחותה מארבע אמות דמשמע בשאין בה כדי לרבע הוא, ולא קתאני שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות דמשמע דאריך וקטין לא מכלל דמכשירין באריך קאמ' ר' זירא, ורבה אמר לך מאי פחותה פחותה מכל צד בין שפחותה באורך בין שפחותה ברוחב ואע"פ שיש בה כדי לרבע אסור. והילכ' כרבה דהא בטעמיה אסיק לה גמרא.
פיסקה וחכמים אומ' אפי' גג או חצר וכו', תנא בד"א שאין שופכין על פי הצנור או על פי הביב, בימות החמה, שבימות החמה רוצה הוא להוציאן לרשות הרבים כדי שלא תתקלקל חצרו, שאילו היה רוצה שיבלעו בחצרו היה מזלפן וכיון דאתי על פי הצנור או על פי הביב נמצא שהמים יוצאין מכוחו לרשות הרבים, אבל בימות הגשמים שופך ושונה ואינו נמנע, מאי טעמא אדם רוצה בימות הגשמים שיבלעו המים במקומן, דכיון דחצרו מיקלקלא וקימא, לא מכוון כששופך על פי הצנור או הביב להוציא לרשות הרבים דאיכא למגזר משום כוחו, מאי איכא למימר גזרינן דילמא אתי מאן דחזי למימר צנורו של פלוני מקלח מים בשבת, וסבורין הם שנתכוון לכך, התם צנורות בימות הגשמים מקלחין הן, ויאמר ממי הגשמים הוא שמקלחין הצנורות ולא יבואו לומר שהוא נתכוון לכך, וכן הלכה.
אמ' רב נחמן בימות הגשמים עוקה מחזקת סאתים נותנין לה סאתים, סאה נותנין לה סאה, כלומר לכל עוקה נותנין לה מלואה. בימות החמה מחזקת סאתים נותנין לה סאתים סאה אין נותנין לה כל עיקר גזרה דילמא אתי למעבד סאתים. ואקשינן אי הכי בימות הגשמים נמי נגזור במחזקת סאה ולא ניתן לה כל עיקר דילמא אתי למעבד סאתים, ופרקינן למאי ניחוש כדי שלא יתן לה מלואה, אי משום דקפיד אקלקול חצרות שיבוא ליתן לה יתר ממלואה, הא מקלקלא וקימא, ורוצה הוא שיבלעו המים במקומן כיון שהחצר מקולקלת ועומדת, אי משום שמא יאמרו צנורו של פלוני מקלח מים בשבת, שאין נותנין אפי' לבית סאתים יתר מבית סאתים שהרי המים יתגברו ויפוצו מעל הגומא לחוץ, סתם צנורות מקלחין הן, וליכא למיחש למאן דחזי. אמ' אביי כיון שמחזקת סאתים נותנין לה אפי' כור אפי' כוריים בימות הגשמים וכן הלכה. וזה הוא שאמ' הר"ם במז"ל [פט"ו משבת הי"ז] היתה סאתים שופכין לה אפי' ששים סאה של מים.
<h2>דף פט.</h2>
פיסקה וכן שתי דייטות וכו' אמ' רבה לא שאנו, שאותן שלא עשו עוקה אסורין. אלא שלא עירבו, השתי דייטות כאחד, אבל עירבו כאחד מותרין. וכי לא עירבו אמאי אסורין, ופרקינן אמ' רב אשי גזרה דילמא אתי לטלטולי מאני דבתיהם לחצר, פי' אמרינן בגמרא דילמא מייתי מיא במאנא דשבת ליה בבית דרך חצר עד העוקה ושפך התם שהרי לא תקן דרך לשפיכת המים, ונמצא מטלטל כלים ששבתו בתוך הבית בחצר שלא עירבו בה שהוא אסור.
כל גגות העיר רשות אחת, ואעפ"כ שדייורין חלוקין למטה לבני אדם הגגות שאין תשמישן תדיר אין בהו חלוק רשויות, וכלים ששבתו בתוך גג זה מותר להוציאן לגג אחר. ובלבד שלא יהא שם גג גבוה מחבירו עשרה טפחים, או נמוך מחבירו עשרה, שנמצא שחלק רשות לעצמו, דברי ר' מאיר, דקסבר ר' מאיר שכל מקום שאתה מוצא שתי רשויות והם רשות אחת כגון עמוד ברשות היחיד גבוה עשרה ורוחב ארבעה אסור לכתף עליו גזרה משום תל ברשות הרבים, הכא נמי גזרה משום תל ברשות הרבים. וחכמים אומ' כל אחד ואחד רשות בפני עצמו, וכשם שדייורין חלוקין למטה כך חלוקין למעלה, ואם לא עירבו דייורין למטה אסור לטלטל למעלה מגג לגג. ר' שמעון אומר אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפיפות, שלא הוקפו לדירה שאינן יתר מבית סאתים, וכן מבואות שיש להם לחי או קורה, עם עובי הכתלים שבין החצרות, כלן רשות אחת הם, הואיל ואין תשמישן מיוחד ותדיר, ומטלטלין מזה לזה, ואפי' מחצר של רבים לחצר של רבים בלא עירוב. לכלים ששבתו בתוכן, הוא שמותר לטלטלן מהחצר לגג ומגג לראש הכותל ומראש הכותל לגג ומגג לגג אחר הסמוך לו אפי' היה גבוה ממנו כל שהוא או נמוך, ומן האחר לחצר השניה ומהחצר למבוי עד שיעבירנו כל המדינה כלה דרך גגות וחצרות וקרפיפות או דרך גנות ופרדסים או דרך כלן. ולא לכלים ששבתו בתוך הבית, שהרי אין מערבין בחצרות אלא משום כלי הבית, ואם שבת הכלי בבית והוציאו לחצר לא יעבירנו לחצר אחרת או לגג אחר או לקרפף אלא אם עירבו כל אנשי המקומות שמעבירין בהן כלי זה עירוב אחד.
<h2>דף צ.</h2>
ספינה רב אמ' מותר לטלטל בכולה, ואע"פ שהיא יתר מבית סאתים, שהרי לדירה היא עשויה. ושמואל אמ' אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות, מחצות להבריח מים הן עשויות, ולא לדירה וכיון להבריח מים הן עשויות כמאן דליתניהו דאמי.
<h2>דף צ:</h2>
גמרא אמר רב יהודה כשתמצא לומר, כלומר שתדקדק בדבריהם תעמוד על סוף דעתם. לדברי ר' מאיר גגין רשות לעצמן, ומטלטלין מגג ראובן לגג שמעון כלים ששבתו בתוכן, חצרות רשות לעצמן, ומטלטלין מחצר של רבים לחצר של רבים בלא עירוב וכל שכן של יחיד, דכי היכי דאמר ר' מאיר גגין רשות אחת שמעינן מינה דחצירות רשות אחת שהרי אין תשמישן מיוחד כבתים ודאמי לגגין אבל מגג לחצר לא.
<h2>דף צא.</h2>
וקרפיפות רשות לעצמן, בשהיה בקרפף בית סאתים, אבל יתר מבית סאתים מטלטלין בתוך ארבע אמות שתי אמות לזה ושתי אמות לזה. ואפי' היו לשני בני אדם, שהרי אמ' ר' מאיר כל גגות העיר רשות אחת הן, ומה לי גגין ומה לי חצרות מה לי קרפיפות, דסבירא ליה דאין רשות מתחלקת מחמת שנוי בעלים אלא בבתים בלבד מפני שהן תדירות לדירה או מגג לחצר לר' מאיר לא יטלטל אפי' הן לאיש אחד כדפרישנא [לעיל פ"ט ע"א] גזרה משום תל ברשות הרבים וכל שכן כשהן לשנים, ומחצר לקרפף נמי לא יטלטל, דחצרות רשות שותפות וקרפיפות רשות היחיד. לדברי חכמים, דלא גזרינן משום תל. גגין וחצירות רשות לעצמן ואע"פ שמטלטלין מגג לחצר לא יטלטל מגג לגג אם חלוקין בעליהן דגגין לרבנן כבתים משוו להו על ידי חלוק שלמטה, אבל חצר מטלטלין מן הגג אע"פ שהגג רשות לו והחצר רשות שותפות, הואיל וגגו תשמיש שאינו תדיר הוא לא האוי כדירה ממש ומטלטלין ממנו לחצר בלא עירוב, וקרפיפות רשות לעצמן ואפי' הן של שנים שכל רשות מאלו ששמו שוה מותר לטלטל מזה לזה בלא עירוב חוץ מבתים וגגין, אבל מחצר לקרפף אפילו דחד גברא אסירי, ולא דאמי לגג וחצר דתשמישתא דגג לחצר היא, והקרפף חלוק תשמישו מגג וחצר שהוא מוקצה לתשמיש שאינו תדיר. לדברי ר' שמעון כלן רשות אחת הן, פי' דאמ' ר' כשהיו למדין תורה אצל ר' שמעון בתקוע היינו מעלין שמן ואילונטיאות מחצר לגג ומגג לקרפף ומקרפף לקרפף עד שהיינו מגיעין אצל מעין שהיינו רוחצין בו. ועוד אמרינן לקמן גג וחצר אכסדרה ומרפסת כלן רשות אחת הן. ופלוגתא דר' שמעון ורבנן בשאינן יתירות מבית סאתים היא, אבל ביתירות מבית סאתים אפי' ר' שמעון מודה דאין מטלטלין מגג לקרפף, דהא כרמלית הוא דגמרינן לה מחצר המשכן. דאמרינן בשלהי עושין פסין [כ"ג ע"ב] דפלוגתא דר' שמעון ורבנן בקרפף בית סאתים היא אבל ביתיר מבית סאתים אין מטלטלין אלא בארבע אמות ככרמלית.
אמ' רבא הלכה כר' שמעון והוא שלא עירבו, בני חצרות כל אחת לעצמה, דבשלא עירבו כל חצר לעצמה לא מאצו לאפוקי מאני דבתים לחצר, וכיון דלא שכיחי כלי בתים בחצר ליכא למגזר אי שרית להוציא כלים ששבתו בחצר לחצר אחרת דילמא אתי נמי לאפוקי ליה כלים ששבתו בבית לחצר אחרת דהא לא עירבו. אבל עירבו, כל חצר לעצמה ולא עירבו ביחד אסור לטלטל מזו לזו אפי' כלי החצר, דכיון דשכיחי מאני דבתים בחצר, גזרינן דילמא אתי לאפוקינהו לחצר אחרת, והא ר' שמעון מודה הוא בכלים ששבתו בתוך הבית שאינו מטלטל אותן לחצר אחרת אלא אם כן עירבו דקתאני אבל לא לכלים ששבתו בתוך הבית. ושמואל אמ' הלכה כר' שמעון בין עירבו, כל חצר לעצמה. בין לא עירבו וכו'.
<h2>דף צב.</h2>
מתניתין גג גדול סמוך לקטן, והיה זה מוקף מחצה וזה מוקף מחצה עשרה, ונפרצה המחצה של גג קטן הסמוכה לגג גדול במלואה נמצא שאין לגג הקטן כי אם שלש מחצות. גדול מותר, פי' מותר לבני גדול להעלות לו מים שבבתים דהויא לה ההיא פרצה לגג הגדול כפתח, שהרי נשארו לגג הגדול פצימין מיכאן ומיכאן. וקטן אסור, מלהעלות לו כלים שבבתים עד שיערבו שניהם כאחד מפני שבני גדול אוסרין עליהן. חצר גדולה שנפרצה לקטנה, שנמצא שאין לקטנה כי אם שלשה כתלים כגון זה. גדולה מותרת, להוציא מבתים לחצר. וקטנה אסורה, להוציא מכלי בתיה לחצרה עד שיערבו עם בני הגדולה עירוב אחד, לפי שדייורי גדולה חשובין בקטנה, כלומ' מושלין בקטנה ומושכין אותה אצלם. אבל דייורין קטנה אין חשובין למשול בדייורי גדולה, מפני שהפרצה שנפרצה בין חצר גדולה לקטנה כפתחה של גדולה הוא חשוב, שהרי נשארו לה פצימין מיכאן ומיכאן כמו שביארנו. ודוקא כשנפרצה הפרצה מערב שבת אבל נפרצה בשבת מותרין הן כשהיו דקימא לן שבת שהותרה מקצתה הותרה כולה. ואמרינן בגמרא למה לי למתנא תרתי גג וחצר, ומהדרינן קתאני גג דמיא לחצר מה חצר דמניכרן מחצאתא אף גג דמניכרן מחצאתא לאפוקי דלית ליה מחצאתא דהוו כלהו רשות אחת.
<h2>דף צג:</h2>
גמרא דרש מרימר גידוד חמשה ומחצה חמשה מצטרפין, פי' כגון חצר שגבוהה קרקעיתה מחברתה חמשה טפחים והוסיפו על אותו גובה מחצה חמשה מצטרפין והויה לה מחצה עשרה בין שתי חצרות ואע"פ שאין העליונה רואה פני עשרה ומערבין שנים ואין מערבין אחד.
באעי רב הושעיה דייורין הבאין בשבת, פי' כגון כותל שבין שתי חצרות שנפל בשבת דהוי דייוריהן השתא כי הדדי. מהו שיאסר, אילו על אילו מלטלטל בחצרות. אמ' רב חנניה תא שמע תנן חצר גדולה שנפרצה לקטנה וכו'.
איתמר כותל שבין חצרות, שעירבה זו לעצמה וזו לעצמה. שנפל, רב אמר אין מיטלטלין בה אלא בארבע אמות, שהרי שתי רשויות האסורות זו עם זו וכל אחת פרוצה למקום האסור לה, ואע"ג דאמר רב הלכה כר' שמעון דאמר חצרות רשות אחת הן, הכא כשעירבו כל אחת לעצמה עסיקינן ורב לטעמיה דאמר והוא שלא עירבו אבל עירבו שתי רשויות הן. ושמואל אמר זה מטלטל עד עיקר מחצה כדהוה מעיקרא וזה מטלטל עד עיקר מחצה, דאמרינן הואיל והותרה שבת הותרה. ובכלים ששבתו בבית קאמר שמואל דאי בששבתו בחצר אפי' מחצר לחצר נמי שרי, דהא שמואל הוא דאמר הלכה כר' שמעון ואפי' עירבו כל אחת לעצמה ולא גזר משום מאני דבתים, ואע"ג דהשתא הוו להו חצר אחת שנפל הכותל שביניהם לא מתסרי מאני דבתים אלא שרי לאפוקינהו כדמעיקרא דאמרינן הואיל.
<h2>דף צד.</h2>
ושמואל ורב הוו יתבי בההיא חצר נפל גודא דביני ביני, פי' נפל הכותל שבין השתי חצרות שעירבה זו לעצמה וזו לעצמה. אמ' להו שמואל נגודי לי גלימא, פי' קחו טלית ופרשו אותה במקום הפרצה כדי שתהא מחצה. אהדרינהו רב לאפיה, דקסבר שאסור לטלטל הטלית בתוכה כי אם בארבע אמות בלבד. אמר להו שמואל אי קא קאפיד אבא קטרו בה הימאניה, פי' קחו אבניטו וקשרו בו הטלית למחצה, ודרך בדיחות הוא שאמר להראות שאין בדבר שום איסור בעולם. ואקשינן והיכי עביד שמואל הכי, דמצריך לחוץ בין השתי חצרות בטלית, והא איהו הוא דאמר זה מטלטל עד עיקר המחצה וזה מטלטל עד עיקר המחצה, ואינו צריך לשום חציצה בעולם. ופרקינן שמואל לצניעותא בעלמא הוא שעשה, חציצה בטלית כדי להסתיר בני החצרות אלו מאלו. ורב (אסי) [אי] סבירא ליה דאסיר לימא אסיר, דבכי האי גונא אין חולקין כבוד. ומהדרינן אתריה דשמואל הוה וכו'.
מתניתין חצר שנפרצה המחצה שלה שסמוכה לרשות הרבים. במלואה או שנפרצה בה פרצה יתר מעשר שיצאת מתורת פתח. המכנס מתוכה לרשות היחיד, כגון הבתים שבה או המוציא מרשות היחיד לתוכה חייב, מפני שהיא כרשות הרבים. דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים מתוכה לרשות הרבים או מרשות הרבים לתוכה פטור, אבל אסור הוא ולאו חייב ואע"ג דדרסי בה רבים מפני שהיא ככרמלית. והוא הדין מתוכה לרשות היחיד. גמרא אסיקנא שעל מקום מחצה מחלוקת ובצידי רשות הרבים קא מפלגי, ולאו בחצר שנפרצה דמודה הוא ר' אליעזר דכרמלית היא אלא בצידי רשות הרבים הוא דפליגי, ר' אליעזר סבר צידי רשות הרבים כרשות הרבים דאמו, והאי חצר כיון שנפרצה לרשות הרבים הוי ליה מקום מחצה צדי רשות הרבים וכו'. ורבנן סברי צדי רשות הרבים, שהוא כגון מקום מחצה וקרן זוית הסמוכה לרשות הרבים והוא המקום שהוקף בשלש מחיצות והרוח הרביעית רשות הרבים. וכגון מבוי שאין לו לחי או קורה ברוח רביעית, כל אילו כרמלית הן, ואין לחלוק ביניהן ואין מטלטלין בהן אלא בארבע אמות כרשות הרבים. ואע"ג דאיסור טלטול הכרמלית דרבנן הוא כיון שדומה לרשות הרבים, אסרינן לה דילמא אתיא לאחילופי ברשות הרבים כמו שנתבאר בפרק יציאות השבת [שבת י"א ע"ב].
מתניתין חצר שנפרצה משתי רוחותיה, בשבת לרשות הרבים. וכן בית, שהיה בנוי ברשות הרבים. שנפרץ משתי רוחותיו, וכן מבוי שניטלה קורתו או לחיו בשבת, אחר שעירבו מותרין באותה שבת, הואיל והותרה מקצתה. ואסורין לעתיד לבוא, כלומר ואסורין לשבת הבאה עד שיתקנום דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומר אם (אם) מותרין באותה שבת מותרין לעתיד לבוא וכו'. גמרא במאי עסיקינן פי' דתנן חצר שנפרצה משתי רוחותיה ובית שנפרץ משתי רוחותיו, איצטריך למבעי אמאי קתאני משתי רוחות ואמ' האי פרצה היכי דמיא, אילימא ברוחב עשר מאי שנא מרוח אחת דשריא מדאמרינן פיתחא הוא, משתי רוחות נמי נימא פיתחא היא ולישתרי, ואלא בשהפרצה יתר מרוחב עשר אפי' מרוח אחת נמי ליתסר. ומהדרינן אמ' רב לעולם בעשר, עסיקינן ומרוח אחת פיתחא הוא, ואם תאמר אפי' משתי רוחות נמי פיתחא הוא הכא במאי עסיקינן כגון שנפרץ, וטעמא מאי אסרינן בשנפרץ בקרן זוית משום דפיתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי, דלאו אורח ארעא הוא וזו צורתה.
<h2>דף צד:</h2>
פיסקה וכן בית שנפרץ משתי רוחותיו, בקרן זוית אוקמה רב, כגון שנפרץ זה הבית בקרן זוית וקיריו באלכסון, פי' כגון שהיו הקורות של תקרה מונחות על כתלי הבית באלכסון כגון זה. ואע"פ שראשי הקורות על פי הפרצה לא אמרי' פי תקרה יורד וסותם, ואע"פ שאין ברוחב הפרצה כי אם עשר אמות קימא לן דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי.
איתמר אכסדרה בבקעה שהן שלש מחצות והם כרמלית כמו שביארנו. רב אמ' מותר לטלטל בכולה דאע"ג דליכא אלא שלש מחצות אמ' רבינו הרב ושאין נעשת רשות היחיד גמורה מדברי סופרים עד שיהיו ארבע מחצות, כיון שהיא מקורה אמרינן פי תקרה יורד וסותם, פיר' רואין אנו כל פי תקרה ירד וסתם רוח הרביעית כמבוי סתום שיש לו לחי או קורה שמותר לטלטל בו. יש מרבותינו המפרשים שאמר דבשתי מחצות נמי אמרינן פי תקרה יורד וסותם ואינה הוראה נכונה לפי שאמרנו בסוכה בפרק ראשון [י"ח ע"ב] בית שנפחת וסיכך על אכסדרה שיש לה פצימין כשרה ושאין לה פצימין אביי אמ' כשרה ורבא אמר פסולה, אביי אמ' כשרה פי [תקרה] יורד וסותם רבא אמ' פסולה לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם, אמ' ליה רבא לאביי לדידך דקאמרת פי תקרה יורד וסותם אפי' נפחתה דופן האמצעית נימא פי תקרה יורד וסותם, אמ' בהא מודינא לך דלא אמרינן פי תקרה יורד וסותם דהוה ליה כמבוי המפולש, אלמא לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם אלא כשיש שלש מחצות.
<h2>דף צה.</h2>
פיסקה ר' יוסי אומר אם מותרין, באותה שבת וכו'. אמ' רב הלכה כר' יוסי, פי' ואע"ג דפסקינן לעיל דשבת הואיל והותר מקצתה הותרה כלה, והכא פסקינן כר' יוסי שאוסר ואע"פ שהותר מקצתה, לא קשיא מדי דכי אמרינן הואיל לגבי עירוב כגון שעירבו דרך הפתח שביניהם ונסתם הפתח או שעירבו דרך חלון ונסתם החלון כדאמרינן [לעיל י"ז ע"א] דבהא אפי' ר' יוסי מודה, אבל הכא במחצות עסיקינן דאיתסר ליה טלטול משום דליכא מחצות לא משום עירוב. ואע"ג דאמרינן לעיל [פ"א ע"ב] אמ' שמואל כל מקום ששנה ר' יהודה בעירובין הלכה כמותו, הא אמ' ליה רב חנא בגדתאה לרב יהודה אמ' שמואל אפי' במחצות, אמ' ליה בעירוב אמרתי לך ולא במחצות.
מתניתין הבונה על גבי שני בתים, הבנויים בשני צדי רשות הרבים. וכן גשרים המפולשים, שיש להם שתי מחצות מלמטה בשני הצדדין מטלטלין תחתיהן, דאמרינן פי תקרה יורד וסותם דברי ר' יהודה, וחכמים אוסרים, דסברי דכי אמרינן פי תקרה יורד וסותם בדאיכא שלש מחצות דאוריתא כדאמרינן [לעיל צ"ד ע"ב] ובעינן רביעית דרבנן, אבל בבציר משלש מחצות לא סאגי דמחצות ודיניהם הלכה למשה מסיני הם כמו שנתבאר בפרק ראשון [ד' ע"א]. ועוד אמ' ר' יהודה מערבין אנשי חצרות של מבוי המפולש, ואין צריכין דבר אחר דהא איכא שתי מחצות דאוריתא. וחכמים אוסרין, עד שיעשה צורת פתח מיכאן ולחי או קורה מיכאן, וכן הלכה.
המוצ(י)א תפילין, ברשות הרבים. מכניסן זוג זוג, כלומר מניח של יד בידו ושל ראש בראשו, ונכנס וחולצן בבית וחוזר ולובש זוג שני ונכנס וחולצו, וכן הוא עושה עד שיכניס הכל. רבן גמליאל אומר שנים שנים, פי' זוג של יד מניח בידו וזוג של ראש מניח בראשו בכל פעם ופעם. ובגמרא מפרש דבשבת זמן תפילין קא מפלגי תנא קמא סבר שבת זמן תפילין הוא ומשום הצלה לא שארי ליה רבנן טפי מן המצוה דלאו תכשיט הוא ואיכא בל תוסיף, ורבן גמליאל סבר שבת לאו זמן תפילין הוא וטעמא דשארו ליה רבנן משום תכשיט הוא, הולכך כיון דמשום תכשיט הוא דשארו ליה ליכא משום בל תוסיף, ליכך מכניסין שנים שנים. ואמרינן מדאמר ר' שמואל בר רב יצחק מקום יש בראשו שראוי להניח בו שני תפילין מקום יש בזרוע נמי שראוי להניח בו נמי שני תפילין, ואמרינן כלי עלמא אית להו דר' שמואל בר רב יצחק, ואין הלכה כרבן גמליאל שמכניסין שנים שנים אלא כתנא קמא שמכניסין זוג זוג. ואסיקנא דבשבת לאו זמן תפילין הוא [דפליגי] דתניא ר' עקיבה אומר יכול יניח אדם תפילין בשבתות וימים טובים ת"ל [שמות י"ג] והיה לך לאות, ימים שצריכים ישראל להעמד אות על עצמם להכיר שהן מחזיקים בתורתו של הקב"ה, יצאו שבתות וימים טובים שהן עצמן אות בין הקב"ה לישראל דכתיב [שם ל"א] כי אות היא ביני וביניכם לדורות וגו', שכיון שיש בהן שביתה אין לך אות גדול מזה. יש מי שהורה מהקדמונים שחולו של מועד אינו זמן תפילין, וראינו מי שעושה על פי אותה הוראה, והוראה בטיעות היא מהמורה ומי שעושה על פי אותה הוראה, שכיון שאין שביתה בחולו של מועד מה אות יש עד שתהא הכירא ידועא לכל, ואע"פ שיש הכיר של איסור מלאכה, כיון שאין כל מלאכה אסורה בו כימים טובים אין שם היכר. ועוד משנה שלימה שנינו בפרק ואילו מגלחין [מו"ק י"ח ע"ב] כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו בחולו של מועד, ואם אינן לצורך למה התירו לו לכתבן יניח לאחר המועד ויכתוב, והרי משנה עצמה שנינו דאין מגיהין אות אחת אפי' בספר העזרה כיון שאינו לצורך המועד. אלא ודאי חולו של מועד זמן תפילין הוא שהרי לא הוציאו חכמים כי אם שבתות וימים טובים, וחולו של מועד אינו נקרא יו"ט. והעושה על פי אותה הוראה הרי הוא בכלל מעכבי הרבים מלעשות מצוה שהוא מכלל עשרים וארבעה דברים שמנדין עליהן.
בד"א בישנות, פי' שהיו רצועותיהם בהן והיו מקושרין קשר של תפילין העשויין כמין דלת, שודאי תפילין הן ויש בהן קדושה ואסור להניחן בבזיון. אבל בחדשות, שלא היו רצועותיהן מקושרות. אינו נזקק להן. שאין בהן קדושה אלא כשנעשין כהלכתן, הולכך אין מחללין עליהן את השבת דילמא קמיע בעלמא נינהו דאיתעביד בצורת התפילין. מצאן צבתים או כריכות, פי' צבתים אגודות מלשון שול תשולו לה מן הצבתים [רות ב'] שהן אגודות של שבלים, וכן כריכות נמי, ולקמן מפרש להו. מחשיך עליהן ומביאן, כלומר ממתין עד מוצאי שבת ומביאן.
<h2>דף צה:</h2>
ובסכנה, כלומר בסכנת השמד. מכסן במקומן והולך לו, ואינו יכול לכסותן בדבר שאסור לטלטלו אפי' משום שבות דקימא לן דלית הלכתא כר' שמעון דאמ' [לקמן צ"ז ע"ב] כל דבר שהוא משום שבות אינו עומד בפני כתבי הקדש. והמוציא ספר תורה יושב ומחשיך עליו ובסכנה מניחו והולך לו, היו גשמים יורדין מתעטף בעור וחוזר ומתכסה בו ונכנס.
מתניתין ר' שמעון אומר נותנן לחבירו וחבירו לחבירו, ואינו מוליכן פחות פחות מארבע אמות. עד שמגיע לחצר החיצונה, כלומר לחצר הסמוכה לחומה מבפנים אם משתמרין שם. וכן בנו, שהיה בשדה. ונתנו לחבירו וחבירו לחבירו, עד שיכניסו לעיר. אפי' הן מאה, פי' אמרינן בגמרא [צ"ז ע"ב] מאי אפי' הן מאה, ומהדרינן אע"ג דקשיא ליה ידא לינוקא אפי' הכי קאמר ר' שמעון נותנו לחבירו וחבירו עדיפא. ודוקא בדליכא סכנה אבל בדאיכא אפי' ספק סכנה מחללין עליו את השבת דספק נפשות דוחה את השבת. והלכה כר' שמעון. ר' יהודה אומר נותן אדם חבית, שמצא בשדה לחבירו, בתוך ארבע אמות. וחבירו לחבירו, בתוך ארבע אמות, אפי' יוליכנה כמה מילין בשבת מותר מפני שכל אחד מהן לא טלטל אלא בתוך ארבע אמות שלו. אפי' חוץ לתחום, פי' אפי' יוליכנה חוץ לאלפים אמה של מדת התחום כיון שזה עומד בצד זה. אמרו לו לא תהלך חבית זו יתר מרגלי בעליה, פי' אוקימנא בגמרא דהאי חבית דהפקר היא ומים שבה דהפקר נמי נינהו ושנתמלאו מהמעין הנובע או מהנהר המושך דתניא בסוף יום טוב [ביצה ל"ט ע"א] נהרות המושכין ומעיינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם. והלכה כר' יהודה. ואמרינן מאן אמרו לו לא תהלך זו יתר מרגלי בעליה, ומהדרינן ר' יוחנן הוא דאמ' ליה לר' יהודה דסבר ר' יוחנן דחפצי הפקר קונין שביתה במקומם כדאיתה בפרק מי שהוציאוהו גוים [לעיל מ"ה ע"ב], ואמרינן ומאי לא תהלך זו יתר מרגלי בעליה, ומהדרינן הכי קאמר ליה לא יהלכו אלו יתר מכלים שיש להם בעלים. וקימא לן דחפצי הפקר הרי הן כרגלי המוצאן, אבל כלים שיש להם בעלים ושאלן אחד מהן בשבת או ביום טוב אע"פ שעירב הוא כדי לילך לדבר מצוה שחוץ לתחום אינו יכול לילך באותו חפץ כי [אם] עד מקום שיכולין בעליו לילך בלבד דתנן ביום טוב בפרק משילין [ביצה ל"ז ע"א] הבהמה והכלים כרגלי הבעלים.
<h2>דף צז.</h2>
תאני אבוה דשמואל וכו', וכן הלכה. פיסקה מצאן צבתים או כריכות, צבתים זוי זוי, כלומר תפלה של יד ותפלה של ראש כרוכות זו בזו בלבד. כריכות דכריכי טובה, פי' כשהיו הרבה וכרוכין אגודה אחת.
גמרא בחדשות מאי טעמא, כלומר אינו חייב לכנוס. ומהדרינן דחיישינן דילמא קמיעי נינהו, והאי דעבדינהו כעין תפילין עבדינהו. אבל ישנות כיון דמקושרין נינהו לא טרח איניש כולי האי בקמיע, למעבד ליה קשר של תפילין דטירחא איכא דלאו כל אינש גמיר ליה.
פיסקה מחשיך עליהן ומביאן, אקשינן אמאי קתאני מחשיך עליהן, ננעייליניהי זוג זוג. ופרקינן אמ' רב יצחק בריה דרב יהודה לדידי מפרשא לי מיניה דאבא כל שאילו יכול להכניסן זוג זוג וכלות קודם שקיעת החמה מכניסן זוג זוג, ואם לא, נשאר מן היום כדי להכניסן דרך מלבוש. מחשיך עליהן ומביאן.
פיסקה ובסכנה מכסן והולך לו, אוקימנא למתניתין בסכנת גוים כגון שעת השמד, כלומר שגזרו שמד שלא להניח תפילין, ואכולה מתניתין קאי בין מצא מועט בין מצא הרבה דהא איכא סכנה שמא ימצאו בידו ויהרג. אבל בסכנת לסטים, ומצאן צבתים או כריכות. מוליכן כלן פחות פחות מארבע אמות.
<h2>דף צז:</h2>
ור' שמעון פליג אתנא קמא בסכנת לסטים וקאמר דאין מוליכין פחות פחות מארבע אמות אלא נותנן לחבירו בתוך ארבע אמות וחבירו לחבירו בתוך ארבע אמות, כדתנינן לקמן דגזרינן פחות פחות מארבע אמות דילמא אתי לאיתויי ארבע אמות ברשות הרבים הולכך נותנן לחבירו וחבירו לחבירו עדיפא. ותנא קמא סבר מוליכן פחות פחות מארבע אמות עדיפא דאי נותנן לחבירו וחבירו לחבירו אוישא מילתא, כלומר יתפרסם הדבר לרבים ויאמרו כי הכניסו התפילין בשבת מרשות הרבים לרשות היחיד. והר"ם במז"ל [פי"ט משבת הכ"ד] פסק שמוליכן פחות פחות מארבע אמות או נותנן לחבירו בתוך ארבע אמות וחבירו לחבירו עד שמגיע לחצר החיצונה. גרסינן ביום טוב בפרק ראשון [ביצה ט"ו ע"א] היה בא בדרך, ערב שבת ותפילין בראשו ושקעה עליו חמה מניח ידו עליהן, כדי לכסותן כדי שלא יראו, והולך בהן. עד שמגיע לביתו, לפי שלא גזרו בהעברה כלאחר יד בתפילין. היה יושב בבית המדרש ותפילין בראשו וקדש עליו היום מניח ידו עליו עד שמגיע לביתו, ואי איכא בית הסמוך לחומה דמנטרי ביה מחמת גנבי, אוקימנא התם. דמניחן בבית הסמוך לחומה. כתב הר"ם במז"ל [פי"ט משבת הכ"ו] שאם שכח ויצא בהן לרשות הרבים ונזכר משחשכה שיש לו תפילין בראשו מכסה את ראשו עד שמגיע לביתו או לבית המדרש.
גמרא וכן בנו, אקשינן בנו מאי בעי התם בשדה, ומאן הוא דאפקי' להתם כיון דקטן הוא. ופשטינן בשילדתו אמו בשדה עסיקינן, והכי מסתברא.
מתניתין הקורא בספר על האסקופה, פי' מי שהיה קורא בספר על האצטבא שבונין לפני פתחי החצרות. ונתגלגל הספר מידו, פי' כל הספרים שהיו עושין בימות הראשונים בגוילין היו עושין אותה כספר תורה וראיה לדברינו מה שכתב הר"ם במז"ל בפרק חמשה עשר מהלכות לוה ומלוה [ה"ב] שאמ' והגיע לידי במצרים מקצת התלמוד ישן כתוב על הגוילים כמו שהיו כותבין לזמן הזה בקרוב מחמש מאות שנה. גוללו אצלו, הואיל וקצתו תפוס בידו דהא לא דאמי לזורק דהתם איכוון הכא לא איכוון וליכא נמי איתעבידא מחשבתו. ובגמרא מוקמינן דבאסקופה שהיא כרמלית עסיקינן ולפניה רשות הרבים ונתגלגל הספר לרשות הרבים ומקצתו בידו עסיקי' שאם נתגלגל לתוך ארבע אמות גוללו אצלו, נתגלגל חוץ לארבע אמות הופכו על הכתב ומניחו ואע"פ שקצתו בידו גזרה שמא ישמט כלו מידו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים ואתי לידי חייוב חטאת, אבל בנתגלגל לתוך ארבע אמות לא גזרינן דהא אפי' אתייה לא מחייב חטאת, נתגלגל לרשות היחיד אפי' חוץ לארבע אמות גוללו אצלו, שאין איסור טלטול הכרמלית אלא דילמא אתיא לאיחלופי ברשות הרבים כמה דפרישנא. היה קורא בראש הגג ונתגלגל הספר מידו עד שלא הגיע לעשרה טפחים, הסמוכין לקרקע רשות הרבים. גוללו אצלו, משהגיע לעשרה טפחים הופכו על הכתב, כלומר הופך הכתיבה לפי הכותל כדי שלא יהא כל כך מוטל בבזיון ומניחו שתחשך. וקימא לן [שבת ז' ע"ב] דרשות הרבים תופסת עד עשרה. ר' יהודה אומ' אפי' אינו מסולק מן הארץ אלא מלא החוט גוללו אצלו, דכיון שלא הגיע לארץ עצמה לא חישינן. ר' שמעון אומר אפי' בארץ עצמו, כיון שמקצתו בידו. גוללו אצלו, שאין לך דבר שאסורו משום שבות, שהוא אסורא דרבנן. שעומד בפני כתבי הקודש, והא גזרה דרבנן היא דילמא משתמיט כלי מידיה ואתי לאיתוייה ארבע אמות ברשות הרבים. ואין הלכה כר' שמעון.
<h2>דף צח.</h2>
גמרא הופכו על הכתב, אקשינן ומי שרי, להפוך הכתב על פניו. והא תניא כותבי ספרים תפילין ומזוזות לא התירו להם חכמים להפוך יריעה על פניה, אלא פורש עליה את הבגד, ואחר כך הופכה על פניה או כופלה עד שיהא הכתב מבפנים. ופרקינן התם אפשר, לפרוס עליה בגד ואחר כך יהפוך או לכפול עד שיהא הכתב מבפנים. הכא לא אפשר, לא לפרוס בגד ולא לכפול. דאי לא מהפיך ליה איכא בזיון טפי מהאבק שעולה ונופל על הכתב וכיוצא בזה. ואסור לזרוק כתבי הקודש משום בזיון, פי' הא מילתא מבריתא נפקא דכיון דאמר מר אין מזרקין כתבי הקדש, אמ' הגאון ואסור לזרוק כתבי הקדש. תו אקשינן אמרת הופכו על הכתב, והא לא נח, ואמאי אינו גוללו אצלו כיון דלא נח והא אפי' שבות בעלמא ליכא. ופרקינן אמ' רבה בכותל משופע, דנח אגביה עסיקינן. אמ' ליה אביי אוקמתה למתניתין בכותל משופע, אימא סיפא ר' יהודה אומר אפי' אינו מסולק מן הארץ אלא מלא החוט גוללו אצלו, אמאי גוללו והא נח ליה, ופריק רבה חסורי מיחסרא מתניתין והכי קתאני הגיע לעשרה טפחים הופכו על הכתב בד"א בכותל משופע אבל כותל שאינו משופע אפי' למטה משלשה טפחים, כיון שהוא תלוי באויר. גוללו אצלו וכו', מאי טעמא בעינן הנחה על גבי משהוא, ואחר כך יתחייב אם החזירו דאפי' אין אגדו בידו אם קלטו קודם שינוח אינו מתחייב. והלכה כר' יהודה.
<h2>דף צח:</h2>
מתניתין זיז שלפני החלון, הסמוך לרשות הרבים, שהיה גבוה עשרה ורחב ארבעה. נותנין עליו, כלים מן החלון, ונוטלין ממנו בשבת. ואוקימנא בגמרא ואם יש זיז אחר למטה ממנו ויש בו ארבעה על ארבעה אפי' כנגד חלונו בלבד לא ישתמש מפני שהן שתי רשויות ואוסרין זה על זה שאין שתי רשויות משתמשות ברשות אחת. ואי דלית ביה ארבעה ולא בתחתון ארבעה לא תימא דאינו משתמש אלא כנגד חלונו בלבד אלא אפי' בכותל כולו עד עשרה טפחים התחתונים ובשני חזיזים נמי ישתמש שהרי אין כאן רשויות מוחלקין. ואמ' אביי הכא במאי עסיקינן בשיש בתחתון ארבעה ובעליון לית ביה ארבעה, כנגד חלונו משתמש אבל בשאר חזיז שבשני צדי חלון אסור להשתמש מפני זה שתחתיו שחלק רשות לעצמו.
גמרא האי זיז דמפיק לרשות הרבים למעלה מעשרה, ברשות הרבים קאיי. דקימא לן דרשות הרבים ליתה אלא עד עשרה אבל למעלה מעשרה מקום פטור הוא, הולכך נותנין עליו ונוטלין ממנו בשבת דכיון דבהדי רשות היחיד הוא, אע"פ שאין בו רוחב ארבעה על ארבעה כרשות היחיד דאמי, אלא מיהו וכו'.
עומד אדם ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד, כלה כגון בית או חצר, שנוטל חפץ מיכאן ומניחו כאן ולא גזרינן שמא יוציאנו. ועומד ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים ובלבד שלא יוציא החפץ שמטלטל ברשות הרבים מתוך ארבע אמות. ואם הוציא אמרו קצת מרבותינו הגאונים חייב אם היה עומד ברשות והוציא מרשות אחרת. והר"ם במז"ל [פט"ו משבת ה"א] פסק שהוא פטור כיון שהוא עומד ברשות אחרת. והדין והאמת עמו כמו שיתבאר. לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתין ברשות הרבים, ברשות הרבים וישתין ברשות היחיד, וכן כשיהיה באחת מהשתי רשויות לרוק באחרת. ובגמרא אמרינן באעי רבא הוא ברשות היחיד ופי אמה ברשות הרבים מהו, הוא ברשות הרבים ופי אמה ברשות היחיד והשתין מהו, בתר עקירתן מן הגוף אזלינן וחייב שהרי עקר מרשות הרבים והניח ברשות היחיד, או בתר יציאתן מפי האמה אזלינן והרי פי האמה ברשות אחרת ופטור, הוא דהא ליכא עקירה מרשות לרשות, ועלתה בתיקו. וכיון דאיסורא דרבנן הוא פטור הוא דמן התורה אינו חייב עד שיעקור מרשות ויניח ברשות אחרת. ר' יהודה אומר אף מי שנתלש רוקו בפיו, כלומ' מי שנחתך רוקו בפיו ונאסף לצאת. לא יהלך ארבע אמות, ברשות הרבים. עד שירוק, וכיון דלמשדייה קאיי משוי הוא ונמצא מוציא הוא מהארבע אמות שהוא בהן לארבע אמות אחרות.
<h2>דף צט.</h2>
וכן לא ירוק, אמ' רב יוסף השתין או רקק בשוגג חייב חטאת, ואע"פ שלא עקר מעל גבי מקום ארבעה, והניח על גבי מקום ארבעה על ארבעה כדבעינן לחייב, מחשבתו שחשב להשתין או לרוק מרשות לרשות משויא לאמתו או לפיו מקום ארבעה. כדרבא דאמר זרק, ונתכוון בשעת זריקה שתנוח. בפי הכלב או שתשרף בכבשן, ונחה בפי הכלב או בפי הכבשן חייב, מחשבתו לכלב ולכבשן משויא, לפי הכלב או לשלהבתו של כבשן שקלטתו לחפץ ושרפתו מקום ארבעה, הכא נמי גבי אמתו ופיו, מחשבתו לרוק או להשתין מרשות לרשות משויא להו מקום.
אמ' ריש לקיש הכח בפני רבו חייב מיתה, פי' זו השמועה אע"פ שנראה שאינה מענין הגרסא בתלמוד, מענין הגרסא היא ואגב גררא אמרוה בתלמוד שכיון שהביאו טעמו של ר' יהודה שאמ' אף מי שנתלש רוקו בפיו ודבר על הכיח הביאו זו בכלל. שנאמ' [משלי ח'] כל משנאי אהבו מות, אל תקרי משנאי אל משניאי, פי' זה הפסוק הוא בפרשת י"י קנני ראשית דרכו, אמרה תורה כל המשנה דעת רבו באנינות שהרב המלמד הוא התורה עצמה העושה לו דבר המשניאו והקניטו אהבו מות. ואקשינן כח אמרת והא מינס אניס, שעל כרחו כח על ידי חולי או על ידי צנה שאירעה לו, ופרקינן כח ורק אמרינן, שהרוקק אינו אנוס והיה לו להסתלק משם ולרוק או להבליעו בכסותו.
מתניתין לא יעמוד אדם ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד, כלומר ויושיט צוארו לרשות היחיד ויטול משם כלי וישתה גזירה שמא יוציא הכלי אצלו לרשות הרבים. אלא אם כן הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה, ומוקים לה רב יוסף בחפצים שצריכין לו, כלומר בשהיו כלים נאים שהוא צריך להם גזרה שמא יוציאם אצלו, אבל אם היו כלים שאינם נאים שאינו צריך להם מכניס ראשו בלבד ושותה במקומו אע"פ שלא הכניס רובו. ובור בכרמלית נמי אע"פ שהכלים נאים מכניס ראשו בלבד ושותה דקימא לן כרבא דאמר כרמלית גופה הכנסת כלי לתוכה גזירה היא דילמא אתי לאיחלופי ברשות הרבים ואנן ניקום וניגזור שתייה אטו הכנסת כלי אין גוזרין גזרה [לגזירה]. וכן בגת, פי' אוקימנא דבענין מעשר עסיקינן דתנן במעשרות בפרק רביעי [מ"ד] שותין על הגת בין בחמין בין בצונין, פי' עומד אדם על הגת שדרכו בה ענבים ושותה מהיין שבגת דלאו שתיית קבע היא כל זמן שלא יצא היין מן הגת ופטור מן המעשר, בין שמזג היין במים חמין בין שמזגו בצונן. וחכמים אומרין על החמין חייב, ובין שמזגו במים חמין ובין שבשלו שהאור מהשבעה דברים שקובעין למעשר, ור' מאיר צריך להכניס ראשו ורובו בגת שמא יוציא ויתחייב במעשר.
<h2>דף צט:</h2>
קולט אדם מן המזחלה, פי' מזחלה מקום מן הגג שנמשכין ממנו המים ונזחלין על הכותל ויורדין לארץ מלשון זוחלי עפר, שהנחש כשהולך נמשך ונזחל על גרונו. כלומר חוטף מאותן מים שהוא עומד ברשות הרבים. למעלה מעשרה טפחים, ברשות הרבים ומן המים המקלחין מן הצנור ומכל מקום, כלומר ומכל דבר המקלח ושותה. גמרא קולט אין מצרף לא, כלומר מעצמן של מים שיורדין באויר בידיו או בכליו ושותה, אבל לצרף ידו מן המזחילה, או עם הצנור וליגע בהם לא. מאי טעמא, אינו מצרף ידו ונוטל והלא למעלה מעשרה ברשות הרבים מקום פטור הוא ומותר לטלטל ממנו לרשות הרבים. אמ' רב נחמן הכא במזחילה שלשה עשר טפח, עסיקינן והושיט ידו למעלה מעשרה טפחים שאם נגע בצנור הרי זה אסור. דכל פחות משלשה סמוך לגג כגג דאמי, ונמצא כעוקר מעל הגג שהוא רשות היחיד ומוציא לרשות הרבים, אבל בשהיה בין ידו שלשה מותר לצרף למעלה מעשרה שמקום פטור הוא. תניא נמי הכי עומד אדם ברשות הרבים וכו'. ובהלכות רבינו הרב שבידינו כתוב עומד אדם ברשות היחיד, ופי' רבינו שלמה צרפתי עומד אדם ברשות היחיד כגון בגגו וקולט מן הזחיל מים היורדין מגגו של חבירו. ולא הבנתי לזה טעם שכיון שהוא עומד בגגו הא קימא לן דגגים וחצרות רשות אחת הן, ואם בשרשות הרבים מפסקת ביניהם מי התיר לטלטל מזה לזה כללו של דבר קשה היא לפי דעתי. ובתלמוד שבידינו לא כתב אלא עומד אדם ברשות הרבים, והיא הגרסא הנכונה שכיון שאמר תניא נמי הכי מכלל סייוע היא לשמועה שקדמתה. ואם יש בצנור ארבעה על ארבעה, בין שהיה הצנור בתוך עשרה בין שהיה למעלה מעשרה וצרף ידו וקלט מן המים הרי זה אסור, לפי שנמצא מוציא מרשות לרשות, שהרי מקום שיש בו ארבעה על ארבעה כרמלית הוא. ולמה לא יהא חייב כשצרף מן הצנור שהוא למעלה מעשרה ורחב ארבעה על ארבעה שהרי הוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, מפני שלא נחו המים שהרי נזחלין והולכין הן ואמרינן בפרק מי שהוציאוהו [לעיל מ"ו ע"א] דמייא דנידי לא קנו שביתה במקומם.
מתניתין בור ברשות הרבים וחולייתו גבוהה עשרה טפחים חלון שעל גביו, שיצא מרשות היחיד למעלה מעשרה ברשות הרבים. ממלאין ממנו בשבת, דקי' לן דאין רשות הרבים תופסת אלא עד עשרה בלבד. אשפה ברשות הרבים גבוהה עשרה טפחים, שנמצאת רשות היחיד. שופכין לתוכה מים בשבת. גמרא פי' אמר רבינו הרב ז"ל כיון דחולייתו גבוהה עשרה טפחים וכו', ואוקימנא בגמרא דבבור שהוא מופלג מן הכותל ארבעה טפחים הא דבעינן חוליה גבוהה עשרה, אבל בשסמוכה החליה לכותל שאין ביניהן ארבעה אפילו היה מקרקעית הבור עד חלייתו עשרה מצטרפין וממלאין ממנו הואיל והוא סמוך לכותל. וכן באשפה וכו', אבל באשפה של יחיד שהוא עשויה ליפנות לא, דחישינן דילמא מפני לה והויא רשות הרבים, ואתי למשדי בה כדמעיקרא שהרי היה דרכו לשפוך לה.
גמרא אם אין נופו גבוה וכו', ואוקמה רב אחא בר יעקב בפרק הישן תחת המטה [סוכה כ"ד ע"ב] בדעביד להו בהוצא ודפנא, כלומר בשמלא בין בדיו ועליו עלין של דקל וכיוצא בהן. פי' דפנא אילן ששמו דפנא. יש מי שפירש בו ענפי אילן שנקרא בלשון ישמעאל אל רנד, וקורין לו בלשון יון דפנא. כי היכי דלא ליזלו וליתו ברוח מצויה, כלומר כדי [שתעמוד] המחצה בפני רוח מצויה ולא תתנדנד. אמ' רב הונא בריה דרב יהושוע אין מטלטלין בו יתר על בית סאתים, כלומר אם היה באותו הקף של אילן יתר מבית סאתים אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות בלבד, ואפי' נטעו מתחלה לכך שנמצא שהוקף לדירה מתחלה.
מתניתין אילן שהוא מסיך על הארץ, פי' שענפיו נטויין למטה מכל סביביו ומאהילין כאהל על הארץ. אם אין נופו, פי' אם אין ראשי הענפים שנטויין למטה, גבוהין שלשה טפחים מן הארץ מטלטלין תחתיו, דפחות משלשה לבוד הוא והרי כאן כמו כן מחצה גבוהה עשרה טפחים. שרשיו של אילן, אם היו גבוהין מן הארץ שלשה טפחים לא ישב עליהן, שאין משתמשין באילן ביום טוב וכל שכן בשבת גזרה שמא יתלוש ממנו זמורה כמו שנתבאר בפרק משילין [ביצה ל"ו ע"ב].
<h2>דף ק.</h2>
שכל דירה שתשמישה לאויר, כלומר שאינה עשויה לדור בה תמיד אלא להסתופף בצלה שומרי השדות אין מטלטלין בה אלא כשתהיה בית סאתים בלבד, ואם היה בה יתר מבית סאתים אין מטלטין תחתיו אלא בארבע אמות מפני שתחתיו מקום שלא הוקף לדירה. וכגון זה אע"פ שהקיפו לא אמרינן ביה מקום שהוקף לדירה הוא, שאין דרך בני אדם לעשות בית דירה הקף לאויר בלא קירוי או בית פתוח לתוכו, ואין לו כי אם ארבע אמות כיחיד ששבת בבקעה ועשה מחצה יתר מבית סאתים שאין לו לטלטל בה כי אם בארבע אמות בלבד.
פיסקה שרשיו אם היו גבוהין מן הארץ שלשה טפחים לא ישב עליהן. איתמר שרשי אילן הבאין מלמעלה משלשה לתוך שלשה, פי' שהיו יוצאין מלמעלה מגובה שלשה טפחים מעיקר האילן עד הקרקע וחזרו ונכפפו וירדו לפחות משלשה, כלומר שחזר השורש ונסמך למקומו שיצא ממנו עד שלא תמצא כשתמדד חללו מהארץ למעלה אלא פחות משלשה. רבה אמ' מותרין, להשתמש בה, שכל פחות משלשה סמוך לארץ הרי הוא כארץ. ורב ששת אמ' אסורין דכיון דמכח איסורא קא אתו, פי' מכח האילן שאסור להשתמש בו בשבת באו אסורין הם כאילן עצמו. והילכתא כרבה דהא רב יוסף שרא ליה לרב ביבי בר אביי בההוא דיקלא דהוה סליקא ליה באיפומא, פי' בדקל שהיה עומד בתוך הבית ועלה דרך פי הארובה למעלה מן הגג בפחות משלשה והתיר להם להשתמש באותן ענפים שעלו למעלה מן הגג מפני שלא היו גבוהין מן הגג שלשה באחד מצדדי הדקל כרבה.
איתמר שרשי אילן שהיו גבוהין מן הארץ שלשה טפחים, או שיש חלל תחתיהם רחב שלשה אע"פ שצדו אחד שוה לארץ הרי זה לא ישב עליהן, כיון שגבוהין שלשה ואע"פ שהצד האחד של שרש שוה לארץ, כלומ' אע"פ שהקרקע של אותו צד השוה לארץ גבוה ונמשך עליו צד השורש כגון זה. לפי שאין עולין באילן ואין נתלין באילן ואין נסמכין באילן, ואוקימנא בין שהיה האילן לח בין יבש ולא יעלה מבעוד יום לישב שם כל היום כולו, כלומ' אפי' לישב שם ולא ירד עד מוצאי שבת שנמצא שאינו משתמש באילן שהגזרה שמא יתלוש היא. אחד אילן ואחד בהמה, דגזרה נמי בבהמה שמא יחתוך זמורה להנהיגה אוקימנא התם [ביצה ל"ו ע"ב]. אבל בור ושיח ומערה וגדר מטפס ועולה מטפס ויורד, פי' מטפס מסתרך או מדלג אם ירצה, תרגום נאותה להם [בראשית ל"ד] נטפס להון. ואפי' הן מאה, דטעמא לאו משום טרחא הוא אלא משום שמא יבוא לתלוש מן המחובר וגבי בור ליכא למגזר בהכי. תאני חדא עלה באילן אסור לירד בשבת. ותניא אידך עלה מותר לירד בשבת. וקשיין אהדדי, ופרקינן לא קשיא כאן שעלה מבעוד יום, לא קנסינן ליה וירד. כאן משחשכה, קנסינן ליה ולא ירד בשבת.
<h2>דף ק:</h2>
אמ' רב אסי אסור לאדם להלך על גבי עשבים, המחוברין לקרקע, בשבת שנאמ' [משלי י"ט] ואץ ברגלים חוטא, כלומר הממהר ללכת ואינו נותן לב לחתיכת העשבים אלא דוחקן וחותכן חוטא הוא לפי שהעשבים נתלשין בהלוכו עליהן. תאני חדא מותר להלך על גבי עשבים בשבת, ותניא אידך אסור. ופרקינן לא קשיא כאן בימות החמה, שהעשבים יבשים מותר דיבשין כתלושין דאמו כאן בימות הגשמים אסור לפי שהעשבים לחים והוה ליה כתולש. ואי בעית אימא הא והא, כלומר דתרתי בריאתא. בימות הגשמים, ולא קשיא הא דסאים מסאני שרי, והאי דלא סאים מסאני אסיר, לפי שהעשבים נאחזין בין אצבעות רגליו ונתלשין. ויש מי שפירש בהפך כלומר כשמהלך עליהן במנעל נחתכין לפי שהעור קשה אבל כשמהלך בלא מנעל אינן נחתכין לפי שכף הרגל רך הוא ואינו חותך. והשתא דקימא לן כר' שמעון דאמ' דבר שאינו מתכוין מותר אפי' כולהו שריין, דהא ליכא למימר הכא איתעבדא מחשבתו שהרי לא נתכוון לתלוש.
אמר רב אסי מרה דשמעתתא קמיתא אסור לאדם לכוף את אשתו לדבר מצוה, פי' לכופה לתשמיש שלא מדעתה ומרצונה שנאמ' ואץ ברגלים חוטא, פי' רגלים לשון תשמיש הוא דכתיב [שופטים ה'] בין רגליה כרע נפל, וכן [דברים כ"ח] ובשלייתה היוצאת מבין רגליה. ולשון אץ כאן דוחק הוא דכתיב [יהושע י"ז] כי אץ לך הר אפרים, כלומר הדוחק את אשתו ומכריחה שלא מרצונה. אמ' ר' יהושע בן לוי כל הכופה את אשתו לדבר מצוה הויין לו בנים שאינן מהוגנין. שנאמר [משלי י"ט] גם בלא דעת נפש לא טוב, פי' הכי מבעי למדרש בהאי קרא ואץ ברגלים חוטא נפש לא טוב, כלומר האונס את אשתו לתשמיש והיא אינה רוצה נפש היוצא מביניהם לא טוב אלא בנים שאינן מהוגנים, אלא תהיה בעילתו ברצון שניהם ובשמחתן כדי שתתישב נפשם ויבעול בבושה לא בעזות ויפרוש מיד כדי שיהיו לו בנים נאים ובישנים ראויים לחכמה ולחסידות. תניא נמי הכי ואץ ברגלים חוטא זה הבועל ושונה, ואקשינן איני והא אמר רבא הרוצה שיהיו לו בנים זכרים יבעול וישנה, לפי שמטריחה ומזרעת תחלה, ופרקינן כאן שבעל מרצונה הויאן לו בנים זכרים מפני שבבעילה הראשונה לובשת תאוה וכששונה מחמת תאותה מזרעת תחלה וכתיב [ויקרא י"ב] אשה כי תזריע וילדה זכר. גרסינן בנדה בפרק כל היד המרבה לבדוק [י"ז ע"א] אמ' רב חסדא אסור לאדם לשמש מטתו ביום, או בלילה לאור הנר. שנאמר [ויקרא י"ט] ואהבת לרעך כמוך, מאי תלמודא, כלומר מה יש לנו ללמוד מדברי רב חסדא, והשבנו יש ללמוד שהאיסור הזה שאמר רב חסדא, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו הוא.
<h2>דף קא.</h2>
פיסקה וחדקים שבפרצה וכו', ורמינהי דלת הנגררת בארץ ומחצלת הנגררת וקנקן הנגרר, פי' קנקן עץ של מחרישה והוא כלי שחורשין בו דתנן בפרק השוכר את האומנין [ב"מ פ' ע"א] השוכר את הפרה לחרוש בהר וחרש בבקעה ונשבר הקנקן. בזמן שקשורין ותלויין, בכותל במקום הדלת כנגד הפתח לנעול בו. נועלין בהן בשבת ואין צריך לומר ביום טוב, אלמא אתלויה הוא דקפיד אבל אגבוהין מן הארץ לא קפיד. ותריץ אביי דביש להן ציר עסיקינן, דמוכחא מילתא כדלת גמורה והרי היא קשורה ותלויה אע"פ שאינה גבוהה. רבא אמ' לא תימא בשיש להן ציר עכשיו, אלא בשהיה להם כבר אע"פ שאינו שם עכשיו, כיון שהיא קשורה ותלויה בכותל מותר לנעול בה דהא מוכח מקום הציר דלנעול בה היא עשויה והויא לה נמי שמלאכתו להתיר. והציר הוא רגל הדלת שתסוב עליה כדכתיב [משלי כ"ו] הדלת תסוב על צירה, ומתרגמינן שתי ידות לקרש האחד [שמות כ"ו] תרתין צירין.
הדלת שבמוקצה, פי' העשויה לסתום בה מקום מוקצה שאינו עשוי להשתמש בו תדיר כגון דיר או סהר, שאין בעל הבית מקפיד לעשות להן דלת תלוייה וקבועה כראוי אלא זקופה כנגד הפתח וכשהוא פותח מטילה לארץ. ויש שתלוייה אבל נגררת בקרקע וכשצריך לנעול נוטלה ומגביהה ומטילה על המזוזות ועל המשקוף שאין זו דלת קבועה. וחדקין שבפרצה, פי' חדקין מיני קוצים שקושרין אותם עם הקנים ועושין מהן כעין לוח שסותמין בהן הפרצות של גנות כדכתיב [מיכה ז'] טובים כחדק, כלומר הטוב שבהם כמו הקוץ מזיק. ומחצלת הנגררת שעשויה לסתום בה. אין נועלין בהן אלא אם כן היו גבוהין מן הארץ, אפי' כמלא נימא אמרינן בגמרא. ודוקא כשלא היו קשורין בכותל, אבל כשהיו קשורין ותלויין בכותל אע"פ שאין לדלת עכשיו ציר כיון שהיה לה ציר אמרינן תורת כלי עליה וסותמין בה אע"פ שנגררת.
ת"ר סוכי קוצים, פי' סוכי צעיפי הקוצים. וחבלי הקוצים, פי' אגודות של קוצים. שהתקינן לנעול בהן פרצה שבחצר, בזמן שקשורין ותלויין בכותל, נועלין בהן בשבת ואין צריך לומר ביום טוב. והא דקתאני פרצה שבחצר הא הדין לכל פרצה בין בגנות בין בחצירות והר"ם במז"ל לא הפריש בהלכותיו [פכ"ו משבת ה"ח] בין פרצת חצר לפרצת גנה. תאני ר' חייא דלת אלמנה, פי' דלת שהיא אלמנה מתקונה, והיא נגררת ונוגעת בקרקע ואינה קשורה ותלויה. אין נועלין בה בשבת. היכי דאמי דלת אלמנה איכא דאמרי דחד שיפא, פי' לוח אחד, כדאמרינן בפרק יום הכפורים [יומא פ"ד ע"ב] ננעלה דלת בפני תינוק שובר את הדלת ומוציא, ואע"ג דקא מתבר ליה שיפי שיפי, כלומר שמתכוון לעשות לוחות שנמצא מתקן לא מקלקל. תרגום וכפיס מעץ [חבקוק ב'] ושיפא. ואיכא דאמרי דלית ליה כשאמא ויש גורסין גשאמא, והיא האסקופה התחתונה, כלומר שאם אין לה כן מלמטה כמו אסקופה שמעמידין אותה שם מעץ או בית קיבול בקרקע שמצמיד אותה ומעמידה בבית קיבול שנותנין בו ציר הדלת. אלא מורידין אותה על גבי הארץ, כשנועלין בה. וכשפותחין שומטין אותה ועוקרין לה ממקומה, אין נועלין בה בשבת. אמ' הר"ם במז"ל [שם ה"ט] דלת שהיא לוח אחד ששומטין אותה ונועלין בה אם לא היה לה למטה כן כמו אסקופה שמוכיח עליה שהיא כלי מוכן לנעלה אין נועלין בה.
מתניתין לא יעמוד אדם ברשות היחיד, ויושיט ידו לרשות הרבים ויטול מפתח המונח ברשות הרבים. ויפתח בו חנות שברשות הרבים, אע"פ שאין ממקום המפתח ועד הפתח ארבע אמות, גזרה שמא יכניס המפתח אצלו ונמצא מטלטל מרשות הרבים לרשות היחיד. וכן לא יעמוד ברשות הרבים, ויושיט ידו לרשות היחיד כגון מנעול דקאיי למעלה מעשרה ויש בו ארבעה על ארבעה. ויפתח פתח החנות גזרה שמא יוציא המפתח מהמנעול לרשות הרבים. אלא אם כן עשו לו מחצה, ברשות הרבים, גבוהה עשרה טפחים, שיעמוד בתוכה ויפתח ברשות היחיד, ואסיפא קאיי ענין מחצה. דברי ר' מאיר, אמרו לו מעשה בשוק של פיטמין שהיה בירושלים, פי' שהיו מפטמין בו עופות, תרגום בריאות [בראשית מ"א] פטימן, ולפי' נקרא שוק של פטמין, שהיו נועלין, אותו במנעול שהוא למטה מעשרה. ומניחין את המפתח בחלון שעל גבי הפתח, והיה החלון למעלה מעשרה שהוא מקום פטור. פי' מתמהינן בגמרא אמ' ר' מאיר רשות הרבים ומהדרי ליה רבנן ראיה מכרמלית שהרי ירושלים כלה כרמלית מפני שהיא עיר של רבים ויש לה פתחים הרבה ודלתותיה נועלות בלילה שמערבין את כלה וכיון שלא עירבו אסור לטלטל בה. ופשט לן רבא סיפא אתו לאיפלוגי בשערי גנה והכי קאמר וכן שערי גנה שהקיפוה יתר מבית [סאתים] דהויא לה כרמלית לא יעמוד בתוכה ויושיט ידו למעלה מעשרה ורחב ארבעה על ארבעה ויפתח, וכן לא יעמוד ברשות היחיד כגון בחצירו ויושיט ידו לגנה דרך חור או סדק ויפתח מנעול הגנה במפתח המונח בגנה גזרה שמא ימשוך המפתח אצלו, דר' מאיר מחמיר אפי' ברשויות דרבנן ומשום הכי אהדרו ליה משום ירושלם שהוא כרמלית. וזה שאמ' מניחין אותו בחלון אינו רוצה לומר שמוציאין אותו מהמנעול בשבת דרך הכרמלית ומניחין אותו בחלון על גבי הפתח, שאם אין במנעול ולא בחלון ארבעה על ארבעה מותר הוא להכניס המפתח למנעול ולהוציאו ולהניחו בחלון שהרי ממקום פטור לכרמלית הוא משתמש, ואם בשיש בחלון או במנעול ארבעה על ארבעה נמצא שמשתמש מרשות היחיד לכרמלית שהוא אסור, אלא ודאי מושיט ידו בפנים שהוא רשות היחיד היה ונוטל את המפתח מהחלון שעל גבי הפתח מבפנים ופותח ברשות היחיד שמשם ולא היו חוששין שמא יוצא המפתח אצלו מרשות היחיד לכרמלית. ר' יוסי אומ' שוק של צמרין, כלומר של מוכרי צמר היה.
<h2>דף קא:</h2>
גמרא ת"ר פתחי גנה, שהיא מוקפת יתר מבית סאתים, בזמן שיש להן בית שער מבפנים פותח ונועל מבפנים, ואע"פ שהמנעול למעלה מעשרה ובו ארבעה על ארבעה שהוא רשות היחיד, אין אנו חוששין שמא יוציא המפתח אצלו שנמאצ תשמישו מבפנים מרשות היחיד לרשות היחיד. מבחוץ, פי' ואם הבית שער בנוי מבחוץ. פותח ונועל מבחוץ. ובשערי גנה הסמוכין לרשות הרבים עסיקינן מדקתאני סיפא וכן חנויות הפתוחות לרשות הרבים וכו'. לא לכאן ולא לכאן אסורין לפתוח או לנעול, לא מיכאן ולא מיכאן, לפי שהמנעול רשות היחיד הוא ואע"פ שהמפתח מונח עליו גזרה שמא יביא המפתח אצלו. ובגמרא אמרינן מדקתני וכן חנויות הפתוחות לרשות הרבים, מכלל דבאסקופה כרמלית עסיקינן. בזמן שהמנעול למטה מעשרה מביא מפתח מערב שבת ומניחו באסקופה שלפני הפתח שהוא כרמלית. למחר פותח ונועל ומחזירו לאסקופה, ובזמן שהמנעול למעלה מעשרה מביא מפתח מערב שבת ומניחו במנעול, אבל לא באסקופה. למחר פותח ונועל בו ומניחו במנעול, ואע"פ שאין במנעול ארבעה על ארבעה כיון שיש בו לחוק ולהשלימו לארבעה רואין אותו כאלו הוא חקוק, ואם נאמר יוציא נמצא שמוציא מרשות היחיד לכרמלית. דברי ר' מאיר.
וחכמים אומרין אף בזמן שהמנעול למעלה מעשרה מביא מפתח מערב שבת ומניחו באסקופה ולמחר פותח ונועל בו ומחזירו לאסקופה או בחלון שע"ג הפתח, ואם יש בחלון ארבעה על ארבעה אסור להחזירו לחלון, מפני שמוציא מרשות לרשות, כלומר מוציא מהאסקופה שהיא כרמלית ומכניסו לחלון שהוא רשות היחיד. האי מנעול היכי דאמי, וכו', עד ורבנן סברי, אע"פ שבעובי הדלת שאצל ראש המנעול או בכותל שהמנעול קבוע בו כדי לחוק ולהשלים ארבעה על ארבעה, אין חוקקין להשלים, עד שיהיה שלם מתחלתו. וכן הלכה.
מתניתין נגר שיש בראשו קלוסטרא, פי' נגר בריח שנותנין אותו אחורי הדלת לסגור בו ומבריח הוא מן הכותל אל הכותל על פני רוחב הדלת כחלונות שעושין לו בכתלים אחורי הדלת שנכנסין בהם ראשי הבריח, ויונתן תרגם ועשית בריח [שמות כ"ו] ותעביד נגרי. ונקרא בלשון ישמעא' מערץ. וכשיהיה ראשו רבוע או כעין רמון עבה משאר גופו נק' קלוסטרא אותו המקום העבה. ור' אלעזר אוסר, לנעול בו אע"פ שיש בראשו קלוסטרא. ור' יוסי מתיר, שכיון שיש בראשו קלוסטרא נמצא שמוכיח עליו שהוא כלי מוכן לנעילה ואינו קורה כשאר קורות. אמ' ר' אלעזר מעשה בבית הכנסת שבטבריה שהיו נוהגין בו התר עד שבא רבן גמליאל והזקנים ואסרוהו להם, ר' יוסי אומר איסור היו נוהגין בו והתירוהו להם, כיון שתורת כלי עליו. גמרא בניטל באיגדו, פי' כשהיה הנגר ניטל ואגדו שנקשר בו בדלת עליו ואינו נשמט ממנו. כלי עלמא לא פליגי דשרי, ואפי' ר' אלעזר מודה בהא. כי פליגי בשאין ניטל באיגודו, אבל יש בראשו קלוסטרא. ר' יוסי סבר כיון שתורת כלי עליו, אינו צריך לדבר אחר. ור' אליעזר סבר כיון שאין ניטל באיגודו, אע"פ שתורת כלי עליו, לא ינעול בו, דהא תנן לקמן [ק"ב, א'] שהמונח בו אין נועלין בו.
<h2>דף קב.</h2>
מתניתין נגר הנגרר, פי' נגר שקשור בדלת אבל אינו תלוי אלא מגיע הוא לארץ ונגרר עליה, ובשאין בראשו קלוסטרא עסיקינן. נועלין בו במקדש, משום דטלטולו אינו אסור אלא משום שבות, וקימא לן דאין איסור שבות במקדש. אבל לא במדינה, כלומר אבל לא חוץ למקדש שכיון שאין בראשו קלוסטרא נמצא שהוא קורה בעלמא. והמונח ושנשמט מקשרו מניחין אותו בקרן זוית וכשרוצין לנעול נוטלין אותו ונועלין בו. כאן וכאן, כלומר בין במדינה בין במקדש. אסור, דהוה ליה כבונה ממש, וכיון דבנין ממש הוי אפי' במקדש אסור דהא איסורא דאוריתא איכא. ר' יהודה אומר המונח נועלין בו במקדש, דליכא הכא בנין כלל וטלטולו אינו אסור אלא משום שבות בלבד. והנגרר נועלין בו במדינה, שהרי קשור הוא וקשירתו מוכח עליו שהוא מוכן לנעול בו ואינו קורה כשאר קורות ואע"פ שמגיע לארץ.
גמרא ת"ר איזה הוא נגר הנגרר שנועלין בו במקדש אבל לא במדינה, כל שקשור ותלוי וראשו אחד מגיע לארץ, ר' יהודה [אומר] זה אף במדינה מותר, הואיל וקשרו מוכיח עליו דלנעול בו קשרוהו. אמר רב יהודה אמ' שמואל הלכה כר' יהודה, בנגרר דאפי' במדינה מותר ובשאינו נגרר במקדש מותר דליכא הכא בנין כלל. אמ' רבא והוא שקשור בדלת, שמוכיח דלנעול קשרוהו. אפי' אינו תלוי אלא בבריח שבדלת עצמה שאינו ניכר שלנעילה קשרוהו בבריח מותר, דהא בניטל ואיגודו עמו מותר לנעול בו ואע"פ שאינו תלוי דאמרינן בגמרא ר' טבלא איקלע למחוזא חזייה דהוה תאלי בעיברא ולא אמר להו ולא מידי כיון דחזייה תלוי באיגודו.
בעי ר' זירא נקמז מהו אמ' רב יוסף מאי תבעי ליה כלומר למה הוצרך רב יוסף לשאול על זה, לא שמיעא ליה הא דתניא נקמז מותר נשמט, כמו קורה כשרוצין לפתוח ומניחין אותו בקרן זוית או שמכניסין אותו בחלון שאחורי הדלת. אסור, ר' יהודה אומר נקמז אע"פ שאינו נשמט, אסור. ואמר שמואל הלכה כר' יהודה בנקמז. וטעמא מאי, נקמז אסור אע"פ שאינו נשמט. ואמ' אביי משום דמחזי כי בונה, כיון שנקבץ ומתכנס בעצמו ונמשך על ידי מלאכה שעושין בו לסגור ולפתוח. ונקמז מלשון קמיצה הוא כמו ונקמץ. ואם עשה לו בית יד, פי' ואם עשה לנגר בית יד באמצעיתו הואיל ותורת כלי עליו אע"פ שנשמט או נקמז. מותר לנעול בו.
ההיא שריתא, פי' קורה, תרגום בצל קורתי [בראשית י"ט] בטלל שריתי. דהוה בי ר' פדת דהוו שקלי לה בי עשרה ושאדו לה אדשא, פי' שהיתה משוי עשרה בני אדם, והיו נוטלין אותה וסומכין בה הדלת בלילה ולא אסר עליהם ר' פדת, אמ' זו תורת כלי עליה, כיון שהיה לה בית יד או קלוסטרא. ההיא אטיתא, כלומר מדוכה שדכין בה. דהות בי מר שמואל דהות מחזקה אכדבא, פי' שהיתה מחזקת חצי כור שהן חמש עשרה סאין.
<h2>דף קב:</h2>
מתניתין מחזירין ציר התחתון, של דלת שנשמט ממקומו. במקדש אבל לא במדינה, פי' אפי' במדינת ירושלם אין מחזירין וכל שכן בזולתה. ר' יהודה אומר ציר העליון שנשמט במקדש מחזירין אותו, והתחתון אפי' במדינה מותר להחזירו. ואין הלכה כר' יהודה. גמרא ת"ר ציר דלת של שידה תיבה ומגדל, שפתחיהן מצדיהן אמ' הרשזצ"ל שנשמט הציר התחתון שלהן. במקדש מחזירין פי' אם היו במקדש והוצרכו לדבר קרבן כגון שהיה נתון שם מלח או לבונה או קטורת, ונשמט הציר התחתון שלהן מחזירין אותו למקומו שאין שבות במקדש כמו שביארנו. ובמדינה, אם לא נשמט כלו ויצא ממקומו. דוחקין, אותו למקומו. והעליון כאן וכאן, כלומר בכל מקום. לא יחזיר גזרה שמא יתקע, פי' שמא יביא קורנס ויתקע בו לפי שהוא צריך חיזוק יותר מן התחתון והויא לה מלאכת אומן. ואם תקע חייב חטאת, שהתוקע חייב הוא משום בונה.
של בור ושל דות, פי' אמרינן בפרק המוכר את הבית [ב"ב ס"ד ע"א] בור בחפירה ודות בבנין. ושל יציע, פי' והתם אמרינן [שם ס"א ע"א] מאי יציע הכא תרגימו אפתא, ופי' רבינו הרב ז"ל אפתא כגון עליה שעל גבי הבית ואין לה פתח מבחוץ אלא עושין לה ארובה כמעזיבה שהיא קרקעיתה של אותה עלייה וממנו נכנס ויוצא וזהו פיתחה. ואמרינן בפרק חזקת [ס' ע"א] בענין ובונה עלייה על גבי ביתו והלא מרבה עליהן את הדרך ופרקינן מאי עלייה אפתא, כלומר שהאפתא אין לה פתח בתוך החצר כמו פתח העלייה. ורב יוסף אמ' מאי יציע ברקא חלילא, והוא כמו חדר שעושין סביבות כתלי הבית מבחוץ כדכתיב [מלכים א' ו'] היציע התחתונה חמש באמה רחבה והתיכונה שש באמה רחבה וגו', ויש שעושין כן בתוך עביו של כותל וזו צורתו. ויש פעמים שיהיה פתח היציע פתח לבית כמו שציירנו, ויש פעמים שיהיה פתוח לחצר. לא יחזיר ואם החזיר חייב חטאת, וכן דלת שהיה לוח אחת ואין לה כן כאסקופה אסור להחזיר גזרה שמא יתקע כמו שנתבאר בפרק ביצה [ביצה י"א ע"ב].
מתניתין מחזירין רטיה במקדש, פי' רטיה המטלית שפורסין עליה הפס ונותנין אותה על המכה ונקרא בלשון ישמעאל מרהם, שאם נפלה מעל המכה במקדש בשבת שמחזירין אותה דקימא לן דאין שבות במקדש. ורבותינו המפרשים פירשו כגון שהוצרך הכהן לעבוד עבודה ונטל רטייה מעל ידו שיש בה מכה כדי שלא תהא חציצה בין ידו לבין עבודה כגון לסכין או למזרק דכתיב [ויקרא ד'] ולקח הכהן, מחזירה על גבי המכה. והביאו ראיה מזה שאמרנו בפרק ביצה [ביצה י"א ע"ב] שלשה דברים התירו סופן משום תחלתן והאחד מהן חזרת רטייה במקדש, דאמרינן עלה רטייה במקדש תנינא מחזירין רטייה במקדש אבל לא במדינה, מהו דתימא טעמא מאי משום דאין שבות במקדש אפי' כהן דלא בר עבודה הוא, קמ"ל התירו סופן משום תחלתן דבר עבודה אין דלאו בר עבודה לא. והר"ם במז"ל כתב בהילכותיו ומניחין רטייה על גבי המכה לכתחלה במקדש שאין איסור שבות במקדש. אבל לא במדינה, גזרה שמא ימרח הרטייה, שהממרח רטייה או שעוא וכיוצא בהן חייב הוא משום מוחק, כלומר משום מוחק את העור משום להעביר ממנו שער ולהחליקו כמו שנתבאר באבות מלאכות שבשבת [שבת ע"ב ע"ב]. אם לכתחילה, פי' ואם לעשות למכה רטייה לכתחלה שעדיין לא הושתה עליה. כאן וכאן אסור, כלומר בין במקדש בין במדינה, שלא כדעת הר"ם במז"ל. ויראה כיון דקימא לן דאין שבות במקדש, לא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין כדי שנאמר כהן עובד הוא שמחזיר רטייה במקדש אבל זולתו אין מחזיר, שאם נאמר כן נמצא שהעיקר שבידינו שהוא לא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין אינו הולך על קו היושר, וממה שנתבאר מהמשנה שלפנינו כמו כן יודע לך שהאמת הוא מה שפסק אדונינו גאון. קושרין נימא במקדש, פי' בן לוי שנפסקה נימת הכנור שלו בשבת והוא צריך לומר שיר על הקרבן קושר אותה. ופי' נימא בלשון ישמעאל ותר. ואמרינן בגמרא דטעמא דמילתא משום דמכשירי מצוה שאינו יכול לעשותן מאתמול דוחין את השבת אע"פ שהקושר מאבות מלאכות אבל אין קושרין נימה לכתחילה אפי' במקדש מפני שיכול לעשותן מאתמול. וכן שחייבין על קשרו כך חייבין על התירו.
גמרא ת"ר רטייה שפירשה מעל גבי מכה בשבת מחזירין אותה, ר' יהודה אומר אם נפלה אין מחזירין אותה אלא אם הוחלקה למטה דוחקת למעלה, ומחליקה למקומה על גבי המכה. הוחלקה למעלה דוחקה ומחליקה למטה ומגלה מקצת רטייה, כלומר מגביה מקצת הרטייה, ומקנח פי המכה, מהלחה שבה וכו'. וטייה עצמה לא יקניח הגומות שבה, מפני שהוא ממרח ואם מירח חייב חטאת. אמר רב חסדא מחלוקת, תנא קמא ור' יהודה. כשפירשה על גבי כלי, דר' יהודה סבר אפי' פירשה על גבי כלי אסור להחזירה. אבל פירשה על גבי קרקע דברי הכל אסור להחזירה. וקימא לן כתנא קמא וכו'. דאמר מר בר [רב] אשי הוה קאיעלנא קמיה דאבא ונפלה ליה רטייה שהיתה על גבי מכתו אבי סדיא, פי' על הכר שתחת מראשותיו תרגום וישם מראשותיו [בראשית כ"ח] ושוי אסרוהי. ואהדרה.
<h2>דף קג.</h2>
חותכין יבולת במקדש, פי' כהן שהיתה בגופו יבולת שנמצא שהוא בעל מום ואסור בעבודה מותר לחתוך יבולתו ביד כדי שיהא כשר לעבודה. ופי' יבולת בלשון ישמעאל תאלולי. אם בכלי כאן וכאן אסור, פי' אוקימנא שאם היתה יבשא אפי' בכלי מותר לחתכה אבל לחה ביד בלבד הוא שחותכה.
<h2>דף קד.</h2>
וכשכופלין אותן טיפות בתוך כלי של מתכת שמניחין תחתיו והוא תלוי נשמע מהן קול כמו שיר לפי שיוצאין טפה אחר טפה כמכה באצבעו אחת אחר אחת. והדרינן ואותבינן עליה דרבה מיהא דתניא המשמר זרעיו מפני העופות ומקשאו ומדלעיו, כלומר הקשואין והדלועין. מפני החיה, הרי זה לא יספק, פי' לא יכה כף על כף כדכתיב ויספוק את כפיו. ולא יטפח, טפוח שהוא לרצונו לא מחמת כעס כסיפוק. ויש מי שפירש שמכה בידו על לבו, ויש מי שאומר על יריכו. והירושלמי [ביצה פ"ה ה"ב] הוא הנכון ששניהם הם כסיפוק אלא שזה בחמתו וזה ברצונו כמו שאמר רבינו הרב בפרק משילין [ביצה דף כ' מדפי הרי"ף]. ולא ירקד, ברגל שעוקר אחת ומניח אחת להשמיע קול להכעיס העופות. כדרך שהוא עושה בחול, מאי טעמא לאו משום דאולודי קלא בשבתא ואסיר, ואפי' אינו כקול של שיר. ופריק רב אחא בר יעקב דלאו משום אולידי קלא הוא דלא יספוק ולא יטפח ולא ירקד, אלא גזרה שמא יטול צרור ויזרוק בעוף כדי להבריחו. והדר אותבינן עליה דרבה מיהא דאמר רב יהודה אמר רב נשים המשחקות באיגוזים אסור, אלמא כיון שמקרקשין קול אסור. ופריק התם נמי לאו משום השמעת קול הוא דאסיר, אלא משום דילמא אתי לאישווי גומות, כדי להכין דרך לאיגוז להתגלגל במהרה, דאמר רב יהודה אמר שמואל נשים המשחקות בתפוחים אסור. תו אקשינן עליה דרבה ממתניתין דקתאני ממלאין מבור הגולה בגלגל במקדש אבל לא במדינה, מאי טעמא לאו משום דאולידי קלא אסיר במדינה משום שבות, ופריק לאו היינו טעמא, אלא טעמא הוא משום שמא ימלא לגנתו ולחרבתו, כיון שנח לו למלאות בגלגל מהרה. ומסתברא לן דהילכתא כוותיה דרבה וכו'. ועוד הא אמרינן אמימר שרא לממלא בגלגלא דמחוזא וכו'. הכא במחוזא לא גינא איכא ולא חורבא איכא, וכיון דהכין הוא איסתלקא לה גזרה. והילכתא כוותיה דבדוכתא דליכא בה לא גנה ולא חרבא ממלאין בגלגל.
<h2>דף קד:</h2>
פיסקה ומבור חקר, ביום טוב. מאי בור חקר אמר רב נחמן בר יצחק באר מים חיים דכתיב [ירמיה ו'] כחקיר ביר כמימיה, פי' כחקיר מלשון מקור. וביר מלשון באר כלומר שהוא מקור למים הנובעין ממנו שמתחדש ומוסיף תמיד ואינו נ[חסר]. תניא לאו כל הבורות חקורות אלא זו בלבד, וכשעלו בני הגולה, מבבל לארץ ישראל בימי עזרא. חנו עליה, ונביאים שביניהם, שהם חגי זכריה ומלאכי. התירו להם, למלאות מאותו באר בגלגל. ולא נביאים בלבד התירו, להם ממה שהיה אסור בימי אבותיהם. אלא מנהג אבותיהם בידיהם, כלומר ואף אבותיהם התר היו נוהגין בו. ירושלמי לא כל הבורות חקורות התירו שיהו ממלאין מהם בגלגל אלא אותה באר שחנו עליה.
מתניתין שרץ שנמצא במקדש בשבת כהן מוציאו בהמינו, תרגום אבנט [שמות כ"ח] המיאנא, ואינו חושש לטלטול השרץ שאין שבות במקדש, ואע"פ שמטמא אבנטו שהוא קדוש ומרבה את הטומאה, מוטב הוא שירבה אותה ולא ישהנה במקדש דברי ר' יהודה, ר' יוחנן בן ברוקה אומ' בצבת של עץ, הוא הוציא מפני שהיא פשוטי כלי עץ, ותנן בריש פירקא תנינא במסכת כלים [מ"א] פשוטי כלי עץ אינן מקבלין טומאה מן התורה אבל מדרבנן מקבלין, אוקימנא בגמרא דבבא בתרא [ס"ו ע"א] דפשוטי כלי עץ דרבנן. שלא לרבות את הטומאה, שמוטב להשהותה מלטמאותה בטמאת האבנט. ופסק הר"ם במז"ל [פ"ג מביאת מקדש ה"כ] דלא כר' יוחנן. מהיכן מוציאין אותו בשבת, מן ההיכל ומן האולם ובין האולם ולמזבח, אבל אם נמצא בעזרה מכסהו ומניחו שתחשך. דברי ר' שמעון. ר' עקיבא אומר ממקום שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת והוא מעזרת ישראת ולפנים או על תוספת העזרה שנתקדשה קדוש גמור כמו שנתבאר בשבועות בפרק שני [י"ד ע"א] אם נכנס לו והוא בטומאות מן המת שהנזיר מגלח עליהם כמו שנתבאר בנזירות בפרק כהן גדול [נ"ו ע"ב] מוציאין אותו. ושאר כל המקומות, שהן מעזרת ישראל ולחוץ אם נמצא שם כופין עליו פסכתר עד (אחר) מוצאי שבת. ופי' פסכתר סיר של נחושת מחזיק לתך כמו שנתבאר בפרק חמישי ממסכת תמיד [מ"ה], תרגום ועשית סירותיו [שמות כ"ז] ותעביד פסכתירותיה. והלכה כר' עקיבה דלא משהינן לה לטומאה במקדש אלא מפקינן לה בשבת. ר' שמעון אומר כל שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך שלא התירו לך אלא משום שבות, פי' ר' שמעון על הא דתנן בפרק מי שהוציאוהו גוים [לעיל נ"ב ע"ב] קאמר כל שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך, דתנן התם מי שיצא חוץ לתחום אפי' אמה אחת לא יכנס ר' שמעון אומ' אפי' חמש עשרה אמה יכנס שאין המשוחות ממצין את המדות מפני הטועין, כלומר שאין מודדי התחומין מדקדקין במדידת התחומין שהן האלפים אמה מפני המקומות הגבוהין והנמוכין שבתוך התחום שלא יתכן בהן דקדוק, לפי' אין מניחין את הסימן בסוף האלפים שמא יהיה חוץ לאלפים ויבואו בני אדם שאין מכירין מדת האלפים לטעות שיבואו ללכת עד הסימן שהעמידוהו בסוף האלפים ושמא חוץ לאלפים הוא ומציבין את הסימן לפנים מהתחום דאי נפיק לא עביד איסורא. לפי' אפי' חוץ לחמש עשרה אמה יכנס שכבר הוא בתוך תחומו. ובא ר' שמעון כאן לתת טעם לדבריו ואמ' שמא תאמר מיקר אני באיסור שבת אלא משלו נתתי לו. ונקט ליה ר' שמעון הכא משום פלוגתיה בהדי תנא קמא בנימן כנור שנפסקה במקדש דתנא קמא קאמר קושרה ור' שמעון קאמר אינו קושרה קשירה אלא עונבה מיענב. ומיתי הכא טעמא למלתיה ופליג אתנא דלעיל ואמ' לא התירו במקדש אלא שבות, ובתרתי פליג ר' שמעון חדא במי שיצא חוץ לתחום ואידך בנימת כנור, והכי קא אמר ר' שמעון לתנא קמא אע"פ שהקלתי במי שיצא חוץ לתחום מחמיר אני בנימת כנור דכיון דהתם משלך נתנו לך הכא נמי לא.... דבר שהוא משום שבות בלבד, הולכך קשירה דאתא.... גזרו בה רבנן, עניבה דלאו קשירה גופיה היא ולא אתי לידי חיוב חטאת לא גזרו בה רבנן. ולית הלכתא כר' שמעון בתרויהו.
כיון דחזא דתרו ביה כנתא, פי' כיון שראה ששורין בו הכוסמין בחול, תרגום והכוסמת [שמות ט'] וכונתיא. אסר להו, שהרי ממלא לגינתו ולחורבתו הוא. והר"ה גז"ל פי' ככנתא טיט ששורין אותו הרבה במים ועושין ממנו כלי חרש וקורין לאחת ממנו כנתא. וחזינן למקצת רבואתא והוא הר"ח ז"ל דסבירא ליה כעולא וכו'. [ירושלמי ביצה פ"ה ה"ב] ר' אליעא איעצר בסדרא, פי' נתעכב בבית המדרש בלילי שבת, ונקרא בית המדרש סודרא לפי שהיו סודרין בו מה שבידם מהמשניות בחכמת התורה, כדאמרינן בפרק יום טוב [ביצה ט"ז ע"ב] ההוא סמיא דהוה מסדר מתניאתא קמיה דמר שמואל וכו'. סליק לביתא ואשכחון דמיכין, פי' עלה לביתו ומצאם ישנים. דמך על תרעא בגין דלא מקשי בשבתא, פי' ישן על הפתח בשביל שלא יקיש על הדלת בשבת וישמיע קול, תרגום ותתקע היתד [שופטים ד'] נקשת בסכת. ואנן לא סבירא לן הכי דכיון דסוגיין בגמרא דילן להתירא, דהא אקשינן כמה קשיי ואיפריקו להו כדאחזי. ולא איכפת לן בהאי דאסרי בגמרא דבני מערבא ועל גמרא דילן סמכינן דבתרא הוא, דהא גמרא דבני מערבא קדמיה בכמו מאה שני. ואינהו, כלומר רבנן דגמרא דילן. הוי בקיאי בגמרא דבני מערבא טפי מינן, ואי לא דקים להו דודאי האי גמרא דבני מערבא לאו דסמכא הוא, כלומר אין ראוי לסמוך עליו בדבר זה. לא קא שארו ליה נינהו.
